יוסי סעידוב, פעיל חברתי ומייסד המיזם "15 דקות" לשיפור התחבורה הציבורית בישראל, עלה על שיטה שהוכיחה עצמה כיעילה במיוחד. הימים היו ימיו של השר ישראל כ"ץ במשרד התחבורה, וסעידוב הפנים שהדרך היחידה שבאמצעותה הוא מצליח לקבל יחס מאנשי המשרד ולקדם את סיכויי ההצלחה של מאבקיו - למשל להוספת קו ישיר לתושבי שכונת גילה הירושלמית מהתחנה המרכזית, או הוספת נתיבי תחבורה ציבורית בעיר - היא מתן ביטוי לנושאים הללו בעמוד הפייסבוק של השר, שדרכו התנהל רוב הקשר של השר כ"ץ עם הציבור.
מהר מאוד הוא החליט "להתיישב" על העמוד הזה. בכל פעם שכ"ץ העלה פוסט, בכל נושא שהוא, סעידוב קיבל על כך התראה לטלפון הנייד שלו, ומיהר לפרסם תגובה, כזאת שלאו דווקא קשורה לנושא הציוץ. "כל הכבוד לך כבוד השר, אבל מה עם תושבי גילה שצריכים להחליף שני אוטובוסים כדי להגיע לתחנה המרכזית?", הוא הגיב, למשל, על אחד הפוסטים של כ"ץ.
"כל פעם שכ"ץ היה מעלה פוסט הייתי מגיב בשניות. לא איימתי, לא שיקרתי ולא קיללתי. הגבתי הכי ענייני שאפשר, כמעט תמיד עם נתונים ואפילו הקפדתי להחמיא לו על מה שכתב בפוסט, ורק אז לכתוב את הביקורת העניינית. וזה מה שעצבן אותו", הוא מספר ל-G. "הייתי המגיב הראשון בהרבה מהמקרים. וכשאתה אחד מהראשונים, זה קופץ למעלה בפיד, אנשים עושים לייק ומגיבים לך, וזה נשאר במקום בולט". אלא שבוקר אחד, אחד מאנשי השר שם לכך קץ. "חסמו אותי. לא היה משהו מסוים שעשיתי", הוא נזכר.
אפשר להבין מדוע השר כ"ץ לא ממש התחבר לשיטת הפעולה הזו של סעידוב. הייתה לה נוכחות בולטת בעמוד שלו, ומלבד סעידוב נטלו בה חלק גם פעילים נוספים שביקשו להביא לשינוי בתחבורה הציבורית. הללו הצליחו להסיט את תשומת הלב מהמסרים שרצה השר לשגר ללא תיווך לציבור עוקביו (כיום מדובר בכ-130 אלף), לכיוון האג'נדה שעניינה אותם.
מצד שני, כפי שמזכיר הפעיל החברתי, לא מדובר בעמוד פרטי של אדם פרטי. "החסימות שלי ושל עמוד הארגון '15 דקות' חמורות, בוודאי כשהתפעול של עמודי השרים נעשה במרבית המקרים מתקציב הקשר עם הבוחר, וכשמי שמפעיל את העמודים מקבל שכר שממומן על-ידי הציבור".
עד כמה הרשתות החברתיות הן קריטיות בעבודה שלך ושל פעילים חברתיים אחרים?
"בדברים שאני עוסק בהם, בדרך כלל, יש ואקום. אף אחד אחר לא מטפל בהם. עד להקמת '15 דקות' אף אחד לא עסק בתחבורה ציבורית, זה היה נושא זניח. אבל ברגע שהקמנו קהילות שדורשות תחבורה - זה השתנה. הרשתות החברתיות הן כלי שנותן ביטוי לאנשים שאין להם יכולת להתבטא, לא יודעים איפה להתבטא, ושאחרת אף אחד לא היה מקשיב להם. רשתות חברתיות זה חלק מאוד מרכזי בעשייה החברתית. דרכן ניתן גם לרכז אנשים עם אינטרס משותף, וגם להשמיע את הקול של האנשים. זו מהפכה בכל מה שקשור למאבקים חברתיים".
