האי קונשיר, הדרומי ביותר בשרשרת האיים / Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
זה היה מחזה של פעם בחיים: שטנו בין סימושיר ליאנקיצ'ה, שניים בשרשרת האיים הקוריליים (Kuril Islands) שבמזרח הרחוק של רוסיה, ולפתע נראה במשקפת סנפיר גדול ושחור. הסנפיר התקרב, ואז הצטרף עוד סנפיר ועוד אחד, והם התקרבו והתקרבו. לא עברו כעשר דקות, וכשלושים אורקות (Orka, לווייתן קטלן), בוגרים ופעוטות, שטו להם, כמעט נוגעים בספינה, עד שבשלב מסוים לא ידענו לאיזה כיוון להפנות את המבט. ארמדה שלמה הקיפה אותנו.
נקבה ענקית ביצעה פעלולי זנב וסחטה תשואות. השואו נמשך כרבע שעה, אולי יותר. אנשים עמדו על הסיפון אחוזי התרגשות, חלקם עם דמעות בעיניים. אחרי דקות ארוכות חברי הלהקה שטו משם בהוד מלכותי ונעלמו במעמקי האוקיינוס. גם אלכסנדר פרוס, הקפטן הרוסי הקשוח של הספינה שלנו, "פרופסור חרומוב", שמרבה לשייט באזור, אמר שזאת רק פעם שלישית בחייו שהוא עד למחזה כזה.
את המסע התחלנו בנמל של פטרופבלובסק קמצ'טסקי, בירת חצי האי קמצ'טקה, שם עגנה הספינה כשעל סיפונה 48 נוסעים בני לאומים שונים, בהם קבוצה של צפרים שבאו מצוידים בעדשות טלסקופיות בגודל של מרגמה. אחר הצהריים הספינה הרימה עוגן. תוכי הים (Tufted puffin) הצבעוני שעופף מעל לרציף היה הקמע שהמסע עתיד להצליח.
מעברו השני של המפרץ נשקף החרוט המושלם של הר הגעש אווצ'ה (Avacha). שהרי אנו נמצאים באזור המכונה "טבעת האש", אותה רצועה שלאורכה נמצאים כ-75% מהרי הגעש בעולם, הנמתחת כטבעת משני צדי האוקיינוס השקט - מחופיה המערביים של אמריקה ועד קמצ'טקה, האיים הקוריליים ויפן.
שטנו לכיוון צפון-מזרח אל ים ברינג (Bering), שגובל באלסקה במזרח, ובסיביר וחצי האי קמצ'טקה שברוסיה במערב. התעוררנו לבוקר של שמש, אוויר פריך וים חלק, שכמותו נדירים באזור. גשם יורד כאן כ-270 ימים בשנה, אבל לא היום! עשרות תוכיי ים עם מקור אדום-כתום רכבו על הגלים וחצו את האוויר כמו בובות צעצוע שמישהו מתח להן את הקפיץ. לא יפה לצחוק על ציפור, אבל בחיי שקשה להתאפק למראה תוכיי הים המשעשעים האלה.
המלחים הטילו עוגן מול הכפר הצבעוני ניקולסקוייה (Nikolskoye) שעל האי. כ-700 תושבי הכפר הם ברובם ממוצא אלאוטי (Aleut, התושבים המקוריים של שרשרת האיים האלאוטיים, הנמתחת בין אלסקה לקמצ'טקה). הם מתפרנסים ברובם מציד ומדיג, וחלקם עדיין תופרים מעילים מפרוות של לוטרות. לא היה קשה לזהות את שני המכ"מים של הצבא הרוסי הניצבים במרחק לא גדול מהחוף. התבקשנו שלא להתקרב אליהם.
אחרי סידורי ביורוקרטיה הכרחיים, סירות הזודיאק הורדו למים ואנחנו עליהן. הצפרים איתרו מיני ציפורים ימיות כמו חרטומניים, חופמאיים ואחרות, ואנחנו מיהרנו אל האנדרטה לזכרו של ויטוס ברינג, חוקר הארצות ממוצא דני שהמסעות שערך במאה ה-18 בשירות הצארים הרוסים הובילו לתגליות גיאוגרפיות יוצאות דופן.
