יניב סוויסה/ צילום: כפיר זיו
אחרי כמעט עשור בתעשייה, שמונה שנים של בדיקות חומרים בסטנד-אפ, ניסיון כושל להריץ הצגת ילדים, וכמעט תפקידים ראשיים בטלוויזיה, יניב סויסה הרים ידיים, והחליט לעזוב את המשחק ולעבור לעבוד במכולת של הקיבוץ שלו, עין החורש.
"ידעתי שאני שחקן טוב", הוא אומר בטון מבויש, שלא ממש מסתדר עם המראה המעט מאיים שלו. הוא איש גבוה, רחב, גברי מאוד, לא בכדי לוהק לתפקיד המאבטח של נועה קירל בסדרה "כפולה" ולאסיר בסדרה "שב"ס" בכאן 11, שאותו הוא מגלם בימים אלה על המסך. "אבל נכנסתי לסוג של ייאוש. התחתנתי, יש לנו ילדה ורציתי ללכת לעבודה מסודרת, עם משכורת שנכנסת בזמן ועציץ של נענע בגינה וזהו. נכנסתי למרכולית של הקיבוץ ולשגרה.
"יש לי חושים טובים לעסקים ובתקופה שניהלתי את המרכולית לא היו לנו הפסדים, כי דאגתי להביא מוצרים שהקיבוצניקים לא הכירו, וזה הלך. פעם בשבוע היו מביאים לי ארגז של דוגמאות לטעימות ואני הייתי שם למבוגרים בסל צ'ופר קטן, כי ידעתי שאחרי ההפרטה, האוכלוסייה המבוגרת נפגעה קשה והרגשתי צורך לפנק אותם".
לא מאמינה שבמשך השנתיים האלה הצלחת לכבות את התשוקה למשחק לגמרי. זה בטח דקר אותך פה ושם.
"כל התקופה הזאת הייתי במחשבות מקצועיות. רואה את החבר'ה שלי משתתפים בסדרות בטלוויזיה וצובט לי בלב. עובד מפוצל במרכולית, סוגר בין שתיים לארבע וחי".
ואז, יום אחד ישב ב"מתושלח", הכינוי שהעניק ל"מאורת הגבר" שלו - חדר שכור בקיבוץ, מלא באוסף וינטג' שליקט במשך שנים, שכל הפריטים בו בני 40 פלוס, ובאלפיים תקליטים, לשם הוא בורח לפחות פעם בשבוע לשעות של התבודדות, מוזיקה ומחשבות, והסלולרי צלצל. עוזי וייל, שהכיר שנים קודם, היה על הקו. "הוא אמר לי, 'אנחנו עושים גרסה של 'המשרד' בישראל, ביום שלישי יש אודישן, בוא'. נלחצתי ואמרתי אוטומטית, 'שלישי אני לא יכול', ועוזי אומר, 'אין בעיה, נמצא תאריך אחר'.
"הייתי נורא לחוץ ופתאום כל מה שהיה רדום במשך כל-כך הרבה זמן, התעורר מחדש בכל הכוח. לא היה לי סוכן, יד מכוונת, מישהו להתייעץ איתו, כלום. קיבלתי שתי סצנות למייל שבועיים לפני האודישן ומצאתי את עצמי משנן את זה כל היום בטירוף".
היית בשל לחזור, או אמרת לעצמך שזאת חוויה חד־פעמית וחוזרים לסדר מדפים במרכולית?
"כנראה שזה מגנט, כשזה נתפס לך בנימים, זה לא עוזב. הגעתי לאודישן ולא היה חלק בגוף שלי שלא רעד, הפה התייבש. כשסיימתי אותו, אמרתי תודה רבה והלכתי הביתה. ישבתי לי במתושלח להירגע. שוב טלפון. 'יניב, אני רוצה לשלוח לך חוזה, התשלום יהיה לפי שח"ם, 2,100 שקל, שישה-שבעה ימי צילום'. נפלה לי הלסת ואני עונה בהכי קול 'אין בעיה'.
"הרגשתי כמו נואיבה 78’, ההופעה בתוך הגוף שלי, הכול רוקד. הגעתי לצילומים ובמהלכם פגשתי את איילת רובינזון. היא שאלה, 'מי הסוכן שלך?' וכשאמרתי שאין לי, היא נתנה לי את המספר של שרון כהן. התקשרתי. הוא אמר שהוא לא מקבל שחקנים חדשים, אבל אפשר להיפגש לקפה. חצי שעה פגישה הפכה לחמש שעות. אנחנו עובדים ביחד כבר עשר שנים, חברים טובים, והוא דחף לעוד ועוד תפקידים. במקביל, עבדתי בקייטרינג, בכל מה שאפשר להרוויח ממנו כסף. אשתי, שעובדת בסנגוריה הציבורית, פרנסה אותנו".
וזה היה ככה במשך שנים ארוכות. היא מפרנסת והוא חולם. ילד מאור עקיבא, בן של מאמן כדורגל ומנהלת מכון נעמ"ת, שגילה את האמנות באמצעות תוכנית המערכונים ברשת ב' בשבת בבוקר, סרטים ישראליים, ומוזיקה שקלט בשיטוט בין התחנות. רק בכיתה ז' הצליח סויסה להתגבר על הביישנות הכרונית, וכשהודיעו בכיתה על פתיחת חוג דרמה ראשון בהנחיית השחקן מוטי שמשוביץ', הוא גייס תעצומות נפש, התקשר ונרשם.