סעידוב החליט להילחם בהחלטה של כ"ץ לחסום אותו. הוא שלח מכתב לכנסת בעניין, אך לטענתו לא קיבל תגובה. בהמשך פנה לקליניקה לזכויות דיגיטליות וזכויות אדם במרחב הסייבר באוניברסיטה העברית, וזו פנתה לכ"ץ בכתב. בעקבות הפנייה החסימה הוסרה.
"כמו פלסטר על פיו של מפגין"
החסימות של נבחרי הציבור ברשתות החברתיות הן כמובן נושא רחב בהרבה מעניינם של סעידוב והשר כ"ץ. מהפניות שהתקבלו במרוצת החודשים האחרונים בקליניקה לזכויות דיגיטליות, עולה כי מדובר בפרקטיקה שנהוגה על-ידי חלק לא מבוטל מנבחרי הציבור, וכי בניגוד לטענה הנשמעת תדיר בפי פוליטיקאים, מרבית החסימות הן דווקא כלפי משתמשים שמבקשים לעורר שיח ענייני-עקרוני - גם אם מנוגד לעמדת השר או הח"כ - ולא כלפי גולשים שמשתמשים בקללות או בסגנון בוטה.
הרשתות החברתיות הן לא רק כר פורה להובלת מאבקים חברתיים ופוליטיים, אלא גם מהוות מקור מידע מרכזי עבור חלקים נרחבים בציבור. בימים שבהם אין מסיבות עיתונאים אלא רק הצהרות לתקשורת, וכשאמון הציבור בתקשורת הממוסדת נמצא בשפל, פייסבוק וטוויטר הפכו למקור מידע מרכזי עבור הציבור. לפי נתונים של מכון המחקר Pew, בשנת 2015 63% ממשתמשי פייסבוק וטוויטר בארה"ב צרכו את החדשות שלהם דרך פלטפורמות אלה, ומאז, יש להניח, המספרים רק עלו.
ואכן, כמעט שאין כיום נבחרי ציבור שלא משתמשים ברשתות החברתיות כדי למסור הצהרות לציבור ולספר על פועלם. העובדה הזאת מחדדת את הבעייתיות הנלווית למקרים שבהם נבחרי הציבור חוסמים דעות שאינן תואמות את עמדתם, והופכים את השיח בעמודים שלהם - שחשיבותו עבור צרכן התקשורת אינה פחותה מהמידע שמפרסם נבחר הציבור - לרדוד, חד גוני ונעדר כל גישה ביקורתית.
מבחינתה של עו"ד דנה יפה, שעומדת בראש הקליניקה שפועלת באוניברסיטה העברית בשיתוף פעולה עם "מרכז פדרמן", חסימות משתמשים ששומרים על שיח הגון - ובעיקר כאלה שמבקשים לקבל התייחסות מהשרים לעניינים חברתיים וציבוריים שעל הפרק - הן דבר שאין להשלים איתו. לאחרונה יצאו בקליניקה במיזם שמסייע לכל מי שנחסם לפנות למי שחסם אותו ולבטל את המהלך, באמצעות כמה צעדים פשוטים (ראו תרשים).
איך המשפט נוגע בכלל לסוגיית החסימות ברשתות החברתיות?
"מרחב הסייבר מחייב אותנו להבין את המשמעות של זכויות האדם בתוכו, וזה שונה לגמרי מהמרחב הממשי. פעם השיח היה של יחיד מול רבים, והגישה הייתה שמורה לבעלי כוח מסוימים, לערוץ אחד ולעיתונים ספורים. כל פרסום של תקשורת המונים היה צריך לעבור דרך עורך, והשיח היה מאוד מדוד. אבל היום הרשתות החברתיות הפכו את הקערה על פיה - השיח הוא רבים מול רבים. וברגע שאתה מגיב לנבחר ציבור בפייסבוק, אתה לא רק משחרר את עמדתך, חלק מהשיח הוא שאפשר לענות לך. זה לא רק בין שני דוברים, יש קהל שצופה".
