איימי בלאנקסון / צילום: באדיבות: good think
כמי שתמיד חשד איכשהו שהאושר הוא המצאה שיווקית נכלולית, איימי בלאנקסון בשבילי היא מישהי לא מהעולם הזה, לא מהעולם שלי, בכל אופן, שמצליחה לעורר בי חשדנות רפלקסיבית מעצם היותה מושלמת, חיובית, מוארת, 'מיינדפולנסית', מכוונת מטרות, אוהבת זולת ובעיקר, כמובן, מאושרת כל כך.
בלאנקסון, 39, נשואה ואם לשלוש בנות, חוקרת את החיבור שבין אושר לטכנולוגיה בתור הזהב של הרשתות החברתיות. היא חתומה על שני רבי מכר, האחרון שבהם נקרא 'עתיד האושר' ('The Future of Happiness'). היא גם, ככל הנראה, חוקרת האושר היחידה בעולם שזכתה בעיטור Point of Light משני נשיאי ארה"ב מכהנים, ג'ורג' וו. בוש הבן וביל קלינטון. האות ניתן לאנשים יוצאי דופן שמשנים את סביבתם בכיוונים חיוביים - ועושים זאת בהתנדבות. היא ביקרה כמעט בכל פינה בעולם בניסיון לשכנע אנשים להיפתח לרעיונות שנצברים כמעט מדי יום במחקרי האושר העולמיים, והיא גם חברה קבועה במועצת האושר הגלובלית של האו"ם - כן, יש דבר כזה. בין לבין, בלאנקסון אספה תואר ראשון מהרווארד ותואר שני מבית הספר לניהול בייל, וכעת היא מסייעת לגוגל להבין למה העובדים החדשים שלהם חוטפים דיכאון אחרי חודש בעבודה. בראיון ל'ליידי גלובס' היא מגדירה מהו אושר, ומסבירה כיצד להתמודד עם המלכודות הטכנולוגיות שאורבות לכולנו.
את מאמינה שאושר הוא מיומנות נרכשת?
"כן. חד משמעית. במשך זמן רב, רב מדי, אנשים האמינו שאושר הוא רגש שקורה להם, והם לא יכולים ליצור בעצמם. אבל מחקרים לימדו אותנו שניתן לעבוד עליו, לשפר אותו, ללמוד אותו ולהתאמן בו, בלי קשר לנקודת הפתיחה שלך בחיים. נכון, יש אנשים שנולדים מאושרים יותר מאחרים, אבל המחקרים מראים שכל אחד מאיתנו יכול ממש להרים את קו הבסיס של האושר שלו".
איך היית מגדירה אושר?
"בדומה ליוונים העתיקים, אני מגדירה אושר כשמחה וכעונג שאנחנו מרגישים בזמן שאנחנו חותרים למיצוי הפוטנציאל שלנו. הוא לא עוסק רק בסיפוק ושביעות רצון, אלא גם בשאיפה להשיג משהו מעבר. כחברה במועצת האושר הגלובלית של האו"ם, אני יכולה לספר שאנחנו מבלים זמן רב בוויכוחים מהו אושר, והאם ניתן בכלל להשוות אושר במדינות שונות.
"המונח הזה שינה את משמעותו על ציר הזמן. לפני כעשר שנים, אושר נתפס בדנמרק כמושג מטופש ביותר, אבל עם הזמן הוא קיבל שם משמעות חדשה, בכיוון של בריאות נפשית - ודנמרק נחשבת כיום לאחת המדינות המאושרות ביותר בעולם".
למה הדנים מאושרים יותר מאחרים?
"מועצת האושר של האו"ם מודדת משתנים רבים של אושר: אושר כלכלי, אישי, קהילתי ופיזי. הממצאים מראים בבירור שבשנים האחרונות דנמרק, נורבגיה ופינלנד התמקמו בצמרת כל המדדים הללו. בדנמרק זה נובע מרשת ביטחון חברתית חזקה. הכוונה היא לקהילה ולאכפתיות של האנשים זה מזה, אבל גם למדיניות של הממשלה, שמבטיחה שהצרכים הבסיסיים של האזרחים ימולאו ויטופלו באופן מושלם. הבריאות הפיזית והנפשית של האזרחים נמצאת במקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי".