עמדתי מול האנדרטה והתרגשתי. ברינג, שנקבר באי ב-1741, היה האדם הלבן הראשון שהגיע לקמצ'טקה. בהמשך גילה את אלסקה ומיפה בקפידה את רוב חופיה כמו גם את חופי הצפון הרחוק הרוסי, והוא זה שגילה שאמריקה ואסיה אינן יבשת אחת כפי שחשבו עד אז, אלא שתי יבשות הנפרדות זו מזו על-ידי המיצרים הקרויים כיום על שמו. "ברוסיה ברינג הוא גיבור נערץ הרבה יותר מאשר בדנמרק מולדתו", אמר בחיוך ינסן הדני, צפר נלהב שהתיידדתי איתו במהלך ההפלגה.
סושי, סשימי ואדמה רוסית
האיים הקוריליים אינם מיושבים ברובם. גם אין בהם חופים זהובים, לא דקלים ולא פינה קולדה. אז למה להגיע לשם? כי כל אי שונה מחברו, יש בהם מפרצים מרוחקים המציתים את הדמיון ותחושה של קצה העולם, והם יעד מרתק לא רק בזכות הטבע המיוחד ובעלי החיים, אלא גם בזכות ההיסטוריה האנושית המסובכת המרחפת מעליהם עד היום.
הספינה עשתה את דרכה בערפל אל האי אטלסובה (Atlasova), שבו ניצב הר הגעש הגבוה ביותר באיים הקוריליים, 2,339 מטרים גובהו. ביצנית (ציפור ממשפחת החרטומניים) התיישבה על חרטום הספינה, לא מתרגשת מכך שהר הגעש המתקרב התפרץ לאחרונה ב-1986 ומי יודע מתי יחליט להתפרץ שוב. ואכן, לצערנו (או לשמחתנו) פספסנו את ההתפרצות של הר הגעש ראיקוקה (Raikoke) שבמרכז שרשרת האיים, כשבועיים אחרי שחזרנו.
אחרי הערפל יצאה השמש. הספינה הטילה עוגן מול האי וההר ניצב מולנו גאה ומלכותי. בזמנים עברו, שבהם יפן שלטה על האיים, הר אטלסובה היה פופולרי כמעט כמו הר פוג'י בקרב ציירים יפנים, שנהרו לכאן כדי לשאוב השראה. מאז מלחמת העולם השנייה, כאשר האיים עברו לשליטת רוסיה, היפנים ממעטים לפקוד את האזור.
"גם הם פטריוטים, כמונו", אמר בחיוך סרגיי, נציג רשות הדיג הרוסית שהפליג איתנו לוודא שאין פגיעה באזורי הדיג. הפוטנציאל הכלכלי של הדגה בים כאן מוערך בכ-4 מיליארד דולר בשנה. שאלתי אותו מה הוא חושב על הסכסוך הרוסי-יפני. "היפנים רוצים לאכול את כל הדגים בים ולהכין מהם סושי וסשימי, אבל זאת אדמה רוסית", אמר.
מי היה מאמין. אני עומדת על אי נידח במזרח הרחוק הרוסי - מקום של אין אדם, הר געש אדיר מעליי - ושרה עם פטריוט רוסי את "קטיושקה", ושירים עתיקים ממלחמת רוסיה-יפן ששמעתי מאבא שלי, שנמלט מפולין לרוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה. סבו של סרגיי מצד אביו לחם במלחמת העולם השנייה בסטלינגרד. סבו מצד אימו, בעל שלושה עיטורי גיבור ברית המועצות, היה ב-1945 בין משחררי ורשה, העיר שבה נולדתי שנים לאחר מכן.
תפאורה רדופת רוחות
יומיים אחר כך הגענו אל חופי האי סימושיר, שם ניצב בסיס צוללות נטוש. האם מישהו היה מעלה בדעתו אך לפני שנים לא רבות, שיום אחד נבקר באחד מהבסיסים הכי סודיים של רוסיה אי שם באי נידח באוקיינוס השקט? הבסיס הענקי הזה, שבימי זוהרו התגוררו בו מאות חיילים ובני משפחותיהם, ננטש בחטף באמצע שנות ה-90 אחרי נפילת ברית המועצות.
במשך כשלוש שעות היינו חופשיים לשוטט בו כאוות נפשנו. זה היה כמו לחזור לעידן אחר. המחזה היה לא פחות מרדוף רוחות. עשרות מבנים טרומיים, בהם מבני מגורים, בית חולים, בית ספר ועוד עמדו נטושים והרוסים מבפנים. פסענו בין שברי זכוכיות ומתכות, חפצי בית, תותח אנטי אווירי, מנוע שלם של ספינה, חלקי מנועים, מנוף חלוד, טרקטור ומוסך גדול. חיים שלמים עומדים פה אילמים כמו תפאורה לסרט, ובין כל אלה, פרחים נהדרים בצבעים שונים.