אז המשמעות המשפטית של חסימות כאלה נוגעת בעיקר לפגיעה בחופש הביטוי?
"נכון, אבל חופש הביטוי הוא לא רק של המתבטא. זה משהו רחב יותר - מדובר גם בנגישות למידע, שהיא זכות חשובה וגלגול נוסף לזכות למידע. אם שר מפרסם מידע או נתון שגוי, ומישהו מגיב על כך וטוען שהנתון לא נכון, אז ברגע שחוסמים אותו - המידע לא מגיע לידיעת הקוראים. הציבור רואה רק את מי שמסכים עם מה שאותו שר פרסם, ולא רואה את הצד השני. זה פוגע גם בזכות של כל הציבור לגבש את הדעה שלו. ואלה בדיוק הרציונלים המסורתיים של חופש הביטוי - שוק רעיונות שבו כל אחד חולק את הרעיון שלו והרעיון הכי טוב מנצח.
"אם מונעים ממישהו להתבטא בפורום הציבורי, זה כמו לשים פלסטר על הפה למפגין שעומד בכיכר העיר. מניעת השתתפות בשיח לא רק מונעת מחסום להגיב, אלא גם - ובעיקר - מונעת מכל השאר את הגישה לשוק הרעיונות, שהוא הבסיס של חופש הביטוי".
מצד שני, יש שיגידו שכמו שיש למגיבים בפייסבוק את הזכות שתישמע דעתם, גם למי שמפעיל עמוד פייסבוק יש את הזכות להחליט מה מופיע בעמוד הפרטי שלו.
"אנחנו פועלים רק במישור של המשפט המנהלי-חוקתי, ואנחנו באמת מדברים רק על העמודים הרשמיים של נבחרי הציבור. במקרים כאלה, קשה יותר להגיד שמדובר בתוכן פרטי. כל מה שנבחר ציבור כותב בעמוד הרשמי שלו הוא חלק מהפעילות הציבורית שלו, וככזו היא נתונה לביקורת מנהלית. אנחנו מתייחסים לפעילות של נבחר ציבור בעמוד הפייסבוק שלו כהחלטה מנהלית, ולכן היא חייבת להיות סבירה, לא שרירותית, שוויונית, לא על בסיס התוכן, ומידתית".
ובכל זאת, גם לנבחרי ציבור צריך להיות מרחב תמרון מסוים.
"ברור שלא את כל התגובות צריך לאשר, אבל אין כללים ברורים ואנחנו לא יודעים מהן אמות המידה. אם מישהו עושה עבירות פליליות או מסית - ודאי שזה בסדר לחסום אותו. אפילו אם חוסמים אדם כי הוא מקלל זה יכול להיות סביר, כי נבחרי הציבור רוצים לשמור על כללי שיח. אבל אנחנו בכלל לא נמצאים באזורים האלה. כל הפונים שלנו נחסמו אחרי שהתנסחו יפה, מנומק ומתורבת, ופשוט התנגדו למדיניות או העבירו ביקורת על הפרסומים או על המדיניות של השר".
ואיפה עובר הגבול? שרים חייבים להיות כפופים למגבלות, מה לגבי חברי כנסת? מועמדים לכנסת?
"שרים מקבלים מימון להפעלת הדף. זה ממומן מהתקציב לבוחר, וברור שזו ספירה מובהקת שבה נבחר הציבור לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. לדעתנו, גם חברי כנסת וחברי מועצות מקומיות לא יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. לגבי מועמדים למשרות פוליטיות, זו שאלה. קיבלנו פנייה למשל בקשר לחסימה של איילת שקד, אבל היא כבר לא חברת כנסת או שרה. זו שאלה משפטית טובה ואין לנו תשובה לזה כרגע. ברגע שתיווצר נורמה של שרים או פוליטיקאים, אני מנחשת שכולם יישרו איתה קו. צריך שהתפיסה הציבורית תהיה שזה לא לגיטימי".
