"אנחנו חיים בעולם גלובלי, שבו מחברות אותנו רשתות גלובליות", אומר פרופ' הנרי פארל. "בדרך כלל, נהוג היה לחשוב על החיבור הזה במונחים אופטימיים ושמחים. למשל, תומס פרידמן שדיבר על 'עולם שטוח' (כשם ספרו המפורסם), שבו אנשים יוכלו לעבוד יחד ולהתחרות זה בזה בשוק עולמי, שכולם ירוויחו ממנו". אבל בפועל, אומר פארל, הגלובליזציה התגלגלה לכיוון אחר לגמרי. הקשרים הכלכליים חובקי העולם הפכו לכלי נשק שמאפשר לחלק מהמדינות לכפות את רצונן על אחרות: יפן מכריזה שתגביל את יצוא הכימיקלים שמשמשים את דרום קוריאה לייצור טלוויזיות ושבבים; ארה"ב מונעת מבנקים איראניים גישה למערכת הפיננסית; ואירופה מפתחת מערכת תשלומים שתעקוף חלק מהסנקציות; וכמובן, מלחמת הסחר בין סין לארה"ב, שבה התלות ההדדית בין המדינות הפכה למנוף לחץ רב עוצמה שהן מפעילות זו נגד זו.
פארל, פרופ' למדעי המדינה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, מפרט את הניתוח שלו במאמר שפרסם בשבוע שעבר, יחד עם פרופ' אייב ניומן מג'ורג'טאון. "תלות הדדית מחומשת" (Weaponized Interdependence) הם קוראים לדפוס ששינה את פני הגלובליזציה. הניתוח שלהם, שזכה לתפוצה עוד קודם לכן, זוכה בחודשים האחרונים לתהודה בעיתונות העולמית, כשהטריגר הוא הסנקציות שהטילה ארה"ב על וואווי, ענקית התקשורת הסינית ("היינו במקום הנכון בזמן הנכון", אומר פארל).
בבייג'ינג התעוררו למציאות שבה השליטה של חברות אמריקאיות על ייצור השבבים ועל מערכות ההפעלה הסלולריות, נותנת לוושינגטון יכולת לפגוע דרמטית בפעילות החברה שהייתה ליהלום הכתר של ההייטק הסיני. ההבנה הזאת, אומר פארל בראיון בלעדי ל"גלובס", תעצב מחדש את פני הגלובליזציה בשנים הקרובות, ותחייב מדינות ועסקים לחשיבה מחודשת.
גלובליזציה לא מובילה לחירות
הרשתות הכלכליות שמחברות בין מדינות "עברו תהליך חימוש", מסביר פארל. "המדינות הבינו שהן יכולות לנצל אותן כדי לקדם את האינטרסים הלאומיים שלהן, לאיים על מדינות אחרות או לרגל אחריהן, וזה מוביל לפוליטיקה מאוד שונה משציפינו. עידן הגלובליזציה מסתבר ככזה, שיש בו הרבה פחות שיתוף פעולה משחשבנו בעבר, והרבה יותר תמרונים שבהם מדינות בעלות עוצמה מנצלות את התלות ההדדית כדי להתעמת זו עם זו".
לדבריו, "עסקים מוצאים את עצמם בעולם שבו הם חייבים להתחיל לחשוב אחרת על סיכון פוליטי. הם מודעים זה זמן לסיכון כזה, אבל צריכים לחשוב באופן שיטתי יותר על האופן שבו הם עלולים להיחשף ל'סיכון גלובליזציה', להבדיל מסיכון פוליטי ברמה הלאומית. פעם סיכון פוליטי אמר, שאם אתה פועל במדינה עם ממשלה 'סליזית' ולא נעימה, אחד הסיכונים הוא שהנכסים שלך יוחרמו. עכשיו עסקים צריכים להתחיל לחשוב אם הם עלולים להפוך לבשר תותחים שיגוייס לאחד הסכסוכים האלה, או לקורבן תמים שנפגע כנזק משני. הם יצטרכו לחשוב אילו סיכונים הם מזהים בשרשרת האספקה שלהם, ואילו סיכונים יש בחשיפה לרשויות רגולטוריות לאומיות שונות. הדברים האלה יצטרכו לעמוד בראש סדר היום של עסקים בעתיד".
