הברבור, מס׳ 17 / הילמה אף קלינט באדיבות קרן הילמה אף קלינט
אלה לא רק הצבעים הפסטליים, הספירלות והצורות העגולות, ביניהן גם צורת הלב שמקבלים את הצופה בכניסה לחלל, שהופכים את התערוכה "יש עידן חדש: על הרוחני באמנות" (אוצרת: רותי דירקטור) לתערוכה שכדאי להגיע אליה עם מישהו או מישהי שאוהבים. זה גם הרגע שבו נעשו היצירות המוצגות - שהוא בלתי נפרד מהתוצאה הסופית שלהן. הרגע הזה עדיין קיים בחלל, וזהו רגע שעוסק ברוח וריפוי, ביד נשית והרמונית שמובלת על-ידי אינטלקט מיסטי. הוא הופך את היצירות הללו לעדות של אהבה וחמלה אוניברסליות, כמעט פסיכדליות.
מהו הרוחני באמנות? הצייר והתיאורטיקן הרוסי וסילי קנדינסקי הגה את הביטוי בספרו "על הרוחני באמנות", שיצא לאור ב־1912 והפך מיד עם פרסומו לספר מכונן שתורגם לשפות רבות. קנדינסקי התייחס למופשט כאל פסגת הביטוי האמנותי והפך למוביל התפיסה שאומצה על-ידי אמנים רבים אחריו. בשנים האחרונות גברה המודעות לכך ששתי אמניות בנות המאה ה־19, שעבודותיהן מוצגות לראשונה בישראל, הקדימו את קנדינסקי ברעיונות האלו: הילמה אַף קלינט השבדית (1862-1944) ואמה קונץ השוויצית (1892-1963).
אף קלינט לא זכתה להכרה בחייה. למעשה, האמנית הספיריטואליסטית חוותה תסכול רב כשנכשלה בקבלת הכרה על עבודותיה מצד גבר שביקשה את הערכתו. לכן, היא ביקשה בצוואתה שציוריה יתפרסמו רק 20 שנה לאחר מותה משום שהיא האמינה, ומתברר שדי בצדק, שהיא מציירת לעתיד. 14 ציורים שלה מוצגים בתערוכה שנפתחה השבוע במוזיאון תל אביב לאמנות, וביניהם ציורי ענק מהסדרה "עשרת הגדולים ביותר" לצד עשרה רישומים שלא נחשפו עדיין לציבור. אף קלינט מסומנת בימים אלו כפורצת הדרך של האמנות המופשטת ובאפריל ננעלה רטרוספקטיבה שלה בגוגנהיים בניו יורק, ששברה שיאי מכירות כרטיסים.
היא נולדה בשבדיה, למדה שם אמנות ויצרה בהשראת תנועות ספיריטואליסטיות, התנסתה בסיאנסים, פעלה כמדיום ותיעדה את הרוחות שהנחו אותה בציור. היא הייתה ערה לתגליות ולהמצאות של תקופתה, כמו הטלפון, גלי הקול, קרני הרנטגן והשדות המגנטיים. מבחינתה, הם היו הוכחה לקיומם של עולמות בלתי נראים. ציוריה משלבים צורות מופשטות ומוטיבים סמליים, שבאמצעותם שאפה לבטא ממד אחר של קיום, שבו המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס משקפים זה את זה.
קונץ, שחיה באזור כפרי בשווייץ הדוברת גרמנית, התמסרה לציור בגיל 46. היא האמינה שמודעות גבוהה מדברת דרכה כשהיא מציירת וציירה מתוך טראנס שיכול היה להימשך יממה. היא הייתה הילרית, חוקרת, נטורופתית וציירתשרשמה על נייר מילימטרי בעזרת מטוטלת שאותה שאלה שאלות פילוסופיות, אישיות או פוליטיות. המטוטלת, שהייתה עשויה שרשרת כסף, אבן כסף ואבן ירקן הנחתה את הקו הבא בציור.
הציורים הסימטריים של קונץ מורכבים מצורות גיאומטריות המקיימות ביניהן יחסים מתמטיים מדויקים. הם מבטאים אנרגיות קוסמיות, מזכירים את המנדלות הטיבטיות, ומגלים את ההרמוניה של היקום ואת היחסים המיסטיים בין מספרים לצורות. מבחינת קונץ, הציורים הללו היו כלי לעבודה רוחנית, למדיטציה ולריפוי, לא לאמנות. היא חיה חיים נזיריים ולא הציגה את יצירתה בימי חייה. בדומה לאף קלינט, גם קונץ אמרה שהיא מציירת עבור העתיד, עבור המאה ה־21. היא העידה על עצמה שמגיל צעיר הייתה מודעת לכוחותיה הטלפתיים, ליכולות הריפוי ולחוש הנבואה שלה.