עד עכשיו, הפניות שלכם הביאו להסרת מרבית החסימות, אבל מה תעשו אם נבחר הציבור יתעקש? תעתרו לבג"ץ? לעתירה כזו יש סיכוי?
"נבחרי הציבור לא חייבים לעשות שימוש ברשתות החברתיות, הם בחרו לעשות זאת, כנראה כי סברו שזה ייטיב עמם, והבחירה של נבחר הציבור כפופה לכללים של המשפט המנהלי. הם לא יכולים רק ליהנות מהיתרונות שבכך. ברור שאם תוגש עתירה היא תהיה תקדימית מבחינות רבות, אבל זה מתיישב עם כל מיני תפיסות של חופש ביטוי שכבר הופיעו בפסיקה. זה המשך ישיר של פסיקה קיימת.
"קח למשל את הפסיקה בנוגע לזכות להפגין. כשבוחנים עתירה לקיום הפגנה, שואלים האם יש חלופה אפקטיבית אלטרנטיבית למקום שנפסל ובו תוכננה ההפגנה. אם לא מול הבית של השר, אז מול המשרד שלו. אם לא צמוד לבית, אז 200 מטר משם. מנסים למצוא חלופה אפקטיבית אחרת. לפוליטיקאים יש מספר עוקבים מאוד גדול - לנתניהו למשל יש למעלה מ-2 מיליון עוקבים (ראו תרשים). אין באמת חלופה אפקטיבית אחרת למקום שבו אפשר לנהל את השיח הזה למעט על גבי העמוד שלו".
טראמפ נאלץ לשחרר
בארה"ב, כמו שבדרך כלל קורה בתחום המשפט בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כבר הלכו כמה צעדים קדימה. בחודש שעבר קבע בית המשפט הפדרלי בניו יורק כי הנשיא, דונלד טראמפ, הפר את חוקת המדינה בכך שחסם שבעה משתמשים שביקרו אותו בטוויטר. זאת, על אף שמדובר בחשבונו הפרטי. בהחלטה שהתקבלה על-ידי רוב השופטים בבית המשפט העליון לערעורים במנהטן, נקבע כי לפי התיקון הראשון לחוקה, שתכליתו להגן על חופש הביטוי, אסור לטראמפ להשתמש בפונקציית החסימה של טוויטר כדי להגביל את הגישה לחשבונו, המונה נכון להיום כ-61.8 מיליון עוקבים.
בהחלטתו, השתמש בית המשפט בטיעונים הדומים מאוד במהותם לאלה שהעלתה הקליניקה לזכויות דיגיטליות במכתבי הפנייה שלה לנבחרי הציבור הישראלים. לשיטת בית המשפט, עיקרון חופש הביטוי "אינו מאפשר לנבחר ציבור להשתמש ברשתות החברתיות עבור המטרות הרשמיות של תפקידו, ובה בעת לפסול משתמשים מהדיאלוג המקוון, רק מפני שהם מביעים עמדות שעמם נבחר הציבור אינו מסכים".
בית המשפט גם קבע כי העובדה שמדובר בחשבון פרטי של טראמפ אינה רלוונטית, שכן הוא עושה בו שימוש כדי למסור הודעות רשמיות הנוגעות לתפקידו כנשיא, כפי שעשה למשל כאשר הודיע על בחירתו של ראש ה-FBI. "בחשבון של טראמפ יש את כל הסממנים של חשבון המופעל באופן ממשלתי-רשמי", קבע בית המשפט, שהוסיף כי מדובר בכלי מרכזי מאוד מבחינת הבית הלבן וענייניו השוטפים. טראמפ ועוזריו אפיינו את הציוצים של הנשיא כהצהרות רשמיות, ואפילו הארכיון הלאומי רואה בהם רשומות רשמיות.