אבל אל תטעו. יותר מ-70 שנה אחרי שנורתה הירייה האחרונה במלחמת העולם השנייה, וכמעט 170 שנה מאז שרוסיה ויפן חתמו ביניהן ב-1855 על הסכם שלפיו האיים הקוריליים יהיו תחת ריבונות יפנית והאי סחלין בשליטה רוסית, שתי המדינות עדיין לא מצליחות ליישב סכסוך טריטוריאלי עיקש ועקוב מדם בן מאות שנים. "זאת מלחמה קרה", אמרה המדריכה הרוסיה שלנו על הספינה. "אין מלחמה, אבל גם לא שלום".
גם התבוסה הרוסית במלחמת רוסיה-יפן שהתחוללה בשנים 1905-1904, ושכתוצאה ממנה חלקו הדרומי של האי סחלין עבר לידיים יפניות, היא עדיין מקור לגאווה רוסית פגועה. ישראלים מכירים את המלחמה הזו בעיקר בשל העובדה שבה איבד יוסף טרומפלדור את ידו כששירת בצבא הרוסי.
מבחינתה של רוסיה, התיקון הגיע בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, כאשר ארצות הברית ואנגליה הבטיחו לה את הקוריליים בתמורה לכניסתה לחזית נגד יפן. כך, ארבעה ימים לפני כניעת יפן לבעלות הברית באוגוסט 1945, הכריזה רוסיה מלחמה על יפן והשתלטה על כל האיים. עבורה, האיים הם שלל מלחמה שמגיע לה בצדק; עבור יפן הם טריטוריה גנובה כתוצאה מהתוקפנות הרוסית ומהתערבות המערב.
מדובר בעיקר בארבעת האיים הדרומיים הגדולים הסמוכים ליפן. כ-19 אלף רוסים חיים כיום באיי המריבה, במקום של טבע כמעט בלתי מופרע. מסקר שנערך ב-2016 עלה שכמעט 80% מהם מתנגדים להחזרתם ליפן. מבחינת הרוסים, אחרי שאיבדו כ-27 מיליון חיילים ואזרחים במלחמת העולם השנייה, להחזיר אדמה לבת בריתה של גרמניה הנאצית אינו עולה על הדעת.
ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, הגיע אומנם בינואר השנה לביקור רשמי אצל הנשיא פוטין במוסקבה, ולרגע היה נראה שהסכם קרוב מתמיד, אבל נראה שרק אם רוסיה תזדקק נואשות לכסף יפני היא תסכים להיפרד מארבעת האיים האלה.
אז מי היה פה קודם, היפנים או הרוסים? גם על כך יש חילוקי דעות. דבר אחד בטוח. לא אלה ולא אלה, אלא עמים מקוריים שחיו פה מדורי דורות, שהבולטים שבהם הם האיינו (Ainu) שחלקם הוגלו ליפן וחלקם נכחדו.
האי הבא, יאנקיצ'ה, מתאפיין בפעילות גיאותרמית רותחת, בצהוב של גופרית וסירחון בהתאם. שני מינים של עופות ים - אלקית מצויצת ואלקית משופמת - חיים על האי הזה במיליונים, וזאת לא הגזמה, ובכל ערב הם עורכים אורגיה.
השעה הייתה שש בערב, האלקיות שבו מיום עבודה בים כשבמקוריהן ארוחת ערב. השיט בין הערביים בסירות הזודיאק כמו נלקח מסרט האימה "הציפורים" של היצ'קוק. מאות אלפי ציפורים חגו מעלינו בצווחות; עוד קבוצה אחת מתעופפת באוויר, השנייה מגיעה בדרך הים ונוחתת על הצוקים המשוננים. לקינוח, ראינו שישה שועלים ארקטיים ושני דובונים חומים רצים במעלה גבעה.
20 הרי געש על אי קטן אחד
ככל שהפלגנו דרומה לעבר יפן, האיים נעשו ירוקים ומיוערים יותר. לאורכו של האי איטורופ (Iturup) שאורכו למעלה מ-200 קילומטר, ניצבים יותר מעשרים הרי געש. הוא ירוק מאוד, מבעבע מאוד ומשופע בקיטור שמתפרץ מהאדמה, ויש בו יער ממוזג של עצי לבנה, אורן ואלון. ובניגוד לרוב האיים בשרשרת, הוא גם מיושב.