זה לא היה אמור להיות ככה. "לדעה המקובלת בשנות התשעים והאלפיים, שעדיין נפוצה היום, אפשר לקרוא קונצנזוס דאבוס", אומר פארל. "הרעיון היה שאנחנו חיים בעולם יותר גלובלי, וכולם מרוויחים מזה. אני לא חושב שהטיעון הזה שגוי לחלוטין. יש הרבה דברים נפלאים בגלובליזציה, אבל הרעיון שהשווקים ייתנו את הטון בגלובליזציה והפוליטיקה תידחק לגמרי - הרעיון הזה התברר כשגוי לחלוטין".
מה קרה בעצם?
"האנשים שהחזיקו ב'קונצנזוס דאבוס' הביטו אחורה על עידן המלחמה הקרה, עימות בין מעצמות-העל שנמשך עשורים ועיצב עמוקות את הכלכלה. לכלכלות התעשייתיות המתקדמות במערב הייתה מערכת כלכלית אחת, ולחברות בברית ורשה הייתה מערכת אחרת. העימות הפוליטי בין המעצמות פיצל את כלכלת העולם.
"ואז, בסוף שנות השמונים ותחילת שנת התשעים, כשחומת ברלין נפלה, היה נראה כאילו הגיע סוף הפוליטיקה. כאילו העידן שבו הבדלים פוליטיים בולטים משפיעים על האופן שבו אנחנו מארגנים את הכלכלה, נגמר. הרעיון היה שבמקום זאת נמצא את עצמנו בשוק עולמי שייתן דרור לכוח של האינדיבידואלים, לעסקים, ויגביל את הכוח של הממשלות ואת החשיבות של ההבדלים הפוליטיים. כי בשוק עולמי יש הרבה יותר חשיבות לביקוש ולהיצע, לקנייה ולמכירה, מאשר לאי-הסכמות פוליטיות. זה העולם שאותו צפו - אבל זה לא העולם שאנחנו חיים בו".
כדי להבין למה החזון לא התממש, אומר פארל, צריך לזכור ש"הגלובליזציה עשויה מרשתות" - שרשראות אספקה, רשתות נתונים, מערכות תשלומים, ובשנות התשעים אז פרצה רשת האינטרנט לתודעה הציבורית, שבו הרשתות את הדמיון. "הרבה אנשים באותה תקופה התלהבו מהאופן שבו רשתות הולכות להגביל את הממשלות, מכך שרשתות הן דרך לא היררכית לעשות דברים, שלרשתות יש אופי פתוח שמאפשר לאנשים לעקוף ממשלות, לעקוף את ניסיונות הצנזורה והשליטה במידע של הממשלות.
"הרעיון הקריטי היה, שברשת אין צווארי בקבוק שנותנים שליטה לממשלות ולגורמים אחרים". אבל בפועל, רשתות עובדות באופן אחר. "מסתבר שהרבה רשתות מתפתחות באופן שיוצר צווארי בקבוק. זה יכול לקרות גם בגלל שיזמים עסקיים רוצים לוודא שיוכלו לשלוט בשוק, ולכן האסטרטגיה שלהם היא לעצב את הרשת באופן שייתן להם שליטה; וזה יכול לקרות מסיבות של יעילות: לפעמים הרבה יותר זול ויעיל להקים מערכת תקשורת שיש בה נקודה מרכזית אחת או כמה נקודות מרכזיות.
"כל הגורמים האלה הופכים את מה שנראה כמו רשתות פתוחות, לרשתות שיש בהן צווארי בקבוק ומוקדים מרכזיים, וזה ממוטט את הטיעון על כך שהרשתות והגלובליזציה הולכות להוביל לחירות".
איפה בחיים שלנו אפשר להבחין בצווארי הבקבוק האלה?