הפרקטיקה של טראמפ מזכירה כמובן את זאת של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שגם הוא משתמש פחות בחשבונו הרשמי, ומעדיף להפיץ את הצהרותיו ואת עמדותיו באמצעות עמוד הפייסבוק שמנוהל באופן רשמי על-ידי הליכוד.
האם אפשר להסיק משהו מהפסיקה הזאת גם ביחס לישראל? חופש הביטוי בארה"ב אומנם יציב ומעוגן הרבה יותר מאשר בישראל, אך הוא קיים כמובן כעיקרון חוקתי גם כאן אצלנו. לדברי עו"ד יפה, "יכול להיות שיש דברים שבארה"ב יהיה מותר להגיד, כמו למשל לכנות את השר 'מטומטם', ובארץ יראו את זה כמשהו שלא צריך להגן עליו. אבל הקביעה שיש חופש ביטוי במרחב הסייבר - וגם העניין שלמרות שהעמוד לא מנוהל על-ידי משרד ראש הממשלה הוא עדיין כפוף לעקרונות חוקתיים - מתאימים גם לישראל".
בנוסף, לפני כשנתיים הרים את הכפפה מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור הקודם, יוסף שפירא. בדוח לשנת 2016 (שהתפרסם ב-2017) קבע שפירא כי ככל שמדובר בתגובות בעלות תוכן לגיטימי, ולא התבטאויות מסיתות, גזעניות או פוגעניות כלפי איש הציבור או קבוצות אחרות, הרי שחסימתן מהווה פגיעה בחופש הביטוי. שפירא אף ציין כי גם אם נבחר הציבור אינו חש בנוח מול הביקורת שמופנית כלפיו, אין זה מצדיק פגיעה בחופש הביטוי. עוד קבע המבקר, כי על כל איש ציבור לפרסם תקנון מסודר לפעילות דף הפייסבוק הציבורי שלו, במסגרתו עליו לקבוע מדיניות מדורגת של סנקציות בשל התבטאויות לא ראויות שכוללת מתן אזהרות לפני מחיקה או חסימה (עניין שנכון לעכשיו לא מיושם בפועל).
עד כה, הוגשה בישראל עתירה מנהלית בודדת בנושא חסימת משתמשים ברשתות החברתיות, בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה. בעתירה טענו חברת מועצת העיר חדרה ואנשים נוספים שהם נחסמו מעמוד הפייסבוק של ראש העיר, צביקה גנדלמן, אך זו נמחקה לבסוף לאחר שהעירייה וראש העיר התחייבו לפעול בהתאם לכללים שנקבעו על-ידי מבקר המדינה, להסיר את חסימות העותרים, ואף לאפשר הסרת חסימות של אנשים שלא היו חלק מן ההליך.
נתניהו לא אהב את הסרקזם
מלבד ההצלחה במקרה של סעידוב, הולכות ומצטברות בקליניקה פניות של חסומים נוספים, שגם הן מטופלות כעת. אחד המקרים הללו נוגע לעידן ארץ, משתמש פעיל ומוכר מאוד ברשתות החברתיות, שנחסם על-ידי שר האוצר משה כחלון, שר הכלכלה אלי כהן, ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר יש עתיד יאיר לפיד.
"הרשתות החברתיות מאפשרות קשר ישיר עם הפוליטיקאים. הבעיה היא שברגע שאנשים מגיבים להם עם דברים בעייתיים מבחינתם על הפוסטים שהם מעלים, הפוליטיקאים הופכים את הקשר הזה מדו צדדי לחד צדדי", אומר ארץ. לדבריו, ככל שהתגובות שכתב היו יותר ענייניות, כך גבר הסיכוי שהן יימחקו ושהוא ייחסם. "למשל, חסמו אותי מהדף של ראש הממשלה אחרי שהגבתי: 'בוקר טוב, איפה היית עד עכשיו?' לפוסט שהוא כתב על הנזקים של ההסתדרות. כתבתי את זה כי אני ליברל שמאמין שצריך להגביל את הכוח של השלטון. גם נתניהו ידוע בתור ליברל גדול, אז הבעתי פליאה. במקרים אחרים, אגב, גם שיבחתי אותו".