בניגוד מוחלט למה שקורה בארה"ב.
"נכון, ארה"ב לא הגיעה כבר מזמן לעשירייה הראשונה בדירוג האושר העולמי. השיא שלנו בשנים האחרונות הוא מקום 18, אז יש לנו הרבה מה ללמוד".
הפוטנציאל האנושי
ב-2007 ייסדו איימי ואחיה, שון אשור, את חברת GOODTHINK, שנועדה להתאים את המחקר האקדמי בפסיכולוגיה חיובית להמונים. הסתבר להם שהשפעת המחקרים הללו על החברה ועל מקומות העבודה כמעט לא קיימת, מאחר שקיים נתק בין האקדמיה ל'שטח'.
האם העיתוי שבו ייסדתם את GOODTHINK, ממש לפני המשבר הכלכלי הגדול של 2008, תרם להצלחת החברה? אנשים היו פתוחים יותר לפסיכולוגיה חיובית?
"בוודאות כן. כששון הציע לי לראשונה את הקונספט של הקמת חברת אושר משלנו, אמרתי לו: 'אני חושבת שזה רעיון מחריד להקים חברה כזו בעיצומו של המשבר הכלכלי הכי גדול מאז 1929. אבל הוא הראה לי שמחקרים מוכיחים כי זה בדיוק הזמן לפתח תכונות כמו עמידות וחוסן נפשי, כדי להתמודד עם זמנים קשים.
"ואכן, נוכחנו לדעת שאנשים גילו פתיחות רבה לרעיון הפסיכולוגיה החיובית, מכיוון שהעזרים הרגילים שהתרגלו לסמוך עליהם פשוט הכזיבו אותם במשבר הסאב-פריים. אנשים שהתרגלו לחשוב על הג'וב הנפלא הבא שלהם, מצאו את עצמם מפוטרים. הרבה יותר אנשים התחילו לפקפק בהנחות הבסיס של חייהם".
תני דוגמה להנחת יסוד כזו.
"בארה"ב חיינו שנים רבות במחשבה שאם רק נצליח, נהיה מאושרים. אבל במהלך המשבר אנשים גילו שזה לא בהכרח המצב. הקריירה שלהם נסקה והם הקימו משפחה, אבל אז הכלכלה השתנתה, מזג האוויר השתנה (הוריקן קתרינה), והם לא היו מאושרים. עם זאת, אי היציבות ואי הוודאות פתחו צוהר להזדמנויות חדשות".
בהמשך הדרך התברר שהאושר הוא זה שמוביל להצלחה, ולא להיפך. "מחקרים גילו מה האושר עושה למוח שלנו. הסתבר שאנשים שיש להם ראיית עולם חיובית יותר, מתפקדים טוב יותר ומצליחים יותר. הם צפויים לחיות יותר שנים, לסבול פחות ממחלות לב, סטרס ועייפות. הם יותר יצירתיים, התפוקה שלהם גדולה יותר, ויש להם סיכוי רב יותר להתקדם בעבודה.
"מחקר אחרי מחקר מראים שרמת האושר קובעת את מידת ההצלחה שלנו בטווח הארוך. כשאדם מאמץ נקודת מבט חיובית יותר, רמות הדופמין במוח שלו עולות וזה יוצר תחושה נעימה של אושר. הדופמין אחראי גם לשיפור יכולת הלימוד והוא פותח אותך לחיבורים שלא ידעת על קיומם קודם, כמו חברויות חדשות, והזדמנויות עסקיות מפתיעות".
בואי נדבר על הקשר שבין טכנולוגיה לאושר. איך נדע לשים בעצמנו גבולות לטכנולוגיה? וחשוב מכך, איך נדע ללמד את ילדינו לעשות את זה?
"זו שאלה חשובה. אחת הבנות שלי נולדה ב-2007, כחודשיים לפני השקת האייפון. כשהיא הייתה בת שנה הייתי מאוד גאה בה כשגיליתי שהצליחה לפתוח את הנעילה של הסמארטפון. חשבתי לעצמי: 'וואו, יש לי ילדה מבריקה!'. רק מאוחר יותר הבנתי שלימדנו אותה איך לפתוח את הנעילה, אך לא לימדנו אותה שום גבולות, כי לא חשבנו שצריך. וכן, היינו צריכים ללמד אותה גם איך להתמודד עם דברים פחות נעימים שבאים עם הטכנולוגיה. "זה לא היה כל כך ברור לפני עשר שנים, אבל היום אין ספק בנוגע לנחיצות הגבולות. 46% מהעובדים כיום משתמשים בסוג כזה או אחר של גבול טכנולוגי, כדי להפחית את הסחות הדעת בזמן העבודה. הם מכבים את הקול, מוחקים התראות, או מסתירים את מסך הסמארטפון, כדי לא להתפתות להציץ בו.
