נתי ביאליסטוק כהן ומירה אלטמן / צילום: אלון רון, שלומי יוסף
"איטליה-אנגליה-שוויץ והולנד בעשרה ימים, טיול מאורגן בפעם הראשונה והאחרונה בחיי"
מירה אלטמן, מנכ"לית מרכז הקונגרסים הבינלאומי - בנייני האומה
החופשה הראשונה שלי בחו"ל הייתה "יזומה", אם אפשר לומר. באותן שנים גרתי בקיבוץ קריית ענבים, ובזמנו קיבוצים העניקו לכל חבר תקציב מסוים בשנה - אם לא השתמשת בו הוא היה יורד לטמיון. לכן אני ובעלי החלטנו לנצל את דמי התקציב ולצאת לחופשה ראשונה בחו"ל כשאני בת 30. החופשה כללה ארבע מדינות בעשרה ימים: איטליה, אנגליה, שווייץ והולנד. היום בדיעבד אני מבינה כמה זה לא הגיוני ובזבוז זמן ,לטייל בארבע מדינות בזמן קצר שכזה.
החוויה הפחות טובה הייתה העובדה שאנחנו חלק מטיול מאורגן, (הפעם הראשונה והאחרונה בחיי!). נאלצנו לעמוד בלו"ז צפוף ולבקר במקומות מאוד מוגדרים ותיירותיים. הזמן החופשי כדי לבקר במקומות שאנחנו רצינו להגיע אליהם היה כמובן מוגבל. החוויה הטובה יותר הייתה ההיכרות עם איטליה, מדינה יפהפייה שעד היום אני נהנית לנסוע אליה והיא היעד האהוב עלי.
המדינות שבהן ביקרתי לא היו ייחודיות בזמנו, ונראה שגם היום זה כך. מה שכן היה ייחודי היא עצם העובדה שיצאנו לטיול בחו"ל, לא דבר של מה בכך לפני 30 שנה. עם הזמן ביקרתי וטיילתי פעמים רבות באותן מדינות, בטיולים ובמסעות פרטיים, וההנאה הייתה גדולה בהרבה. לתחושתי עם השנים היחס כלפי ישראלים באותן מדינות נהיה פחות אוהד, מלבד באיטליה, שאהבתם לישראל עדיין שמורה בלבם.
"קיבלנו אישור מיוחד מהסאמר סקול והלכנו ל'חומה' של פינק פלויד, בגיל 13"
נתי ביאליסטוק-כהן, מנכ"ל המרכז לעיוור
בקיץ 1980 כשהייתי בן 13, מצאתי את עצמי בנמל התעופה הית'רו עם קבוצת נערים ונערות בני 13 עד 16 בדרכי לעיר ברייטון בדרום אנגליה. רק כי אמי נשבעה שילדיה ילמדו אנגלית בסאמר סקול. באותן שנים הפורמט כלל אירוח אצל משפחות מקומיות, לימודים במשך כחמש שעות בימי השבוע וטיולים ברחבי אנגליה בסוף השבוע. גרתי אצל משפחת גריימס יחד עם ילד נוסף, בן גילי מישראל, נערה מיפן ובחור מאיטליה.
לא הרשיתי ללקות הראייה שלי להפריע לי (אז היא עוד הייתה די נסבלת, יחסית) והחלטתי ליהנות מכל רגע פנוי. החלק הכי כיפי בחופשה הזו היה שבשעות שבהן לא היינו במסגרת לימודים או טיול מאורגן, היינו ממש, אבל ממש, חופשיים לעצמנו. בילינו בחבורות של ילדים במרכזי משחקי וידאו, שיחקנו באולינג ואפילו למדתי להחליק על קרח. מאחר שברייטון היא עיר חוף וקיט, היינו בהרבה "מסיבות דיסקו". הטיולים המאורגנים בסופי השבוע היו מצוינים, הכרנו את לונדון ואת כל שכיות החמדה החשובות בה, הגענו גם לפינות נידחות יותר ברחבי הממלכה והכרנו את התרבות הבריטית.
גולת הכותרת בטיול, שאין חוויה שנייה לה, הייתה ה-הופעה הכי משמעותית בעולם הרוק של אותן שנים - "החומה" של פינק פלויד בלונדון. חלקנו הצליח להשיג כרטיסים וקיבלנו אישור מיוחד להיפרד מהקבוצה ולהגיע לאירוע מדהים שכזה. במבט לאחור היום ממרום גילי, אני לא מאמין כמה חוסר אחריות היה בפורמט הזה של הטיול. אבל לי כילד זו הייתה חוויה מעצבת ומשמעותית שאין כמותה.
היה מאוד ייחודי לטוס, באותה תקופה לא היו טסים לחו"ל כמעט - ובטח שלא ילדים. שבתי מאז ללונדון, אבל לא לברייטון. זה אולי קצת מוזר, אבל כשחזרתי לאנגליה בבגרותי, הבניינים נראו לי קטנים יותר ומעניינים פחות.