הקליניקה לזכויות דיגיטליות פנתה למשרד ראש הממשלה בעניינו של ארץ ושל משתמש נוסף ושם השיבו לה שמדובר בחשבון שמנוהל על-ידי הליכוד, והפנו אותה למפלגה. מהליכוד לא התקבלה תגובה בעניין, אך בינתיים במפלגה בחרו להסיר את החסימה של ארץ, מבלי להודיע על כך באופן רשמי. מנגד, חסימתו של גולש אחר בעמוד של נתניהו, שגם בעניינו פנתה הקליניקה, טרם הוסרה.
"אני עוקב אחרי נתניהו כבר 9 שנים, ותמיד הרביתי לכתוב בעמוד שלו", מספר הגולש הנוסף שנחסם, סטודנט בטכניון, שמעדיף שלא לחשוף את שמו. את הביקורת שהביע בעמוד, ניתן לחלק לדבריו לשני סוגים עיקריים: "ביקורת על כך שהוא 'שליט יחיד', ושהוא יותר מדי זמן בשלטון ושצריך להחליף אותו", וביקורת הנוגעת לנושאים ספציפיים שלגביהם מרבה נתניהו להתבטא. "התגובות שלי נועדו להעלות את המודעות לזה שהוא משתמש במילים מפוצצות שהוא חוזר עליהן ('סייבר', 'איראן') כדי להעצים את העשייה שלו, ולכסות על הנושאים החשובים באמת שהוא לא מטפל בהם: חינוך, בריאות, יוקר המחיה וכו'".
כמו רבים אחרים, גם לאותו סטודנט לקח זמן להבין שהוא כבר לא יכול להגיב בעמוד של נתניהו, כך שהוא לא בטוח מה הייתה אותה תגובה שלו ששברה את גב הגמל. "לא הבנתי בהתחלה שאני חסום, אז אני לא יודע מתי בדיוק נחסמתי, רק שזה קרה לפני למעלה משנה. למיטב זיכרוני, ואני מקווה שאני מדייק כי עבר כבר זמן רב, לא כתבתי משהו לא ראוי. לא הייתה הוצאת דיבה או יציאה מהגבולות המקובלים. אולי סרקזם, משהו מצחיק, אבל בטח לא פגיעה בשם הטוב".
מיקי מרקוביץ דווקא זוכר היטב מתי נחסם על- ידי השר לשעבר נפתלי בנט. במארס השנה הוא ציין ארבע שנים לחסימה לאחר שהביע ביקורת חריפה אך עניינית על תפקודו של השר ועל דבריו באמצעי התקשורת השונים. "הרביתי להגיב על הפוסטים של בנט והייתי עיקש, אבל תמיד הגבתי בביקורת עניינית", הוא טוען. "דגלתי בסגנון של 'עובדות מול אמירות ריקות'". החסימה הגיעה אחרי שכתב בתגובה לפוסט של השר כי "בנט ממשיך לשקר במצח נחושה. האמירה כי מסרנו את עזה לאבו מאזן שקרית. נטשנו את עזה לחמאס ללא הסכם וללא אופק, זאת האמת".
מרקוביץ כתב את אותם הדברים גם בעמוד הפייסבוק האישי שלו, שם, מטבע הדברים, הם עדיין מופיעים, אך ברור שלא ניתן להשוות בין התהודה לה זוכים הדברים בעמוד הפרטי שלו, שכולל 850 חברים, לבין התהודה שהדברים היו יכולים לקבל כתגובה בעמודו של בנט, שאחריו עוקבים כיום 472 אלף גולשים.