"זה חשוב, כי עובדים שכן מצליחים לשים גבולות לטכנולוגיה בחייהם מסתמנים בבירור כפרודוקטיביים ומוצלחים יותר, וגם כמנהיגים טובים יותר במקומות העבודה. אלה שלא מצליחים לשים גבולות, לעומת זאת, מבזבזים המון זמן ונותרים מאחור. השוני הזה יוצר את מה שאני מכנה 'הפיצול הדיגיטלי השני'. בעוד שהפיצול הראשון עסק בהיעדר גישה של חלק מהאנשים לחומרה, הפיצול השני נוגע להיעדר מודעות של כאן ועכשיו (מיינדפולנס) בכל מה שנוגע לקביעת גבולות לטכנולוגיה בחיינו".
מה ניתן לעשות ברמה היומיומית כדי לשמור על עצמנו מאובדן גבולות?
"צריך ללמד את כולם, מתלמידי בית ספר ועד מנכ"לים, לבצע סריקת גוף יומית שבה יבדקו איך הם מרגישים בזמן השימוש בטכנולוגיה: האם כואב להם הגב, האם הראייה שלהם מטושטשת, האם הם נעשים עצבנים יותר, האם הם מרגישים שעמום ומתקשים להישאר מרוכזים במשך זמן ממושך? כל אחד מאלה הוא סימן שמצביע על כך שזמן המסך שלהם מוגזם, ושכדאי לקחת הפסקה קצרה".
עובדים לוקחים את הסמארטפון להפסקות.
"נכון. מחקר שבוצע לאחרונה בקוריאה הראה כי עובדים שלקחו איתם את הסמארטפון להפסקת צהריים חזרו ממנה יותר עייפים משהיו. הם הרגישו פחות פרודוקטיביים - וגם הפכו בהמשך היום פחות ממוקדים ויעילים. זה קורה כל הזמן במקומות העבודה: עובדים שמנסים לקחת הפסקה מהעבודה השוטפת פונים אל הסמארטפון שלהם כהפסקה, אבל מבחינת המוח יש כאן עוד מסך, ואין בעצם שום הפסקה. לכן חשוב כל כך שכולנו נלמד לבצע הפסקות מוחלטות ממסכים במשך היום".
אגב, היכולת האנושית למולטי-טסקינג היא ברכה או קללה?
"המחקרים מראים לנו שמולטי-טסקינג היא לא הדרך הכי טובה להשתמש במוח שלנו. הם קובעים באופן חד משמעי כי המוח שלנו בנוי לסינגל-טסקינג, לביצוע משימה אחת בכל עת. כשאנחנו, כביכול, מבצעים מולטי-טסקינג, אנחנו למעשה מטיחים את עצמנו ממשימה אחת לשנייה ולא מאפשרים לעצמנו לבצע אף אחת מהן כפי שצריך. עם זאת, מניסיון החיים שלי ברור לגמרי שקשה ביותר להימנע ממולטי-טסקינג. לכן אני מתעקשת על מדיטציה של שתי דקות בכל בוקר לפני שאני מניחה אצבעות על המקלדת. אני מתעקשת לבצע משימה אחת במשך שתי דקות, כדי שכאשר אתחיל לבצע מולטי-טסקינג אעשה זאת לפחות במיקוד נכון, מתוך ידיעה מהו סדר העדיפויות שלי, ומהן המשימות שבהן כדאי לי להתמקד היום".
אף אחד לא יאמין לך
את מדברת לא מעט על העתיד של העזרים הנלבשים (wearables). איפה זה עומד כיום?