אנטון מאייר היה ילד בן חמש כשקונץ ריפאה אותו משיתוק ילדים. לאחר מותה ובבגרותו הוא לקח על עצמו לטפל באוסף הרישומים של קונץ, הכולל 500 רישומים, מתוך אסירות תודה. מאייר חבר לאוצר השוויצרי הידוע הארלד זימן וגיבש גוף ידע על פועלה. בשנת 1986 הוא אף ייסד מרכז על שמה של קונץ, שם מוצגות עבודותיה. תערוכה מקיפה של קונץ הוצגה השנה בגלריה סרפנטיין בלונדון וזכתה להצלחה רבה.
כוחות הריפוי של האמנות
במשך ארבע שנים עבדה האוצרת רותי דירקטור על התערוכה, גם כי דעתה השתנתה לא פעם לאורך הדרך, וגם כי ההפקה בתערוכות מהסוג הזה מורכבת למדי. האם העניין המחודש באמניות הספיריטואליסטיות כמו קונץ ואף קלינט מבשר על גל חדש של חיפוש רוחני שאולי יתרגש על עולם האמנות והתרבות הפופולרית?
"אני חושבת שאנחנו רואים את עולם האמנות בשינוי", עונה דירקטור, "הוא משנה את פניו. זה לא שבעתיד האמנות תעסוק רק בזה, אבל עולם האמנות מכיר בכך שבעבר היו זרמים מקבילים שלא היה להם ביטוי. זה לא סתם שאמניות מסוימות לא הוכרו. הילמה אף קלינט השאירה גוף יצירה של 1,200 עבודות, היא לא הייתה אמנית חובבת וזה לא מקרה שהיא נדחקה. זה קרה כי האמנות הדומיננטית הייתה המודרניסטית, הרציונליסטית, האנליטית והגברית, אלה הדברים שכולנו למדנו בתולדות האמנות. אני חושבת שאנחנו נמצאים ברגע מאוד מרגש כי דברים זזים, פתאום מבינים שמה שלימדו אותנו זה רק סיפור אחד - היו עוד סיפורים שהתקיימו במקביל".
לא רק הקהל מגלה עניין מחודש ופוקד את התערוכות המוקדשות לאף קלינט ולקונץ, גם האמנים עצמם. הרעיונות של אף קלינט וקונץ מתגלגלים לעבודות של אמנים הפועלים במאה ה־21 שמשתתפים גם כן בתערוכה. בין השאר, מוצגות עבודות של אמנית הפרפורמנס מרינה אברמוביץ’, שמתייחסת גם היא לאורך הקריירה שלה לכוחות הריפוי של האמנות.
במסגרת שיטת אברמוביץ’, שאותה היא מפעילה בחללים שונים, המשתתפים מוזמנים לתהליכי צמיחה רוחנית דרך אמנות ופרפורמנס כמו בהייה בצבע, ספירת גרגירי אורז ועוד.
אלא שיכולות הריפוי של האמנות נדחו עד לא מזמן בעולם האמנות ונחשבו כלא לגיטימיים. על אברמוביץ’ נמתחה ביקורת דומה לביקורת שנמתחה על זרם הניו אייג’. המבקרים יגידו כי מדובר בפרקטיקה רוחנית שמושתתת על הקפיטליסטי והחומרי, מטפיזיקה שמתורגמת למטבע.
קולות אלה לא עצרו את אברמוביץ’, שמשנת 1988 מייצרת אובייקטים שהיא מכנה "חפצים זמניים": רהיטים כמו כיסא, שולחן, מיטה או מראה שנועדו לשימוש הקהל לצורכי הרגעה, החלמה וריפוי, ולמעשה מופעלים רק על-ידי מגע אדם שעושה בהם שימוש. בתערוכה במוזיאון תל אביב מוצגת העבודה "נעליים ליציאה לדרך" - נעליים שעשויות מגושי קוורץ והקהל יכול להיכנס אליהן "ברגליים יחפות. עיניים עצומות. ללא תנועה. צאו לדרך", על-פי הוראות האמנית. הכוונה היא לדרך מנטלית או רוחנית כמובן, שכן נעלי הקוורץ לא נעות.