ובחזרה לארץ שנחסם כאמור גם על-ידי שר האוצר. זה קרה לטענתו לאחר שכחלון כתב פוסט על חוזקו של השקל, "ואני הסברתי לו למה זה לא הישג כמו שהוא עושה מזה, בטח בזמן שהוא מסתיר את הגירעון". גם חסימה זו בוטלה בעקבות פניית הקליניקה.
למה כל־כך חשוב לך להילחם בחסימות האלה?
"בסופו של דבר, זה עניין של תרבות פוליטית. הפוליטיקאים צריכים להבין שהם משרתים את הציבור, אנחנו הבוסים שלהם, והם צריכים להקשיב לנו, על אחת כמה וכמה כשזו ביקורת לגיטימית. משחר ההיסטוריה הפוליטיקאים מנסים לקחת לעצמם את הכוח, ואנחנו צריכים לקחת את החבל הזה בחזרה".
מי שעדיין לא הסיר את החסימה של ארץ הוא ח"כ לפיד, שהשיב לפניית הקליניקה כי הוא ממתין להכרעת מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים בעניין, אך גם ביקש להדגיש כי בפנייה הופיעו טענות שנויות במחלוקת כמו "הטענה כי 'הזכות להגיב' לפרסום של אדם אחר היא 'זכות מוגנת', והטענה בדבר 'היעדר חלופה אפקטיבית' הואיל ולכאורה לא ניתן להיחשף למידע המפורסם בפייסבוק במקומות אחרים".
בתקופה הקרובה מתכוונים בקליניקה לזכויות דיגיטליות לפנות פעם נוספת לנבחרי הציבור שלא הסירו את החסימות, וככל שיהיה בכך צורך - גם לעתור לבג"ץ. האם גם נתניהו, ממש כמו ידידו הטוב שעומד בראש המעצמה הגדולה בעולם, צפוי לעמוד בפני הכרעה שיפוטית בקשר למשתמשים שנחסמו בעמוד הפייסבוק שלו? בקרוב נדע את התשובה.
תגובות
ממפלגת כולנו, המנהלת את עמוד הפייסבוק של שר האוצר משה כחלון, נמסר בתגובה: "חסימות בעמודי המדיה מתבצעות כשהמגיב משתמש בשפה אלימה ו/או גסה שאינה הולמת שיח תרבותי וענייני, כך גם במקרה המדובר. שחרור החסימה נעשה דרך פנייה לאחד מעובדי המפלגה בקמפיין שהפונה מכיר באופן אישי. אנחנו לא מכירים פנייה מהקליניקה המוזכרת בכתבה. כולנו מתנגדת לשיח אלים ברשת ותילחם בתופעת המגיבים האלימים. מגיב ענייני לעולם לא ייחסם". מטעמם של נתניהו, כהן, לפיד ובנט לא נמסרה תגובה.
מה קורה מאחורי הקלעים?
"מי שמושך לחסימות הם יותר מנהלי העמודים ופחות הפוליטיקאים עצמם"
עמודי הפייסבוק של הפוליטיקאים מופעלים בדרך כלל על-ידי חברות או יועצים המתמחים בכך. מהי הדינמיקה שעומדת מאחורי חסימות הגולשים בעמודים הללו ועד כמה הפוליטיקאים עצמם מעורבים בכך? "יש פוליטיקאים שמאוד רגישים למה שהולך בעמוד שלהם, הם רואים ביקורות בעמוד ומתעצבנים, אבל לעומתם יש גם הרבה פוליטיקאים שאפילו לא יודעים מה קורה בפייסבוק שלהם", אומר זוהר סוסנקו, שותף במשרד הפרסום סוסנקו ציפריס, המתמחה בקמפיינים פוליטיים. "אני מכיר מועמדים שעומדים בראשות מפלגה שלא בטוח שנכנסו אי פעם לראות מה קורה שם, ואפילו לא יודעים מה כתבו בשמם".