בואה של הספינה שלנו אל איטורופ, למקום שרק לעיתים נדירות מזדמנים אליו תיירים, הפך אותנו ל"אייטם" חדשותי, עם צלם וכתבת של תחנת הטלוויזיה המקומית שעטו עלינו כמוצאי שלל רב.
אחרי ימים לא מעטים שבהם התושבים היחידים שנתקלנו בהם היו עופות, שועלים, דובים ולווייתנים, סוף-סוף פגשנו גם הולכים על שתיים.
התבדחתי ואמרתי לכתבת ולצלם שהגייזרים והבוץ המבעבע מזכירים לי את המטבח של באבא יאגה, המכשפה הרוסית מן האגדות. לאחר צחוק מתגלגל הם ביקשו לראיין אותי על החוויה התיירותית באי ושאלו מה הניע אותי להרחיק עד לשם (סקרנות, אגב, הייתה התשובה). הם שמחו לגלות ששמעתי על הסכסוך היפני-רוסי (מובן שהפגנתי הזדהות מלאה עם המארחים שלנו. מה זאת אומרת? ברור שזאת אדמה רוסית!).
לראשונה במסע, עלינו על רכבי שטח ונסענו כברת דרך עד לאתר של מעיינות חמים, שם האמיצות והאמיצים נכנסו לבריכות הטבעיות הגיאותרמיות המענגות, שאמורות להיות גם עשירות ביסודות טובים וחיוניים לגוף, לעור ולנפש. כל הכיף הזה, כשברקע תחנת כוח גיאותרמית שלא הרבה זמן אחרי שהוקמה הפכה לחורבה חלודה. ומדוע? כי מי שבנה אותה לא טרח לוודא שהמתכת שממנה הותקנה הצנרת, עמידה בחומרים המאכלים שיש במים האלה.
למחרת, הספינה עגנה מול קונשיר, האי הדרומי ביותר בשרשרת הקוריליים. בקונשיר חיו בעבר מחפשי זהב יפניים וגם רוסים, ובקתת העץ שניצבת עד היום למרגלות הגבעה שימשה אותם חליפות.
מחנה כפייה, אישה ופרה
מוקדם למחרת בבוקר עגנו בתחנתנו האחרונה, נמל קורסקוב (Korsakov) שבאי סחלין (Sakhalin), הגדול שבאיי רוסיה. סחלין, ששטחו 76,400 קילומטרים רבועים ומספר תושביו כמעט חצי מיליון, אינו חלק משרשרת האיים הקוריליים. כ-40 קילומטר בסך הכול מפרידים בין הוקאידו, האי הצפוני של יפן, לבין סחלין, והסכסוך המתמשך על האיים הקוריליים נוגע בהחלט גם אליו.
ההיסטוריה של סחלין היא בת אלפי שנים, אלימה ומלאת תהפוכות. ב-1869 הוקם בו מחנה כפייה, אחד מהידועים לשמצה ברוסיה, וב-1875 החלו לזרום אליו אסירים. כ-36 אלף עובדי כפייה הובלו לכאן ברגל כשעל רגליהם משקולות אשר נאסר עליהם להסיר. על התנהגות טובה הם הורשו להגיש בקשה לפרה ולאישה. יותר מאוחר החלו להגלות לכאן גם נשים, וכל אישה הוקצתה מראש לאסיר מסוים, מבלי שנשאלה לדעתה.
לא רק ההיסטוריה. גם האקלים יודע להיות זועף וקר. "הקיץ נמשך פה כשבועיים", אמרה בחיוך ולנטינה, מורת הדרך המקומית שלנו, "אבל יש לנו טבע יפהפה, אגמים, נהרות, מפלים, מאות דובים, שועלים, חמישה סוגי איילים והמון בעלי כנף".
מידע מעשי:
עונה: יוני-אוגוסט
עם מי: אנחנו יצאנו בחברת Heritage Expeditions על גבי הספינה Spirit of Enderby (או בשמה הרוסי Professor Khromov). קומץ של חברות נוספות כמו Silversea מציעות הפלגות לאזור.
טיסות: יש להגיע באופן עצמאי לפטרופבלובסק קמצ'טסקי, בירת קמצ'טקה ובחזרה מיוז'נו סחלינסק, בירת סחלין. אנחנו טסנו בחברות אירופלוט ובחברת התעופה הסיבירית S7.
לבוש: בגדים תחתונים תרמיים, כפפות, מחמם צוואר, כובע חם, מעיל חם עם שכבה עמידה למים ומכנסי סערה וכמה זוגות גרביים עבים. כל הירידות לחוף נעשות בסירות זודיאק, במגפי גומי שאותם מספקים בספינה.