עבודה אבודה? של מי המפלגה הזאת בכלל
עמוד השער של השבועון "טיים" מציג השבוע כוורת של פרצופים פוליטיים. ג'ו ביידן, ננסי פלוסי, ברני סנדרס, אליזבת וורן, קמאלה האריס - וגם אלכסנדריה אוקסיו קורטז (AOC) ואילהאן עומר ורשידה טלייב ואייאנה פרסלי. כולם שייכים נומינלית למפלגה הדמוקרטית.
הכותרת ב"טיים" שואלת, "של מי המפלגה הזו?", ומוסיפה: "התשובה תקבע את גורלו של טראמפ".
ארבע האחרונות מייצגות את האגף הרדיקלי של המפלגה. הן מושכות בכל כוחן שמאל. אחד מעוזריה של AOC הכריז זה לא כבר שהמתונים במפלגה "מסכנים את שלום העולם", לא פחות.
בשעה שהזרם המרכזי במפלגה מנסה לפתח נוסחה להוצאת דונלד טראמפ מן הבית הלבן בעוד 15 חודשים, הרדיקליות אומרות שאין טעם להוציא אותו בלי נוסחה לתיקון העולם. הן ושותפיהן בזים למתינות פוליטית.
בעלי בריתן מתמודדים על כהונות פוליטיות בכל הדרגים. הם מנסים לחקות את המופת של AOC שהיכתה ציר קונגרס ותיק ורב השפעה בבחירות המקדימות. ניצחונה חִשמל את השמאל. אילו היו עוד מאה כמותה בקונגרס, הן היו מובילות את המפלגה הדמוקרטית אל מקום שבו מעולם לא הייתה, ולא רצתה להיות.
בקיצור: הן היו מסיימות את המפלגה הדמוקרטית בתור שכזאת - לא בהכרח בזכות תמיכת הרוב, אלא הודות להצלחתו של אקט חתרני.
המפלגה הרפובליקאית כבר נפלה קורבן למה שקוראים בעולם העסקים "השתלטות עוינת". טראמפ נהג כאחד מ"ציידי התאגידים" (corporate raiders). הוא לא קנה מניות מכל הבא ליד, אלא הביא איתו מצביעים אל הבחירות המקדימות של המפלגה, שלפחות חלקם לא חשבו את עצמם לרפובליקאים. תחת מנהיגות טראמפ, המפלגה ויתרה על תמיכתה בסחר חופשי ועל פרגמטיות יחסית בענייני הגירה.
מחיר כבד בגלל עוויתות רדיקליות
בבריטניה נעשה בוריס ג'ונסון בחודש שעבר לראש הממשלה מתוקף העדפתם של 92 אלף חברים רשומים במפלגה השמרנית, או בערך שתי עשיריות האחוז של בעלי זכות הבחירה בממלכה.
חלק ניכר מחברי המפלגה הצטרפו רק בשנתיים האחרונות, במאמץ יזום להבטיח את פרישת בריטניה מן האיחוד האירופי. ואומנם ג'ונסון מיהר להודיע, תיכף לבחירתו, כי הוא יעמוד על ברקזיט עד סוף אוקטובר ויהי מה. רוב הבריטים אחוזים פחד מפני "מה".
גם על מפלגת העבודה הבריטית השתלט מיעוט רדיקלי באמצעות הצטרפות מסיבית של חברים חדשים. ג'רמי קורבין הוא המנהיג השמאלי ביותר של המפלגה מאז התחילה להתחלק בשלטון, כמעט לפני מאה שנה. אף כי הייתה תמיד מפלגת שמאל, היא עמדה בצד הסוציאל-דמוקרטי של המפה. קורבין ומקורביו לעומת זאת הם מרקסיסטים, אולי לניניסטים; אנטי-קפיטליסטים, אנטי-מערביים, וגם אנטי-ישראליים לתיאבון במפלגה עם מסורת ארוכה של אהדה לציונות.