וכשחוסמים גולש, זה בדרך כלל בעקבות הוראה שמגיעה מהפוליטיקאי עצמו או מסביבתו הקרובה?
"זה מאוד משתנה מאחד לשני: יש פוליטיקאים שיושבים בעצמם על הפייסבוק שלהם, מתעצבנים כשרואים תגובות קשות, ומורידים הוראות למנהלי הניו-מדיה שלהם למחוק אותן, בעוד בעמודים אחרים החסימות והמחיקות הן ביוזמת המנהלים, שסבורים שחלק מתפקידם הוא לשמור על העמוד שאותו הם מנהלים כדף נקי וחף מביקורת. על אחת כמה וכמה בתקופת בחירות, אז חשוב במיוחד שהדף יציג תמונה חיובית.
"נתקלתי בהרבה מאוד מקרים שהפוליטיקאים התרעמו בפני מנהלי הניו-מדיה שלהם שהם לא נותנים מענה ולא מגיבים לאנשים שכתבו להם בעמוד. יש נבחרי ציבור שמבחינתם מה שחשוב להם הוא שאם תוקפים אותם בפייסבוק בצורה לא אלימה ועם טענות קונקרטיות, אז תהיה תגובה. חלקם יכולים להתעצבן ולכעוס על מנהלי הניו-מדיה שלהם אם כתבו עליהם דברים כאלה שלא זכו לתגובה, ולדרוש לתת את תגובת הנגד, אבל לא למחוק. יש גם כאלה שלא רוצים בכלל לראות ביקורת בעמוד שלהם, אבל הם מעטים. מהיכרותי רבת השנים עם פוליטיקאים, הם יותר הצד שרוצה להגיב ולהתייחס, כשמי שמושך לכיוון החסימות והמחיקות הם דווקא מנהלי הניו-מדיה, שרוצים שהעמוד 'ייראה טוב'. ובאמת, אני יכול להעיד שהרבה חסימות הן לא תולדה של מדיניות מוכתבת מלמעלה, אלא של מנהלי ניו-מדיה אובר-חרוצים".
בעמודים שאתם מנהלים יש מדיניות ברורה? מה מוחקים, על מה חוסמים?
"בעמודים שלנו הכול מתועד. אם מישהו ישאל למה מחקו אותו, תמיד נוכל להגיד למה. הקו הכללי הוא שפה אלימה או אנשים שמפציצים את העמוד שוב ושוב עם אותו דבר, ואז גם אם מדובר בביקורת עניינית, ברור שזה בשליחות של מועמד אחר. יש גבולות גזרה, אבל זה משתנה. חלק ברור מראש, וחלק לא. אין משהו קבוע או קו כללי שלפיו כולם עובדים".
היבט מעניין נוסף שעליו מצביע סוסנקו נוגע לכך שגם תגובות שעשויות להיראות במבט ראשון כענייניות, לא תמיד נובעות דווקא מרצון כן לקיים שיח עקרוני. לדבריו, "יש מערכים שלמים שהתפקיד שלהם זה לשבש את הנעשה בעמודי הפייסבוק של אנשים פוליטיים. שולחים קבוצות שלמות של מתנדבים שיציפו את העמוד של המועמד, וזה יכול להיות גם באמצעות פרופילים מזויפים שכותבים תגובות.
"במקרים כאלה חשוב להבין את נבחר הציבור: אתה לא רוצה שהפלטפורמה שלך תהפוך לפלטפורמה שמשרתת את המתחרים שלך. אני יכול להבין את אלה שחוסמים כשרואים אנשים שפועלים מטעם היריבים שלהם, ששוב ושוב מגיבים בניסיון לפגוע בהם דרך עמוד הפייסבוק שלהם. זו לא סתימת פיות, זה תיקון של דיונים מוטים".