ביום האחרון של הכדור
עוד בתערוכה מוצג הסרט של האמן מקסים רוסי תחת השם המצוין "אסטרולוגיה של הנדל"ן" מ־2015. הסרט צולם בסדונה, אריזונה, שם חיו במשך עשור האמן מקס ארנסט וזוגתו האמנית דורותיאה טאנינג. ארנסט הוא גיבור של כמה מעבודותיו של רוסי, שעוקב בסרטיו אחר תופעות תרבותיות אזוטריות.
הפעם הוא נסע בעקבות ארנסט לאריזונה ומצא אזור שהפך לבירה משגשגת של מחפשי רוחניות ואנשי עידן חדש. אחד מהמנהגים המקובלים באזור, למשל, הוא להיעזר באסטרולוגיה כחלק מתהליך רכישה או מכירה של בית. את הסרט מלווה קולו של אסטרולוג מקומי (שהוא גם נגן ג’אז) שקורא את המפה האסטרולוגית של ארנסט ביחס לנוף וביחס לבקתה שבנה.
בתערוכה משתתפים שני צמדים של אמנים עכשוויים שיוצרים יחדיו. בחלל אחד מוצגות העבודות של עדי רוזנבלום ומרקוס מונטאן שיוצרים ביחד בשנים האחרונות בווינה ומציגים את הפנים של החיפוש הרוחני בעידן העכשווי. העבודות שלהם גדולות ממדים ובהן נראות דמויות של צעירים וצעירות עכשוויים בסצנות של חיפוש אחר אור או משמעות, כשהם מתייחסים לסצנות מטקסים דתיים ומתחתיהם משפטים שמלווים את ההתרחשות.
החדר הנחבא בתערוכה הוא גם זה שהכי קשה לצאת ממנו. האמן הישראלי אדם רבינוביץ’ והאמן הגרמני פרידריך קונאת חיים בלוס אנג’לס ולצורכי התערוכה שיתפו פעולה ויצרו מיצב בשם "היום המושלם האחרון" שכולל ציורים, פסלים ודימויים מוקרנים.
המיצב שואל את שמו מהפרק התשיעי בסדרת הטלוויזיה "קוסמוס" ששודרה בשנות ה־80 וזכתה לפופולריות. פרק זה הוקדש לחייהם ולמותם של כוכבים ולעתיד הצפוי לשמש ולכדור הארץ שיילכו ויגוועו בתהליך של מיליוני שנים. המיצב מתייחס לאותו יום אחרון מושלם של השמש וכדור הארץ תוך שימוש בשפה אסתטית של שנות ה־70, ה־80 וה־90, כשהעידן החדש נוכח בחלל כהצהרה. התוצאה? מתעתעת. עתידנית וגם נוסטלגית, אירונית ורוחנית, פסיכדלית, קיטשית ומעודנת בו זמנית, ואולי זאת בעצם מהות הרוחניות - אחדות של ניגודים שנדחסים ביחד ויוצרים אחד שלם חדש.
עסקת מכירה:
"ללא שם", מרדכי ארדון, שמן על בד, 46X55 ס"מ
נמכרה ב־63,700 דולר בבית המכירות הפומביות "תירוש"
הצייר מרדכי ארדון (1992-1896) נחשב לאחד הציירים העבריים הגדולים ולאחד האמנים הישראליים החשובים והמשפיעים לדורותיהם. הציורים של ארדון רוויי דרמה וגדושים במשמעות נסתרת וגלויה. הוא התייחס ברצינות אל חלקים בספרות היהודית המסורתית העוסקים בתורת הנסתר, וכך כתב עליו חוקר תולדות האמנות, אברם קאמפף: "ארדון מתבונן ביקום מבעד למסורת היהודית המיסטית. הוא משתמש במילון הצורות של האמנות המופשטת, אך אינו מסתפק בבעיות צורניות בלבד, ומציג צורות וסימנים המרמזים על תוכנם. לא רק שהצורות ביצירותיו הן מופשטות - אף הנושאים שהן מתארות מופשטים במידה רבה, ומגלים פנים במסורת ובעולם הדימויים היהודיים המיסטיים. ציוריו של ארדון מקרינים גם אווירה פואטית מעודנת, המעניקה להם תוכן רוחני מרומם".
