נמל חיפה / צילום: רויטרס, Ronen Zvulun
חודשיים עברו מאז שישראל כ"ץ סיים כהונה של עשור בתפקיד שר התחבורה, אולם מורשתו תורגש עוד שנים רבות. אחד המטענים הנפיצים שהותיר כ"ץ ליורשיו הוא נמל המפרץ החדש בחיפה, שאמור לעבור ב-2021 לניהול חברת SIPG הסינית-ממשלתית למשך 25 שנים.
בשנתיים האחרונות עלה נמל המפרץ החדש לכותרות בזכות התרעות של גורמי ממשל וביטחון אמריקאים נגד העברתו לשליטה סינית ולאחרונה גם בזכות מאבק משפטי עיקש, שמנהלת עיריית חיפה נגד המשך העבודות בנמל המפרץ על מנת להציל את שדה התעופה של חיפה.
לא מעט גורמים שמכירים את הנושא סבורים שמדובר בקרב טקטי אבוד מראש. מאבק של דון קישוט בטחנות רוח, שיסתיים בפשרה משפטית/מנהלית או באיזו עסקת תן וקח שלא תשנה את התוצאה הסופית.
יחסי הכוחות נראים לכאורה ברורים ולא סימטריים: עירייה קטנה, אפילו לא עיירה במונחים של סין, מנסה לכופף את היד של ענקים כמו משרד התחבורה הישראלי, שבשנים האחרונות אימץ מדיניות פרו-סינית מוצהרת; להתמודד עם אופוזיציה של שרים בכירים, בהובלת שר החוץ ישראל כ"ץ, שעוסקת בשנים האחרונות בקידום האג'נדה הסינית בכל תחומי הכלכלה בישראל ורואה בנמל שלב ראשון בתוכנית ליצירת פרוזדור יבשתי למדינות המפרץ; וכמובן ממשלת סין עצמה, שעבורה נמל המפרץ העתידי הוא חולייה חשובה ויוקרתית בפרויקט המסחר הגלובלי "דרך המשי", שנועד להעצים את השפעתה באזור.
ומה עם האמריקאים? "הם רק משחררים קיטור פוליטי, בעיקר למטרות פנימיות", העריך בפנינו לאחרונה גורם מקורב שהעדיף לא להיחשף.
האמריקאים מעלים הילוך
כאשר מרחיבים את הפוקוס ובוחנים את התמונה הרחבה והעדכנית מגלים שנמל המפרץ החדש של העיר הצפונית הוא אחד האזורים החמים במלחמה הפוליטית בין ארה"ב לבין סין, שהולכת ומסלימה במהירות. ניקח אפילו סיכון ונעריך שקטנים הסיכויים, שממשלת סין אכן תקבל לידיה את תפעול הנמל בעוד שנתיים, או בכלל, על כל המשמעויות שנלוות לכך.
נזכיר שלממשל האמריקאי הייתה הצתה מאוחרת בהערכת מידת הסיכון האסטרטגי, שמגלם פרויקט דרך המשי בו תשקיע הממשלה הסינית כ-1.2 טריליון דולר עד 2027. כבר באמצע העשור התריעו מחקרים אקדמיים בוושינגטון על ההתקדמות המואצת של חברות סיניות ברכישה והקמה של נמלים ובניית בסיסי כוח כלכליים ופוליטיים במזרח אסיה ובאגן המזרח התיכון. אבל הממשל האמריקאי העדיף לעמוד מהצד ולתת לסינים לשרוף משאבים יקרים, על מה שנראה כהרפתקה כלכלית חסרת תועלת ותוחלת.
שככל שהפרויקט המשיך להתקדם וכבש עוד ועוד בסיסי כוח רגישים, חלקם באירופה, גם הגישה האמריקאית הפכה להיות הרבה יותר אקטיביסטית, לפני ומאחורי הקלעים. כיום מנהלים האמריקאים קרב בלימה בכל משבצת חדשה שאליה הפרויקט מנסה מתקדם ומפעילים כלים דיפלומטיים וכלכליים גם על מדינות, שבהן השפעתה של ארה"ב אינה ישירה. אפשר לדמיין מה מידת הלחץ שמופעל כיום על ישראל, שנחשבת לבעלת ברית אסטרטגית עם תלות גבוהה במשאבים אמריקאים.