"קח לדוגמה את כלכלת הפלטפורמות. אני הייתי בלוגר מהימים המוקדמים של הבלוגוספירה. לפני 10 או 12 שנים היה נראה שהאינטרנט הולך להיות מקום מאוד מבוזר. היו אלפי בלוגים ומיקרו-שירותים שבהם כולם התווכחו עם כולם. ואז הופיעו הפלטפורמות שנהנות מ'אפקט הרשת', וכולם מתחילים להשתמש בפייסבוק או בטוויטר. אבל ברגע שכולם מרכזים את התקשורת שלהם בפלטפורמות האלה, אם אתה המדינה שמארק צוקרברג נמצא בתחום השיפוט שלה, אתה מסוגל להשפיע על האופן שבו אנשים מתקשרים זה עם זה, ואולי גם לרגל על ההתקשורת ביניהם. זו דוגמה למקרה שבו רשת מאוד רופפת ודיפוזית מתפתחת כך שיש נקודות שליטה וריכוז.
"צריך לומר שזו לא תופעה גורפת או חוק אוניברסלי, שמכתיב איך מתפתחות רשתות. ועדיין, אפשר לומר שהיה מיתוס מארגן של הגלובליזציה, קונצנזוס דאבוס, שמאוד היקשה על עסקים להבין מה הם עושים כשהם משתמשים ברשתות הריכוזיות האלה, עד שהיה מאוחר מדי".
ארה"ב יושבת על השיבר העולמי
פרופ' פארל נותן דוגמאות למדינות שמנצלות את הריכוזיות שאותה הוא מתאר. "הצמתים העיקריים ברשתות האלה נוטים להיות במקומות כמו ארה"ב, ובמידה פחותה באירופה, שמסוגלות להשתמש בשליטה שלהן בשתי דרכים. קודם כול, אם אתה שולט על אחד הצמתים המרכזיים האלה אתה מסוגל לעקוב באופן אפקטיבי אחרי מה שכולם אומרים זה לזה. כשמסתכלים על הפריסה הפיזית של האינטרנט אפשר לראות שהרבה מהתעבורה זורמת דרך ארה"ב, והסוכנות לביטחון לאומי (ה-NSA) ניצלה את זה לטובתה. יש לנו ציטוט של ראש ה-NSA לשעבר, מייקל היידן, שאומר שזו 'הטריטוריה הביתית' שלהם. אז בטח שהם הולכים לנצל לטובתם את זה שכל התקשורת הזאת זורמת דרך ארה"ב - ולהתחבר אליה.
"האפקט השני שאנחנו מדברים עליו הוא אפקט צוואר הבקבוק. לא רק שאתה יכול לראות מה שחקנים אחרים עושים - אתה יכול להעיף שחקנים מסוימים ואפילו מדינות שלמות מהרשת. למשל, רשת סוויפט שהיא חלק קריטי מהאופן שבו מתנהלות עסקאות פיננסיות בינלאומיות, וכך גם מערכת הסליקה הדולרית, וארה"ב משתמשת בהן כדי לבודד מדינות כמו איראן וצפון קוריאה מהמערכת הפיננסית העולמית".
תוכל להרחיב על סוויפט?
"סוויפט היא שירות מסרים פיננסי שחיוני לביצוע עסקאות בינלאומית. כשבנקים רוצים לשלוח כסף הם חייבים לשלוח הודעות מבנק אחד לשני, וסוויפט היא הדרך הדומיננטית ביותר לעשות את זה. זו מערכת ריכוזית למדי, מוסד ללא מטרת רווח שממוקם בבלגיה, אבל האופן שבו היא מנוהלת הופך אותה למאוד חשופה לארה"ב. בנוסף, זרימות כספים גדולות נוטות להיות בדולרים. זה אומר שאם בנקים בינלאומיים גדולים רוצים להשתתף במערכת הפיננסית העולמית, הם צריכים גישה לסליקה דולרית, וסליקה כזו מתבצעת במספר קטן של מוסדות פיננסיים בארה"ב. אם שוללים ממך גישה למערכת הסליקה הדולרית- לא תוכל לעבוד כבנק בינלאומי.
