אורי אלטר / צילום: אפרת קופר
חמש שנים אחרי האקזיט ב-220 מיליון דולר: משה בן אבו, אחד ממייסדי חברת הסייבר CYVERA, יקבל משני שותפיו עשרות מיליוני שקלים בגין עסקת המכירה של חברת הסייבר הישראלית לענקית אבטחת המידע האמריקאית פאלו אלטו בשנת 2014.
זאת, לאחר שבשבוע שעבר קבע שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מגן אלטוביה, כי שני שותפיו של בן אבו עשקו אותו והפעילו עליו מניפולציות פסולות, שבסופו של דבר הכריחו אותו לוותר על מרבית זכויותיו בחברה, שאת המוצר העיקרי שלה הוא הגה ויזם בעצמו.
"עניין נדיר שבנדירים"
שלושת המייסדים של CYVERA, בן אבו, נתנאל דוידי ואורי אלטר, חברו ב-2011 לטובת הקמת מיזם בתחום אבטחת מידע והסכימו לחלק ביניהם באופן שווה את הון המניות של החברה. שלוש שנים מאוחר יותר, בעקבות מסכת לחצים שהפעילו עליו שותפיו, חתם בן אבו על שני מסמכי ויתור מכוחם החזיר לחברה 95% ממניותיו.
מספר חודשים לאחר מכן הושלמה עסקת המכירה של CYVERA לפאלו אלטו תמורת 220 מיליון דולר. בעוד ששני שותפיו של בן אבו גרפו לכיסם 28.5 מיליון דולר כל אחד - הסכום שקיבל בן אבו, מי שהגה ופיתח את המוצר של החברה עוד קודם לייסודה, עמד על 1.5 מיליון דולר בלבד.
בן אבו לא אמר נואש, וכשנה לאחר השלמת העסקה הגיש, באמצעות עורכי הדין דני כביר, ערן פרזנטי ונאור וקנין ממשרד מ. פירון ושות', תביעה על-סך 60 מיליון שקל נגד דוידי, אלטר ופאלו אלטו.
בשבוע שעבר קיבל השופט אלטוביה את תביעתו של בן אבו נגד שני שותפיו לשעבר, וקבע כי כתבי הוויתור עליהם חתם בטלים, הואיל והללו נחתמו תוך ששני שותפיו עושקים אותו. אלטוביה חייב את אלטר ודוידי להעביר לבן אבו את התמורה העודפת שקיבלו בעסקת המכירה לפאלו אלטו, שנבעה מהתוספת בהחזקותיהם בעקבות החתימה של בן אבו על כל כתבי הוויתור.
הסכום המדויק שיחויבו אלטר ודוידי להעביר לבן אבו עדיין לא ידוע. כדי לחשבו, יש לקחת בחשבון גם את השינויים שאירעו בשער מניית פאלו אלטו מאז עסקת המכירה, וסביר להניח כי גם סביב הסכום ינהלו הצדדים מאבק עיקש.
ביטולם בהחלטה שיפוטית של כתבי ויתור, המהווים חוזה לכל דבר ועניין, הוא עניין נדיר שבנדירים. בתי המשפט נוטים לרוב שלא לבטל כתבי ויתור, במיוחד לא במקרים בהם נראה כי הטענה נגד תוקפם מגיעה בגדר "חוכמה בדיעבד", המופיעה רק לאחר שהתובע מבין כי בעקבות חתימתו על כתב הוויתור הוא הפסיד עשרות מיליוני שקלים.
אז מה הוביל את אלטוביה לקבוע כי במקרה שלפניו מתקיימות הנסיבות החריגות שמצדיקות את ביטול כתב הוויתור והשבת עשרות מיליוני שקלים לבן אבו?
"ניצלו את מצוקת בן אבו לטובתם"
בן אבו טען כי חתם על כתבי הוויתור "הודות למאמצים כבירים של דוידי ואלטר, אשר הפעילו עליו לחצים, תוך שהם מציגים בפניו, במכוון, מצגים שאין בהם אמת ומסתירים ממנו עובדות".
לטענת בן אבו, הוא "נפל קורבן למהלך מתואם, מסודר, מאורגן ומתוכנן לפרטי-פרטים של שני חברים 'ממולחים ומתוחכמים', והכול בשעה שבטח בהם והאמין באמת ובתמים שהם רוצים בטובתו".
