שכר הבכירים / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
לפני מספר שנים, קצת אחרי שעבר חוק שכר הבכירים בקריאות שנייה ושלישית, התכנסו מספר פקידים בכירים משלל גורמים האמונים על הרגולציה הכלכלית בישראל לדון בתגובת המדינה לעתירה שהגיש איגוד הבנקים כנגד חוקיותו של החוק. בחדר, ברחוב צאלח-א-דין בירושלים, היו נציגי משרד המשפטים, נציגי משרד האוצר, נציגי בנק ישראל והח"מ ונציג נוסף מטעמה של רשות ניירות ערך.
תשובת המדינה לעתירה נשענה בעיקרה על הטענה לפיה המדינה העניקה לגופים הפיננסיים את הרשות לנהל את כספם של אחרים (other people’s money) ועל כן למדינה רשות לפקח על השכר המשולם בהם. אולם התחושה הייתה שלא די בטענה זו לבדה, לכן, הציע אחד הנציגים לציין את העובדה כי השכר המשולם במערכות הללו השתולל בשנים האחרונות ואיבד כל רסן, וגרוע מכך, השכר מנותק מביצועים. לפיכך, המדינה מתערבת בבחינת הגדשת הסאה.
הטענה הזו שובה לב, ונעשה בה גם שימוש במסגרת תיקון 20 לחוק החברות (שהחיל רגולציית שכר בכירים על כלל החברות הציבוריות). הבעיה היא שהטענה הזו הייתה מנותקת לחלוטין מהמציאות העובדתית: בשנים שקדמו לחוק שכר הבכירים, המערכת הפיננסית הייתה המגזר העסקי היחיד שבו התרחשה ירידת שכר; זהו המגזר שבו המתאם הגבוה ביותר בין ביצועים לבין תגמול; ומעל אלה, המגזר הפיננסי איננו המגזר שמשולם בו השכר הגבוה ביותר, היו גבוהים הימנו.
התנגדותה של רשות ניירות ערך לא נשענה רק על הנתונים העובדתיים שסתרו את הנחות היסוד של מחוקקי החוק אלא הייתה עקרונית: ראשית, אין לכך תקדים בעולם - ישראל היא (עדיין) המקום היחיד בעולם המערבי שבו קיימת הגבלה קוגנטית על גובה השכר. שנית, החוק חסר משמעות כלכלית וחברתית, אף אחד לא באמת סבר שהתיקון לחוק יביא לחסכון כספי שבתורו יתגלגל איכשהו לציבור. שלישית ועיקר, התיקון עלול לייצר מבנה תגמולים מעוות, בו שכבה גדולה יחסית של מנהלים, מדרגים שונים, ירוויחו שכר דומה, מרביתו בתגמול קבוע, מבלי שיש להם תמריץ אמיתי לשפר את ביצועיהם או ביצועי החברה בה הם מכהנים, שכן ממילא שכרם אינו צפוי להשתנות. בסופו של דבר, סברה הרשות, שהחוק יביא למגמת פרישה של מנהלים לחברות הריאליות.
למרבה הצער נבואת הזעם של הרשות התגשמה מוקדם מהצפוי, גל של פרישות מתפקידים בכירים, שלא נעצר רק בשכבת המנכ"לים אלא גם יורד מטה מכך במורד המבנה הארגוני של הגופים הללו. אם בעידן שקדם לחוק שכר הבכירים זכינו לראות קדנציות ממושכות של מנכ"לים ויו"רים הרי שהיום אנו קמים חדשות לבקרים לפרישה נוספת של עוד בכיר, ומנגד - רבים שממאנים ליטול על עצמם תפקידים אלה, מתרחקים מהם כמו מאש.
ניתן לשמוח לאידם של המנהלים בגופים הפיננסיים, אבל צריך גם לראות את החלק המדאיג בסיפור הזה. אלה האנשים שמנהלים את הכספים של כולנו, אלה הגופים האחראים להזרמת חמצן האשראי למשק המניע את גלגלי הכלכלה. הפקרת המערכת למנהלים שאינם מנוסים דיים ואינם מתומרצים דיים, שמרימים ראשם קדימה ורואים עוד בכיר מעליהם שנוטש את הספינות המקוללות האלה, שמעדיפים בכל עת לעבור אל החברות הריאליות, שם יזכו לעוינות מופחתת ולשכר מוגדל.
למרות חוסר הפופולריות הקיימת בטענה, אמת צריכה להיאמר - הורתו של חוק שכר הבכירים הייתה בחטא, חטא רעיוני, לא משפטי שכן לא באמת היה בסיס משפטי לתקיפתו בבג"ץ, והיא שירתה קפריזה של פוליטיקאי אחד אשר הצליח לרתום מערכת שלמה לחוקקו, על-אף התנגדות שקטה של כלל הפקידות הכלכלית הבכירה בישראל. לידתו ודרכי הילוכו של החוק ממשיכים חטא זה ותובעים את נזקיהם בכל חלקה במערכת הפיננסית. את הגלגל הזה צריך להחזיר לאחור.
אשר סופן הוא לשעבר ראש תחום מממשל תאגידי ושכר בכירים ברשות ניירות ערך וכיום עורך דין במחלקת שוק ההון במשרד שיבולת