"בזמן ממשל אובמה גייסה ארה"ב תמיכה מאירופה, וביחד הן כפו משפטית על סוויפט לבודד את איראן מהמערכת. בנוסף, ארה"ב השתמשה בסנקציות נרחבות שנשענו במידה רבה על שליטתה במערכת הסליקה הדולרית. אם היית בנק גדול שניסה לחמוק מהסנקציות האלה, יכולת למצוא את עצמך מחוץ למערכת הסליקה הדולרית הבינלאומית. שני הצעדים ביחד הסתברו כדרך אפקטיבית ביותר לגרור את איראן לשולחן הדיונים, והרצון של איראן להסרת הסנקציות האלה הוביל להסכם הגרעין (ב-2015). מה שקרה מאז הוא, שממשל טראמפ החליט לסגת מהסכם הגרעין, בעוד שמדינות אירופה נשארו בו בינתיים. זה מציב את סוויפט במצב מאוד לא נוח, ומצריך את האיחוד האירופי ליצור ולתחזק אמצעי אלטרנטיבי לזרימת הון לאיראן למטרות הומניטריות (מערכת המכונה Instex , א.פ.), כדי להשאיר את העסקה בחיים".
מה לגבי הסנקציות על יצרניות תקשורת כוואווי ו־ZTE?
"פה מדובר בשרשרות אספקה, וההיגיון קצת דומה וקצת שונה. בשנות התשעים אנשים טענו שהגמישות של רשתות האספקה תקשה להתערב בהן. לתומס פרידמן הייתה את 'תיאוריית השלום של דל', שלפיה כל שתי מדינות שמעורבות בשרשרת האספקה העולמית של דל יהיו בסבירות מאוד נמוכה למלחמה זו עם זו - בגלל שהכלכלות שלהן מחוברות באופן צפוף מדי. במקום זאת גילינו שאתה חשוף לסיכונים מאוד אמיתיים כשמדובר בשרשרות אספקה עולמיות, ובמיוחד כשאתה מתעסק ברכיבים קריטיים שזמינים רק ממספר קטן של חברות, או כשמדובר בחברות שממוקמות רק בתחומי שיפוט ספציפיים.
"גם ZTE וגם וואווי ניצבו בפני איומים מאוד רציניים למודל העסקי שלהן. שתיהן משתמשות בשבבים שסין לא יכולה לייצר בעצמה, ושלספקים שמבוססים בארה"ב יש דומיננטיות בייצור שלהם. לחלופין, יש יצרנים שלא יושבים בארה"ב, אבל רבים מהם נשענים בתהליכי הייצור על קניין רוחני שרשום בארה"ב, וזה נותן לה יכולת לומר לחברות האלה, שאם הן יספקו לארגון או למדינה שלא מוצאים חן בעיניה, היא תבטל את יכולתן להשתמש בקניין הרוחני, עם תוצאות הרות גורל.
"האיום ש-ZTE ניצבה בפניו ונפתר בהמשך, ושוואווי ניצבת בפניו כיום, הוא שהן חשופות למעשה לדרישת כופר, או שחלקים גדולים מהעסק שלהן נחנק, כי הן זקוקות לשבבים האלה כדי לפעול".
פארל אומר כי "המקרים של שתי החברות האלה הובילו להגברת המאמצים של סין להקים תעשיית שבבים מקומית".
תסבוכת שתוביל ליותר שגיאות
בשתי הדוגמאות שנותן פארל - במקרה של איראן, האיחוד האירופי ומערכת התשלומים, ובמקרה של יצרניות התקשורת הסיניות - הוא מזהה לא רק את הכוח שממנו נהנית ארה"ב בזכות שליטתה ברשתות הגלובליות, אלא גם סכנה של תגובת נגד. "אם ארה"ב תשתמש יותר מדי בכלים האלה", הוא אומר, "היא ניצבת בפני הסכנה שמדינות אחרות, ואולי גם עסקים פרטיים, ימצאו דרכים לבודד את עצמם ממנה. זה נכון לגבי איראן ואירופה. מבחינת אירופה, העניין הוא לא עד כדי כך הסחר עם איראן כשלעצמו - היקף הסחר איתה לא עד כדי כך גדול - האירופים רוצים לשמור על מערכת היחסים עם איראן למטרות גיאו-אסטרטגיות: הם רואים בזה דרך להגביר את היציבות במזרח התיכון. והם גם מודאגים בבירור מהאפשרות שארה"ב תתחיל להפעיל את אותו לחץ לגבי יחסי אירופה-רוסיה".
