יעל יגלום / צילום: איל יצהר, גלובס
אני: יחסי אנוש הם במהות שלי. משתדלת לנהל בדגש על אינטליגנציה רגשית, ומאוד הישגית מול עצמי.
משפחה: הוריה של אמא באו מרומניה לארץ בסוף שנות ה-20. סבא, סופר סת"ם, איש חינוך ולמדן, וסבתא נצר למשפחת סוחרי בדים, הגיעו לקיבוץ יגור ודי מהר עברו לתל אביב.
סבא מצד אבא, ד"ר משה רחמילביץ', עלה לישראל אחרי שסיים לימודי רפואה בגרמניה והתמחה בהמטולוגיה, התיישב בירושלים והתחיל לעבוד בהדסה. סבתא שעלתה מצ’ילה פגשה אותו בירושלים. הוא הקים את בית הספר לרפואה בהדסה, זכה בפרס ישראל והיה הרופא של ראשי הממשלה. ההורים נפגשו כשאמא באה ללמוד באוניברסיטה העברית. היא הייתה מורה ובגיל שלושים ומשהו עשתה הסבה לתולדות האמנות והיום היא בשלהי הדוקטורט. אבא למד רפואה, עבד בהדסה, עבר לאיכילוב וחזר להדסה.
ילדות: רחביה, ירושלים, קומה מתחת לסבא וסבתא. הייתי מאוד פעילה בצופים, תלמידה טובה. למדתי ביולוגיה בגימנסיה, אבל אף פעם לא נמשכתי לרפואה, היום דווקא כן. לא אהבתי את ירושלים, רציתי לפרוס כנפיים.
עד גיל שלוש גדלתי בסיאטל, בעקבות שליחות של אבא, ובכיתה ב’ טסנו שוב לשנה ללוס אנג’לס. זאת המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל, שנתנה לי את היכולת לדבר אנגלית בביטחון ופתחה לי אפשרויות בחיים, והחלטתי שאתן אותה גם לילדיי.
לימודים: שירתי בחצרים, ואחרי השחרור למדתי ניהול משאבי מזון בפקולטה לחקלאות ברחובות, תואר במלונאות בבית הספר לתזונה וכלכלה חקלאית. רציתי לעסוק בתחום, אבל ההתנסות הפרקטית שלי בקייטרינג גדול ונחשב הבהירה לי שזה לא המקום שלי, כי העבודה הייתה מונוטונית ואני יותר אשת שיווק. למדתי MBA באוניברסיטת בן גוריון, ובסופו התקבלתי לעבודה בחברת תרופות כאשת שיווק. ואז פגשתי את דני.
דני: בן זוג, אבא מדהים, חבר, יועץ, הכול. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 25 וכשאמא ירדה לאילת עם בן הזוג שלה וזוג חברים, הצטרפתי, ודני, הבן שלהם, עבר להגיד שלום בדרך לסיני ונשאר במלון. הוא עלה לארץ בגיל 18 משווייץ לבד ואחריו הגיעה שאר המשפחה. הוא סיים קורס טיס, ויש לו חברת השקעות שקשורה לעסקי המשפחה. יש לנו ארבעה ילדים ואנחנו גרים בהרצליה.
קריירה: טסנו לשנה כשדני עשה תואר שני בשיקגו ואז עברנו לניו יורק, ומשם לז’נווה. דני היה צריך לתת יד בעסקים המשפחתיים ואני כיוונתי לפרוקטר אנד גמבל ואחרי ראיונות מתישים הצלחתי להתקבל כמנהלת מותג של טישיו. נשארנו שם שש שנים, וכשהייתי בהיריון עם הילד השני רציתי לחזור. חזרנו לארץ וקיבלתי קידום לנהל את קטגוריית התינוקות וההיגיינה הנשית בישראל, ואז דני היה צריך לעבור לסינגפור כדי לפתוח שם משרד. הייתי בחופשת הלידה של הילד השלישי ופרוקטר שילבו אותי שם. אלה היו חמש שנים נפלאות של חיים בבועת פלסטיק. חזרנו כי דני, יזם בנשמתו, רצה להקים את הדבר הבא. נכנסתי להיריון רביעי והחלטתי לא לחזור לפרוקטר.
יולו: כשהיינו בסינגפור בדקתי אפשרויות להביא לישראל רשתות ממזרח אסיה וזה לא יצא, וכשהרגשתי שבוער בי לצאת לדרך עצמאית, דני אמר לי, "למה לא תקימי רשת לבד?". רציתי להקים מותג לילדים, וכשהתחלתי לבדוק את השוק, הבנתי שאין בארץ רשת כזאת של מתנות, מכשירי כתיבה ומוצרים לבית הספר.
אחרי גיבוש הקונספט, גייסתי שתי בנות מפרוקטר - מישהי שישבה בסין, מה שהיה מאוד משמעותי, מעצבת גרפית בהכשרתה, ובחורה בארץ שהייתה אחראית על הרכש. אחרי שנה של עבודה פתחנו את החנות הראשונה, ותוך חמש שנים הגענו לעשרים חנויות. את רוב הסחורה אנחנו מייצרים בסין. אנחנו מקבלות השראה מכל דבר ומחליפות קולקציות כל חודש. הכול מיוצר בכמות מוגבלת, אז לא נתקעים עם סחורה, מקסימום עושים מבצעים.
התחלנו להתרחב לחו"ל ויש לנו נוכחות גם במפרץ הפרסי דרך חברה שרשומה במזרח, וגם בפולין ובנורווגיה. לפני חצי שנה שכרתי מנכ"ל בגלל שהאופרציה גדלה.
פנאי: אני רצה מעל 40 ק"מ בשבוע ומשתתפת בקבוצת טריאתלון, טסה לעיתים קרובות וכל רגע פנוי אני עם המשפחה.
תפיסת עתיד: היעד הוא לצאת לחו"ל, אנחנו רק בתחילת הדרך ואני מאמינה שיש לנו יכולת להביא ערך מוסף.