דוידי ואלטר, מטבע הדברים, כפרו בהאשמות קשות אלה. הם העלו טענות, שגובו בהודעות דוא"ל שנשלחו בזמן אמת, לפיהן חתימת בן אבו על כתבי הוויתור הגיעה על רקע "בעיות בהתנהלות המקצועית והאישית של בן אבו"; וכי התנהגותו ואורח חייו של בן אבו "החלו לגרום לנזקים ולמבוכה".
על רקע זה, לטענת דוידי ואלטר, הגיעו השלושה להסכמה באשר לצמצום אחריותו המקצועית של בן אבו, ובהתאם הוסכם לשנות את מערך ההחזקות בהון החברה באופן שנועד לשקף את תרומתו המוגדרת והחדשה של בן אבו לחברה, כעובד לעומת סמנכ"ל טכנולוגיות.
השופט אלטוביה אימץ את טענתם של בן אבו ובאי-כוחו, שהתבססה בעיקר על מסמכים אותם נאלצו להעביר דוידי ואלטר לבן אבו במסגרת הליך גילוי המסמכים בתיק, כמעט אחד לאחד. בהחלטתו קבע השופט כי "נראה שמספר חודשים לאחר הקמת החברה, עם תחילת קליטת ההשקעות החיצוניות בחברה, אלטר ודוידי התנהלו מול בן אבו ולא יחד עם בן אבו, ביחס למעמדו ועתידו בחברה. אין חולק שאלטר ודוידי תיאמו מראש את פעולותיהם והחלטותיהם ביחס לבן אבו".
עוד קבע שופט המחלקה הכלכלית כי "נראה שבהחתמת בן אבו על מסמכי הוויתור ניצלו דוידי ואלטר את חוסר ניסיונו ו/או תמימותו ו/או מצוקתו.
"בהקשר זה יש לקחת בחשבון שאף אם מדובר במהלך שנועד לקידום המיזם ו/או ענייניה של החברה, הנהנים העיקריים מהחתימה על מסמכי הוויתור במסגרתם העביר בן אבו לחברה כ-25% מהון המניות המונפק של החברה, היו דוידי ואלטר: שיעור מניותיהם בחברה עלה במקביל להעברת מניותיו של בן אבו בחברה, מבלי שנדרשו לשלם תשלום כלשהו בעד הגדלת שיעור מניותיהם בחברה".
ומכאן קצרה הדרך לאלטוביה לקבוע כי פעולותיהם של דוידי ואלטר מניחות את הבסיס לקיומם של כל שלושת יסודות עילת העושק, המקנה זכות למי שנעשק לבטל את החוזה: מצוקה של בן אבו, אותה ניצלו דוידי ואלטר, שהובילו לכריתת חוזה שתנאיו גרועים באופן בלתי סביר.
לא רק שדוידי ואלטר עשקו את בן אבו, כפי שקבע אלטוביה, אלא שתוכניתם אכן נחלה הצלחה כבירה. לאחר שבן אבו חתם על כתב הוויתור השני, הוא נאלץ לסיים את עבודתו בחברה, שאת המוצר שלה יזם ופיתח. בהקשר זה ציין אלטוביה כי בהתחשב בכל האירועים שאירעו לאחר מכן, וביניהם גם אקזיט מאות המיליונים שאירע רק תשעה חודשים מאוחר יותר, "נראה כאילו התגשמו כל מאוויי דוידי ואלטר, בעוד עניינו (צ"ל - רצונו) של בן אבו לכאורה להמשיך ולעבוד במסגרת החברה - נגוז, וגם בכך יש כדי ללמד על חוסר ההגינות הגלום במסמכי הוויתור".
"בעוד החברה ממשיכה ומשגשגת", כתב אלטוביה, "נושל בן אבו מרוב החזקותיו בחברה, וגם עבודתו בחברה הופסקה. אפילו אניח שיש ממש בטענות דוידי ואלטר באשר לאופן עבודתו והתנהלותו של בן אבו בחברה טרם החתימה על מסמכי הוויתור ולאחריהם, ואף אקבל שהפסקת עבודתו של משה בחברה הייתה בלתי נמנעת - אין בכך כדי להצדיק את נישולו מרוב החזקותיו בחברה, ללא תמורה, מקום שמניות החברה הוקצו לו בעד המוצר או הטכנולוגיה עליו התבססה החברה למצער בשלב הראשון לקיומה.