הם הצליחו לעשות משהו שקודמיהם הטרוצקיסטים ניסו לעשות בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה: להשתלט על המפלגה בשיטות חתרניות, מחוז בחירה אחר מחוז בחירה. המפלגה שילמה מחיר כבד על עוויתותיה הרדיקליות, ונשארה באופוזיציה 18 שנה רצופות. רק חזרה אל המרכז חילצה אותה משם.
הימין השמאלי ביותר
בישראל לא התרחשו חטיפות פוליטיות מן הסוג הזה, זאת אומרת חדירה חתרנית, כדי לתפוס את הפלטפורמה לטובת דגל אחר. היו כמובן מקרים של חברי מרכז, בשורה של מפלגות, שגייסו קולות כדי לשפר את סיכוייהם להגיע לכנסת.
אם אינני טועה, "הליכודניקים החדשים", המודיעים על רצונם "לקדם את האג'נדה הליברלית-דמוקרטית בליכוד" (newlikud.org), הם הניסיון הראשון בארץ ליזום הצטרפות רחבה אל מפלגה, כדי להשפיע על מצעה. זה רעיון עם פוטנציאל מעניין, אבל אין קושי לנחש שלליכוד הקלאסי יש פילטרים, נוגדנים ופוליסות ביטוח.
לפי שעה, לליכוד אין עניין להשתנות רעיונית. מפלגת העבודה לעומת זאת, עושה ניסיון גלוי להינצל באמצעות פנייה ימינה. אני מנסה להיזכר איפה עלה יפה משהו מן המין הזה. אולי בקנדה.
שם, מפלגת מרכז-ימין עם נטיות פרוגרסיביות (כנראה הימנית השמאלית ביותר באיזושהי דמוקרטיה מערבית), נחלה את הניצחון הגדול ביותר בתולדותיה ב-1984 (211 מ-282 מושבי הפרלמנט). תשע שנים אחר כך היא נחלה את התבוסה האיומה ביותר, כנראה, של איזושהי מפלגת שלטון דמוקרטית, וירדה לשני מושבים. בשני סיבובי הבחירות הבאים היא התאוששה טיפה, אבל רק טיפה, ולא הצליחה להגיע אפילו לעשירית ההישג של 1984.
ב-2003 היא החליטה להתאבד. היא קפצה אל זרועותיה של מפלגת ימין לא-פרוגרסיבית (הכול יחסי, זו קנדה). האיחוד עלה יפה. חמש שנים אחר כך, המפלגה המאוחדת ("השמרנית") עלתה לשלטון, בהנהגת הימין הימני, ונשארה בו שבע שנים. סקרי דעת קהל מראים שיש לה סיכוי סביר לחזור לשלטון בבחירות העומדות להתקיים לא יאוחר מאוקטובר.
האם מפלגה החוזרת ומובסת צריכה לחכות שהמציאות תשתנה, או שהיא עצמה צריכה להשתנות? מה רדיקלי צריך להיות השינוי? היש קו אדום, שחצייתו מביאה מפלגה היסטורית אל קיצה הטבעי?
תשובה על השאלה מצריכה הגדרת כוונות. האם היעד העיקרי של מפלגה פוליטית הוא להגיע לשלטון, או לפחות להישקל כחלופה לשלטון? או אולי היעד הוא להשפיע על התהליך הפוליטי באמצעות נוכחות רעיונית ומוסרית?
המציאות הפוליטית חייבה את מפלגת העבודה בישראל לענות על השאלה הזו עכשיו, מפני שבהיעדר תשובה, היא עמדה להיעלם אלקטורלית, או לאבד את הטעם בקיום נפרד. היא העדיפה קיום נפרד באמצעות הגדרה מחדש. ממפלגת מרכז-שמאל היא הפכה למפלגת מרכז-ימין. הבה נקרא לזה "האופציה הקנדית", אם גם מבלי דעת. קצת קשה להאמין שהתוצאה תהיה קנדית, אבל אולי רק מפני שאנחנו קטני-אמונה.