האמת היא, שלא צריך לדמיין. בסוף יוני הגיעה לישראל משלחת של "קבוצת הייעוץ למדיניות הגנה" (DAPG) בראשות תת-שר ההגנה האמריקאי לענייני ביטחון בין לאומי ובקרת נשק, ג'ון סי. רוד. ה-DAPG הוא אחד הגופים החשובים ביותר בתיאום מדיניות הביטחון והמודיעין של ישראל וארה"ב והוא מפגיש בין מקבלי ההחלטות הבכירים ביותר במשרדי הביטחון וההגנה של שני הצדדים. ג'ון רוד, שנכנס לתפקיד בשנה שעברה, הוא מינוי אישי של הנשיא טראמפ.
על פי הדיווח האמריקאי המשלחת נפגשה בארץ עם זוהר פלטי, מבכירי משרד הביטחון, ומטבע הדברים לא נמסר מה היו נושאי השיחה. אבל בשלהי יולי השתתף תת השר האמריקאי בפורום ביטחון באספן קולורדו, ושם שטח את הסוגיות הבוערות במדיניות הביטחון הבין לאומית, שבהם עוסק כיום הממשל.
במקום מרכזי ניצב כמובן האיום האיראני אולם מיד לאחר מכן עבר הפוקוס לסין. "האיום מסין הוא בטווח הארוך", אמור רוד, "הסינים בונים יכולות חלל וסייבר מתקדמות, אבל לא פחות מטרידה העובדה שהם מנסים לייצא את מודל המשטרי האוטוריטרי שלהם למדינות אחרות באמצעות יוזמת דרך המשי, שבאמצעות הלוואות טורפניות מותירות מדינות שקועות בחובות להם. הסינים גם משיגים בשקט דריסת רגל במקומות אסטרטגיים בעולם כמו ג'יבוטי (קרן אפריקה), ובגרינלנד ואיסלנד, שיהיו נקודות מפתחת לנתיבים ימיים עתידיים אם הים הארקטי שנמס ייפתח לשייט. בסופו של יום, לארה"ב יש את היתרון של בניית יחסים ארוכי-טווח עם בעלי ברית ושותפים שמעריכים את החופש והדמוקרטיה. הסינים לא יכולים להטות את הערכים הללו והמודל שלהם אינו בר קיימא בטווח הארוך".
נזכיר שוב שמדובר בגורם מהבכירים והמשפיעים בממסד הביטחוני האמריקאי ומי שאמון על העברת המדיניות הבין לאומית של הנשיא טראמפ לשותפותיה הביטחוניות של ארה"ב בעולם. אם מישהו שקורא את הנ"ל עדיין סבור, שנושא הנמל הסיני לא עלה בעת ביקורו של רוד בישראל, או שהאמריקאים יסכימו בצורה כלשהי שישראל תתיר להקים בשטחה את מה שנראה מבחינתם כמו "סוס טרויאני סיני". נמליץ לו לשפר את הבנת הנקרא. בשורה התחתונה לא נופתע אם אחד המסרים שהועברו לישראל מהנשיא האמריקאי היה "בטלו את החוזה להפעלת הנמל או שתישאו בתוצאות".
אופוזיציה חזקה מבית
כפי שאמרנו בפתיחה, מדובר כרגע רק בתאוריה, ומהלך כלשהו לביטול תוצאות מכרז הנמל יהיה מורכב מאוד. אבן-הנגף הראשונה היא סוגיית הפיצויים שישולמו לסינים אם תבוטל זכייתם במכרז. פרטי חוזה ההחכרה לא פורסמו, אבל אפשר להניח שמדובר במיליארדי שקלים, ואם לשפוט על פי פרשת הפלקון, מטוס הביון הסיני שפותח בישראל לפני שני עשורים ונגנז בהוראה אמריקאית, הסינים נוטים שלא להתפשר על אף דולר.