"זה תחום מרתק בעיניי. ניסיתי לפחות 500 אפליקציות, גאדג'טים, מכשירים ועזרים נלבשים, שמנטרים דברים שונים על הגוף והנפש שלך. אני יכולה להבטיח לך שאין דרך בטוחה יותר לאבד את שפיותך מאשר ללבוש כמה עזרים באותו זמן. בכל רגע נתון משהו זמזם או רטט על הגוף שלי, הרגשתי במצב של הסחת דעת כרונית.
"רבים מהעזרים הנלבשים מבטיחים לך רמה גבוהה יותר של רווחה גופנית או נפשית, אבל אחד הלקחים החשובים שלמדתי מכל הניסיונות הוא דווקא הצורך במינימליות דיגיטלית. אמנם יש עזרים נפלאים בשוק, אבל אם תנסו רבים מדי מהם, לא תפיקו תועלת מאף אחד מהם. למדתי ללבוש אותם אחד-אחד, ולהיזהר מאלה שמושכים אותי לשימוש חוזר ונשנה באפליקציה, כחלק מהמודל העסקי שלהם. הבנתי שאם הם פוגעים בזמן האיכות שלי, הם לא ממלאים את תפקידם".
היו עזרים שכן סייעו לך?
"כן, התחלתי עם עזר שלימד אותי לשפר את היציבה בזמן שאני יושבת וכותבת. בתוך כ-30 ימים אכן הצלחתי לשפר את היציבה. עזר אחר, שבו אני עדיין משתמשת, מנטר את הנשימה שלנו ומראה לנו אם אנחנו שלווים, ממוקדים או במצב של סטרס. הניטור התמידי מאפשר לנו לפתח מודעות למצבנו הגופני והנפשי, ומניסיוני מחולל פלאים בשניהם.
"אהבתי גם את רצועת המצח של מיוז (Muse Headband), שמודדת את פעילות המוח בזמן מדיטציה. מי שניסה לעשות מדיטציה מכיר את התחושה שאין לך מושג אם אתה עושה את זה נכון. העזר הנלבש הזה מציג על מסך מתי אתה מאבד פוקוס ומתי אתה מצליח במדיטציה. זה מדמה לך מצב של מדיטציה כים שקט, אבל ככל שאתה מאבד ריכוז רחש הגלים נעשה חזק יותר. הרעיון כאן הוא לאמן את המוח שלך לחזור, להשתקם מהסחות דעת, שזה בעצם משהו שאנחנו עושים כל יום, כל היום. המדיטציה מאפשרת לנו משהו שבכלל לא דמיינו אותו כאפשרי: הגדלת החומר האפור במוח. זה מדהים".
בשלוש השנים האחרונות היא פעילה בארגון גלובלי שסייעה בייסודו: קולקטיב ה-Well Being הדיגיטלי. "התברר לנו שעוברות כ-20 שנה עד שמחקר עובר מהאקדמיה ליישום ואימוץ בשטח. הבעיה היא שבעידן הדיגיטלי אין לנו 20 שנה, הרי עברו רק כ-10 שנים מהשקת האייפון, ותראו כמה העולם השתנה. אז אנחנו מתגייסים ליישם בעולם האמיתי, בשטח, את הרעיונות הטובים ביותר מהאקדמיה".
השתתפת גם בניסוי מחקרי מעניין עם גוגל.
"נכון, הם רצו לבדוק מה עובר על העובדים החדשים שלהם. הם גילו שכשעובד מתקבל לגוגל הוא נמצא, לכאורה, בפסגת העולם, לאחר שקיבל את ג'וב החלומות שלו, עם מסז'ים, סושי וחדרי כושר חינם, משכורת מעולה - האושר המושלם. אבל אחרי חודש של עבודה חלה ירידה דרמטית בביטחון העצמי של העובדים, וביכולת שלהם להתלהב.
"זה קרה כשהם גילו שיש בחברה אנשים יותר יצירתיים מהם, שהם לא 'תותחים' כפי שחשבו, ושהמטלות שלהם גדולות ועצומות. גוגל החליטה להתחיל להילחם במחשבות השליליות האלו באמצעות פסיכולוגיה חיובית, וזה עבד. העובדים החדשים הצליחו להתגבר על משבר החודש הראשון, קיבלו יותר ביטחון וחזרו להאמין בעצמם ובעתידם בחברה. הם הפכו הרבה יותר מעורבים בעבודה השוטפת".