כאן מפנה פארל לנייר עמדה שפרסמו לפני חודשיים חוקרי המועצה האירופית ליחסי חוץ, שממליץ על שורת צעדים שבהם יכול האיחוד האירופי לנקוט כדי להגן על עצמו מפני פעולות של ארה"ב, ואפילו להרתיע אותה: פיתוח מערכת פיננסית מקבילה, חיזוק מעמדה הבלתי תלוי של רשת סוויפט, ואפילו סנקציות אפשריות על חברות אמריקאיות הפועלות באירופה.
"לגבי סין", ממשיך פארל, "אנו רואים שהיא מנסה לבנות יכולת ייצור שבבים מקומית, ובנוסף גם מתחילה לאיים על חברות אמריקאיות, במיוחד על פעילות פדקס בשוק הסיני. גם רוסיה מתחילה לבנות רזרבות הון מסיביות ומפחיתה את השקעותיה בדולר האמריקאי, כהכנה לסנקציות עתידיות. אנו רואים גם חברות פרטיות שמתחילות לחשוב באופן יותר רציני על הנושא. חלק מהחברות שוקלות למשל, לאמץ מבנה תאגידי מפוצל, כך שחלק אחד יפעל מול ארה"ב והכוחות שקשורים אליה, וחלק אחר יעבוד עם סין. כך הן יהיו מסוגלות להתמודד עם הלחצים האלה טוב יותר".
מה זה אומר לנו לגבי עתיד הגלובליזציה?
"השערה אחת שאפשר להעלות בוודאות גדולה - שהרבה מהניהול של הגלובליזציה, מהשליטה המוסדית בגלובליזציה, יעבור ממקומות כמו משרדי הכלכלה, האוצר ונציג הסחר בארה"ב, למקומות שבהם לגורמים מהממסד הביטחוני יש שליטה גדולה. אנו כבר עדים להעצמה של תהליך CFIUS (ועדה בין-משרדית להשקעות זרות), שבאמצעותה ארה"ב בוחנת השקעות זרות בחברות אמריקאיות, ומחליטה אם הן נוגעות באינטרסים אסטרטגיים.
"בנוסף, אנחנו הולכים לראות הרבה יותר שגיאות. זה תחום מאוד מסובך, שבו כאשר מדינות נוקטות פעולות שונות הן עשויות שלא להבין את מלוא ההשלכות בהמשך. ארה"ב, למשל, פעלה בשנה האחרונה נגד רוסל, קונסורציום מתכות רוסי גדול, כחלק מהסנקציות נגד רוסיה. אבל מסתבר שרוסל מייצר חומר שנקרא אלומינה שחיוני לייצור מכוניות, ויצרניות הרכב האירופיות תלויות באספקה של חברות ששייכות לרוסל.
"כתוצאה, ארה"ב הייתה צריכה לשנות כיוון, וזה כאשר במשרד האוצר האמריקאי יושבים אנשים הרבה יותר מתוחכמים מכל אחד בעולם. אז כשביורוקרטיות במדינות אחרות ינסו לנקוט צעדים דומים, עם פחות תחכום ופחות ידע, אנחנו הולכים לראות טעויות וסיכונים גדולים יותר להסלמה.
"עבורי ועבור שותפי למחקר, אייב ניומן, אלה הולכות להיות שנים מרתקות שבמהלכן ננסה להבין את התהליכים האלה. לאנשים שחשופים ישירות יותר לקו האש הולכות להיות שנים מרתקות, אבל אולי פחות נעימות".