"עילת העושק, המקנה לעשוק זכות לביטול חוזה שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, נועדה להבטיח את קיומה של חברה מוסרית והוגנת אשר חבריה מתקשרים בהסכמים אישיים ומסחריים תוך שמירה על הגינות, גם כאשר צד לחוזה מצוי בנחיתות", סיכם אלטוביה את המקרה ונתן את האות להתחשבנות בין הצדדים שצפויה להתחיל בקרוב ולעורר גם היא לא מעט קשיים.
המוח מאחורי המיזם
עוד בטרם קבע אלטוביה כי המעשים של דוידוי ואלטר כלפי בן אבו עולים לכדי עושק, ביקש השופט אלטוביה לבחון את תרומתו של בן אבו למיזם, וקבע כי הדינמיקה בין השלושה עבדה באופן הבא: דוידי ואלטר הביאו את הכסף, ובן אבו הביא את הידע המקצועי, כמי שהיה "המוח" מאחורי המיזם.
מסקנתו של אלטוביה בהקשר זה אומנם נוגעת רק לסכסוך המייסדים שהובא לפתחו, אבל מתבססת על הסכמים ופרקטיקות שוודאי מקובלים גם בחברות הזנק נוספות.
לדברי השופט, העבודה שבסמוך לאחר ייסודה של החברה, הסכימו אלטר ודוידי להעניק לבן אבו שליש ממניות החברה המונפקות, למרות שלא השקיע כסף במיזם ואף קיבל משכורת חודשית בסך 15 אלף שקל - מלמדת כי "כבר בשלב ייסוד החברה העביר בן אבו לחברה 'ערך' כלכלי, אחרת סביר להניח שאלטר ודוידי לא היו מסכימים להקצות לו שליש ממניות החברה. טענת הנתבעים - כאילו 'בחברות הזנק בדרך-כלל המניות מוענקות למייסדים על סמך התחייבויותיהם לקיום חלקם, אחריותם, תרומתם והשקעתם העתידית בחברה' - אינה נראית לי".
"בהתחשב בהנחה האמורה לא היה מקום לשלם לבן אבו משכורת", קבע השופט, "וככל ששולמה לו משכורת, לא היה צורך בהקצאת מניות, במיוחד בהתחשב בהוראות הסכם ההעסקה, לפיו התחייב בן אבו להקדיש את כל מרצו וכוח עבודתו בקידום ענייני החברה. במצב דברים זה, בוודאי שלא היה צורך בהקצאת מניות שווה ליתר השותפים שעדיין לא קיבלו שכר חודשי ואף השקיעו מכספם הפרטי".
בנוסף, קבע אלטוביה, ברור מראיות נוספות שהוצגו במהלך ההליך שהמוצר של החברה, לפחות בתצורתו הראשונית, כבר היה קיים עוד בטרם נוסדה. עובדה זו, קבע, מחזקת עוד יותר את המסקנה כי מי שפיתח אותו הוא בן אבו - בשעה ששני שותפיו האחרים שימשו בתפקידי ניהול קודם לייסוד החברה ולא בפיתוח.
לסיכום נקודה זו קבע אלטוביה: "ההקצאה לבן אבו הייתה בעלת אופי של הקצאה כשותף מייסד ויזם, ולא כעובד הנהנה גם ממניות לעובד כתמריץ להישארותו בחברה. שיעור ההקצאה מלמד על כך ועיתויה". לכן, קבע, "יש לקבל את טענת בן אבו, לפיה הוא 'המוח' מאחורי הטכנולוגיה של CYVERA, והוא גויס כשותף על-ידי דוידי ואלטר בשל הטכנולוגיה שפיתח עוד בטרם פגש בהם".
מעורך דינם של הנתבעים נמסר: "אנו סבורים כי פעלנו בהגינות וכדין לאורך כל הדרך, אך מכבדים את בית המשפט ואת פסק הדין. אנו לומדים את פסק הדין ומשמעויותיו".