פרקליט המדינה שי ניצן והיועמ"ש אביחי מנדלבליט / צילום: איל יצהר
השיח המשפטי הישראלי מתאפיין בשנים האחרונות בפריצת הכלובים המשפטיים וריקון תוכניהם המקוריים. לפורצי הכלובים האלה אין כובעי גרב, והם אינם זקוקים לפצירה. מקלדת וגלימה מספיקות להם בהחלט. בתי המשפט ומערך הייעוץ המשפטי לממשלה פורצים פעם בפעם את כלובי המשפט הישראלי. הם אינם יכולים לחוקק את החוקים במקום הכנסת, אך במסגרת ריב הסמכויות שמתנהל בין הדרגים הנבחרים למקצועיים, יכולים הם בהחלט לרוקן את החוקים ממשמעותם המקורית ולהחליפה באחרת. כמו כלובים שנפרצו והחיות נחטפו מתוכם, גם מילות החוק הישראלי עומדות לא פעם ריקות ועזובות. שלדיהן עדיין שם, אך רק כתזכורת למה שביטאו בעבר.
כך למשל, תחת האתוס שנוצר במחלקת הבג"צים חדל "האינטרס הציבורי" לבטא אינטרס אמיתי שיש לציבור בישראל עניין בו. הוא משקף כיום את מה שהיה ראוי בעיני הפקידות להיות האינטרס הציבורי לו היה הציבור מורכב משכמותם. לו היה "הציבור" - "ציבור הפקידים". אלא שאיש מכתבי המשפט לא ידווח על הפריצה הזו.
"אמון הציבור" גם הוא אינו נבחן עוד כבעבר. במקום שזה יבטא את מידת האמון שהציבור מעניק בפועל, בקלפי, לאדם שתחת הנהגתו מבקש הוא לחסות, פסיקותיו של בית המשפט הפכו את האמון הזה לעניין משפטי מופשט. המופשט מתנגש, לא פעם ולא במקרה, עם הממשי. וכך יוצא שהשופטים עשויים להכריז כי נבחר הציבור אינו זוכה עוד לאמון הציבור, אך בדרך פלאית עם סיומו של יום הבחירות מתגלה כי הציבור, שבשמו דיברו השופטים, בחר להעניק לנבחר את אמונו המלא מחדש. כך גם ביחס ל"סבירות", "תום-לב", "הפרדת רשויות", "תכלית החוק" ובשורה ארוכה מאוד של כלובים משפטיים. המוסדות המשפטיים מרוקנים אותם, לא פעם, ממשמעותם המקורית.
ולמרות שהפריצה הזו נעשית לאור יום, היא נעשית באין מפריע. מדוע? אחת הסיבות היא שכלבי השמירה שאמורים לנבוח בשעה שפורץ מתקרב - אוכלים מידו. הפרשנים המשפטיים הפכו במרבית כלי התקשורת לדוברי המערכות המשפטיות. הם עובדים בצמידות, שלא לומר בשיתוף-פעולה מלא, עם בתי משפט, מערך הייעוץ המשפטי לממשלה והפרקליטות, ואינם מסוגלים לבקר אותם.
חלק מהם מתקשים לזהות את הפורץ, וחלק אחר מזדהה בכל מאודו עם מעשה הפריצה. ממילא הם לא יצביעו על מקום בו המנגנון המשפטי משמש ככסות לקידום תפיסה פוליטית. הם לא יקראו לגופי המשפט השונים לחזור אל גבול סמכותם אותו הסיגו. בוודאי שלא ידווחו על כך שמשהו מאוד חריג מתרחש כרגע בישראל. המחלוקת הבריאה שקיימת בעם (גם) ביחס להחלטותיה של הרשות השופטת והפקידות המשפטית, אינה משתקפת כיום בקרב הפרשנים המשפטיים בכלי התקשורת המרכזיים. בעם - מחלוקת לוהטת, ובתקשורת - מונוליטיות מוחלטת. האדם הסביר מתבונן בתופעה הזו בתמיהה.