"אני זוכר את אחת הפעמים הראשונות בחוג, שהיו כמה ילדים באולם ואני חבשתי כובע הפוך, הרכבתי משקפיים ונכנסתי לדמות, וזה קרע אותם מצחוק. קיבלתי את הזץ הזה שאני עושה משהו שמפעיל אנשים, ולכן עד היום אני יותר אוהב את התיאטרון והטלוויזיה, כי על הבמה יש לך רק הזדמנות אחת לתת את הכי טוב שלך, שם אין לי דאגות ומחשבות".
אצל שמשוביץ' למד תנועה וקצת פיתוח קול. בסוף השנה העלו הצגה, ומשם הפך לציר מרכזי בכל הטקסים בתיכון ההזדמנות השנייה, שקיבל תלמידים עם ציונים נמוכים, שם למד במגמת צילום סטילס, תחום שהוא אוהב עד היום. בלי בגרות ועם עצה גרועה מחבר, הפך לנהג צבאי בחטיבת הנח"ל, הכי רחוק מהבמה, וכשהשתחרר התחיל לעבוד בחברת שמירה.
"ואז אשתי, שאנחנו יחד מגיל 15 וחצי, ומכירה אותי לעומק, הבינה שזה מה שאני צריך, וביררה על יורם לוינשטיין. לא ידעתי מה זה בית ספר לאמנויות, כי לא נחשפתי לזה, ולא היה לי מושג איך להגיע אליו. נרשמתי למכינה של שמונה חודשים, פעמיים בשבוע. לא היה לי מושג מאיפה אני מביא כסף לשלוש שנות לימוד, עובר לתל אביב, מצליח לשכור דירה ולחיות. הבנתי שאני לא מסוגל לעמוד בזה ונרשמתי לבית הספר של ענת ברזילי. התחלתי לעבוד על חומרים לערב נונסנס שרץ בצוותא, 'פגע וברח', של מיכאל תפוח ואלי ויידן, והופעתי שם שמונה שנים ובמקביל עבדתי בהכול - בבית קפה, גריל מן, ניהלתי מעבדת סלולר.
"מיכאל ואלי הרימו לי ולעוד חבר הצגת ילדים בשם 'בומבה ושפיץ', אבל בעולם הזה, אם אין לך תוכנית טלוויזיה שתקדם אותך, אתה לא מצליח למכור מעבר לחמש הצגות. וזה מה שקרה איתנו. הבוקינג היה קשה, אף על פי שההצגה הייתה מצוינת. התאכזבתי נורא כי הציפיות שלי היו מאוד גבוהות".
כמה חסר לך שלא סיימת בית ספר למשחק?
"יש תחושת החמצה, בעיקר כי בלי תעודה זה כמעט בלתי אפשרי להיכנס לתיאטרון הרפרטוארי. למזלי, יש לי תכונה שאין להרבה קומיקאים, שהקהל מתאהב בי מהר. התפנית השנייה בקריירה שלי הייתה כשהתקבלתי ל'השנים הכי יפות’ בערוץ 2 וחבר שלי, גיל וסרמן, ביקש שאחליף אותו ב'שעה של שקט' בבית ליסין. לא היה להם מושג מי אני, ואיכשהו הסכימו והשתתפתי ב-50 הצגות.
"בבית ליסין פגשתי את הדס קלדרון, והפכנו לחברים ולשותפים לעשייה אמנותית. היא כתבה לי את התפקיד הראשי בהצגת הילדים 'החבר הכי טוב שלי', שעליו זכיתי בפרס השחקן בפסטיבל חיפה להצגות ילדים, ויחד עם עודד ארליך התחלנו להריץ הצגות בתיאטרון הקיבוץ. הם כתבו לי את 'פלאפל' - הצגת יחיד שהתקבלה לתיאטרונטו, עברה אדפטציה לילדים ונכנסת לסל תרבות בשנה הבאה".
אז עכשיו אתה מתפרנס רק ממשחק ולא מחלטורות מהצד.
"התאגיד נותן לי הזדמנויות לבלוט, גם ב'קופה ראשית', 'פמת"א' ועכשיו 'שב"ס'. אני מהופנט לתכנים שלהם ב'שב"ס'. רון צור ועידו רוזנטל עושים קומדיה עם אמירה. הצילומים וההצגות הרבה יותר צפופים, ובשלוש השנים האחרונות אני קם עם חיוך מאוזן לאוזן, הגשמתי את החלום".
לא עד הסוף. עשית המון תפקידי אורח, עוד לא תפקיד ראשי משמעותי.
"והוא יבוא. אני רוצה להמשיך ככה כל החיים. כל עוד יש לי עבודה ואני נהנה ממה שאני עושה, אין לי בעיה. אני מחליף עכשיו את יובל ינאי ב'משרתם של שני אדונים' בבית ליסין".
כבר ישבת לדבר עם ציפי פינס על תפקידים עתידיים?
"לא".
למה?
"אולי כי אני יודע שהתשובות שאקבל יאכזבו אותי".
אתה עד כדי כך חסר ביטחון, שאתה אפילו לא מנסה.
"תמיד, ברור. אולי בגלל שלא עברתי את תהליך ההכשרה של שחקנים בבית ספר, שאני לא חלק מהברנז’ה, ושאני בורח מתל אביב לקיבוץ כדי לא להתמודד עם זה".