שיפוי אמריקאי יכול לפתור את הבעיה הזו אבל מעבר לכך סין כבר מעורבת עמוק בכלכלה הישראלית ולא רק בפרויקטים תחבורתיים כמו הקו האדום ונמל אשדוד. היקף הסחר בין ישראל לסין עמד ב- 2018 על כ-14 מיליארד דולר ואילו היקף ההשקעות הישירות של חברות וגופים סיניים בישראל הסתכם עד כה ב-7.5 מיליארד דולר.
מעל 100 אלף תיירים סינים מגיעים לישראל בשנה וכמעט כל שבוע נוחתת כאן משלחת סינית בכירה אחרת עם קשרים הדוקים לממשל הסיני המרכזי או האזורי. לפיכך, ההשפעה של נסיגה מפרויקט נמל המפרץ עשויה להיות הקטנת ההשקעות הסיניות או תסריט הפוך - כלומר הגברת ההשקעות כדי ליצור ראש גשר אלטרנטיבי של אחיזה כלכלית בישראל, שעליו אין לאמריקאים השפעה.
בנוסף בממשלת ישראל יש עדיין לא מעט תומכים נלהבים ברומן הסיני-ישראלי, ובפרט בהשתלבות של ישראל בפרויקט דרך המשי. במרץ השנה, למשל, התראיין השר לשיתוף-פעולה כלכלי צחי הנגבי לסוכנות הידיעות הסינית שינחואה ואמר כי "פרויקט דרך המשי קידם בצורה אפקטיבית את הפיתוח הכלכלי של מדינות לאורך הנתיב, כולל ישראל, והביא להגברת שיתוף-הפעולה בין ישראל לבין סין. יותר חברות סיניות יכולות להיכנס כיום לכלכלה הישראלית".
הגישה הזו, בשילוב עם גישה אפילו יותר אקטיבית של ישראל כ"ץ, שר החוץ, השר לענייני מודיעין, והוגה נמל המפרץ, עשויה להציב אופוזיציה פנימית רצינית ללחצים האמריקאים. נזכיר, שבעת שכיהן כשר התחבורה שלל כ"ץ מכל וכל את האפשרות המעשית או התאורטית להחזיר את הגלגל לאחור בכל הנוגע למכרז נמל המפרץ לנוכח הלחצים האמריקאים.
ולבסוף, אנחנו לא שוכחים כי הפרויקט הסיני ממשיך להתרחב במהירות במדינות השכנות לנו, הן במעגל הקרוב והן ברחוק. הזכרנו כאן בעבר את התלות הגוברת של הכלכלה הירדנית בפרויקטים במימון סיני, בדגש על פרויקטים תחבורתיים, ואת ההתעניינות הגוברת של גורמים סיניים בנמל טריפולי בלבנון. החודש הצטרפה גם מרוקו לקצה הרחוק של הפרויקט הסיני וחלק ממדינות המפרץ כבר משולבות בו די עמוק. לא מין הנמנע שההתרחבות הזו תפעיל לחץ על ישראל ליישר קו עם האינטרסים של סין כדי להשתלב במארג הפוליטי-כלכלי שהולכת ונבנית מסביבנו.
כך או כך, די ברור שהשפעה המלאה וארוכת-הטווח של נסיגה ישראלית ממכרז התפעול של נמל המפרץ, אם נסיגה כזו אכן תתרחש, תהיה תלויה באריזה של המהלך. אם היא תוצג בתור תקלה משפטית טכנית בלתי צפויה ובלתי נמנעת - וכאן נכנס לתמונה המאבק של עיריית חיפה שבראש עומדת עינת קליש-רותם - ההשפעה תהיה נקודתית. אם מנגד הוא יוצג כניצחון אמריקאי, קשה לחזות לאן יגיע כדור השלג.