הימין שכח מה זה להיות דמוקרטי
הקמתו של "המחנה הדמוקרטי", שעליה התבשרנו בימים האחרונים, היא שלב נוסף בתהליך ניכוסה של "הדמוקרטיה" לצד השמאלי של המפה הפוליטית. "קץ הדמוקרטיה" היה אחד מהאושפיזין המכובדים שהרבו להתארח בסוכת האופוזיציה בכנסת האחרונה. מבחינה זו החלפת הדגל השמאלי, שמנייתו בצלילה חדה, בדגל הדמוקרטי, המצליח לשמור על ערך גבוה - היא מהלך כמעט מתבקש.
זהו המשך הניסיון הארוך לזהות בין ערכיו של השמאל לערכי הדמוקרטיה. זה לטעון שהימניים שכחו מה זה להיות דמוקרטיים, והפעם האמירה הזו לא תילחש על אוזנו של רב שבע-ימים באחד על אחד. היא תיצעק מכל שלט חוצות. מבחינה פוליטית יש אולי משהו חכם במהלך המיתוגי הזה. אלא שעבור הדמוקרטיה הישראלית מדובר במהלך מפורר. אם לדמוקרטיה יש מפלגת בית, אז יש לה גם מפלגות יריבות שמתנגדות לה.
אריזת הדמוקרטיה בצבעים אדומים בוהקים מזכירה מאוד את המיתוג השמאלי שעבר מושג "שלטון החוק" בקדנציה האחרונה. המאבק שכוחות פוליטיים משמאל מנהלים בשנים האחרונות לטובת העצמת כוחו של בית המשפט ומוסד היועץ המשפטי לממשלה, וזאת על חשבון המוסדות הנבחרים, מוגדר על-ידי דוברים בולטים מטעמם כמאבק להגנת "מוסדות שלטון החוק". וכאן יש תפנית חדה: "שלטון החוק" - אאוט; "מוסדות שלטון החוק" - אין.
ההבדל אינו ניכר ברגע הראשון לעין בלתי מזוינת. אלא שהביטוי "מוסדות שלטון החוק" מבטא תפיסת עומק מסוכנת של "עיקרון שלטון החוק". ההכלאה הזו שבין "מוסדות השלטון" ו"שלטון החוק" היא יותר מאשר הלחם בסיסים חדש. היא ריסוק מוחלט של התפיסה המסורתית של עיקרון ותיק זה. היא הופכת את "שלטון החוק" מעיקרון לו כפופים הגופים השלטוניים כולם, לחובת נאמנות עיוורת למוסדות שלטוניים מסוימים. לא החוק עיקר, אלא מוסדותיו עיקר.
הזהות שנוצרת בין עיקרון עליונות החוק לבין עליונותם של מוסדות מסוימים, מבקשת לבסס הסכמה אוטומטית לכל פעולה מצד הפרקליטות או בתי המשפט. כאילו היה עיקרון שלטון החוק - האל, והפרקליטות - כנסייתו. במצב כזה כלל לא ניתן להעלות על הדעת פער בין דברו לדברה.
אלא שניתן בהחלט לדמיין מצב שבו עיקרון שלטון החוק מוסכם על כולנו, ואילו פעולת הפרקליטות או בית המשפט ראויה, לפחות לדעת חלקנו, לביקורת. זו אינה התקפה על "שלטון החוק". זו ביקורת על מוסד שלטוני מסוים.
אסור שהוויכוח על עיקרון שלטון החוק, גבולותיו ומשמעויותיו יושתק בשל החובה להצדיק אפריורית החלטה של כל פרקליט וכל שופט. ככל מוסד אנושי, גם בפרקליטות ובבתי המשפט עשויים בהחלט לטעות, להיכשל, להסתאב, לצבור כוח מיותר ואפילו לפעול בחוסר סמכות. לפיכך - גם הם זקוקים לעתים לביקורת. הביקורת הזו אינה כפירה בעיקרון המופשט של שלטון החוק. היא מתייחסת להחלטות אנושיות במוסדות אנושיים.
יותר מכך, הזיהוי שבין העיקרון למוסדות המסוימים מונע מאיתנו כחברה לראות בשלטון החוק עניין ערכי שכל שלוש הרשויות מחויבות לו, מבטאות אותו בפעולתן ומבקשות ללכת לאורו. כשהערך החשוב הזה מגולם כולו בפקידות המשפטית, הוא מתנתק מהשדה הפוליטי והופך את הרשות השופטת ואת מערך הייעוץ המשפטי לממשלה מכאלה האמורים גם הם להתנהל לאורו - לכאלה שכל תפקידם הוא להכתיב לגופים האחרים כיצד עליהם לתרגם עיקרון זה.
התפיסה הזו מלבה את ריב הסמכויות הבריא הקיים בין הדרג המקצועי לפוליטי והופכת אותו למלחמת קודש, שבה יש צד דמוקרטי המבקש לדאוג לשלטון החוק, והוא היחיד שמבטאו, ומולו בני חושך המבקשים לעצמם שררה עיוורת ומוחלטת. כל יוזמה מוצלחת לשיפור מערכות השלטון נתקעת במצב עניינים כזה. תחושת המלחמה לא מאפשרת כל שינוי, ולו קל שבקלים, ככל שזה נתפס כפשרה ביחס לעצם עיקרון שלטון החוק.
אמרתם דמוקרטיה, אמרתם פרקליטות
לפני שבועיים פרשה פרקליטה מפורסמת לאחר 35 שנות שירות בפרקליטות המדינה. במכתבה לחבריה במשרדי הפרקליטות, היא כתבה כך: "מול קריאת תיגר הולכת וגוברת על שלטון החוק, התערערותן של אבני-היסוד הדמוקרטיות ואינטרסים פוליטיים למכביר, מקומכם על דפי ההיסטוריה של מדינת ישראל והחברה הישראלית - חיוני מתמיד. הפרקליטות היא לא עוד גוף ציבורי. הפרקליטות היום היא 'מפלגת' שלטון החוק של מדינת ישראל. היא מפלגת הדמוקרטיה".
תחושת המפלגתיות שבאה לידי ביטוי במכתב הזה היא בדיוק הסכנה שעליה אני מדבר. היא תוצר של פריצת הכלוב של עיקרון "שלטון החוק" והחלפת תוכנו המקורי בתפיסה הרואה בפרקליטות, יחד עם מספר מוסדות נוספים, את מי שאחראים באופן בלעדי על מימושו של עיקרון זה.
התפיסה המזהה בין עיקרון שלטון החוק לפרקליטות מזהה את כל שאר השחקנים כאויבים בשער. אלא שהפרקליטות אינה אמורה להתנהל תחת תחושה של אנחנו והם. היא אינה "מפלגת" הדמוקרטיה, והיא אינה מגינתו הבלעדית של שלטון החוק. איש לא קרא תיגר על עצם עיקרון שלטון החוק. הביקורת שנשמעת מצד הכנסת והממשלה היא לגיטימית, וכל רשות עושה את עבודתה.
ואולי זה העיקר. המאבק התמידי על הדמוקרטיה ועל עיקרון שלטון החוק אינו נעצר בשער הכניסה של משרד המשפטים. הוא אפילו לא נעצר בבידוק הביטחוני שבקומת הכניסה לבית המשפט העליון. בדיוק כמו שהפרקליטות, הרשות השופטת והיועצים המשפטיים אחראים על המשטר הדמוקרטי ועל עיקרון שלטון החוק - גם הכנסת והממשלה אחראיות על הדמוקרטיה ועל עיקרון שלטון החוק.
ביצור הדמוקרטיה ושלטון החוק אינו ביצור מוסדות המשפט והפיכתם לחסינים מביקורת. ביצור הדמוקרטיה עובר דרך הוויכוח שבין אלה לגופים הנבחרים. רק המתח ביניהם הוא שמספק את הערובה לעיקרון שלטון החוק. לביצורו של העיקרון המקורי, לא לזה המביט בנו מהכלוב הפרוץ.
החל מהשבוע גיל ברינגר יפרסם טור שבועי ב"גלובס" שיעסוק בממשק שבין משפט ופוליטיקה. הכותב שימש בארבע השנים האחרונות יועצה הבכיר של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד ואחראי מטעמה על ענייני הכנסת והממשלה במשרדה. בנוסף, שימש מרכז ועדת השרים לחקיקה וכמרכז ועדת שקד-לוין להגברת המשילות בישראל. הוא בעל תואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית.