עו"ד אוהד גלעדי וצורי דבוש / צילום: אופיר אייב ומורג ביטן
"ההתרגשות הייתה כה גדולה שאריזת המזוודות נמשכה כמעט חודש"
צורי דבוש, יו''ר ובעלי קליל תעשיות
הטיסה הראשונה שלי לחו"ל הייתה בגיל 13 להולנד. נסעתי עם הורי לבקר את אחותי אביבה ז"ל (שנפטרה לפני כ-15 שנים) שנישאה לבחור הולנדי וגרה בעיר רוטרדם.
זו הייתה הפעם הראשונה שהורי ואני טסנו לחו''ל, ההתרגשות הייתה כה גדולה שאריזת המזוודות נמשכה כמעט חודש. כל פעם קיבלנו עצה נוספת - מה כדאי לקחת, איזה בגדים חמים, כמה סוודרים. אמי אפילו סרגה לי כובע צמר מיוחד. ארזנו גם הרבה אוכל ישראלי, קפה נמס ובמבה.
בשנות ה-70 זה היה די חריג לטוס לחו"ל, בוודאי מהאזור שבו גרתי באשקלון. בשבילי הטיסה הייתה סוג של מתנת בר מצווה, עם חוויה בלתי נשכחת - ארץ זרה, נוף שטוח ללא כל גבעה או הר, קרירות של חורף ישראלי באמצע הקיץ, כמות מים מטורפת בכל פינה ושמש שמסרבת לשקוע עד כמעט חצות. אבל ההפתעה הגדולה ביותר הייתה המפגש עם שפה אחרת, כולם דיברו הולנדית ולא מילה בעברית. זה היה הרגע שהבנתי שאני בארץ אחרת לגמרי.
הפערים בין ישראל להולנד בזמנו היו אדירים, האוטוסטרדות, המחלפים, הניקיון והירוק מסביב. אני זוכר שנכנסנו לסופר, בארץ היו אז בעיקר מכולות, זה היה גודל בלתי נתפס של סופר עם אין סוף מדפים ומוצרים וירקות ופירות שעלו הון, ונראו כמו עשויים מפלסטיק. נגעתי באחד הפירות וחטפתי צעקה מהאישה ששמרה עליהם.
ביקרנו בכמה אתרים שזכורים לי עד היום: כפר הולנדי זרוע תחנות רוח, העיר המניאטורית מדורודם ופארק האפטלין, המוקדש לאגדות האחים גרין. המקומות האלה שמרו על מצבם כמעט ללא שינוי גם 40 שנה אחרי. לפני כשנה נסענו שוב להולנד, ביקרתי גם ברוטרדם והעיר כאילו עצרה מלכת. כל מה שזכרתי מאז לא השתנה, אותו הדבר גם היום. אבל הפערים בין הולנד לישראל הודבקו מאז, גם בתחום הקידמה וגם בתחום האוכל, אין ספק שתל אביב תוססת, חיה ובועטת הרבה יותר מהערים המובילות בהולנד.
"צרפת ואז לחוף המזרחי של ארה"ב, אם כבר פעם ראשונה - אז בגדול"
עו"ד אוהד גלעדי, שותף במשרד נ. פינברג ושות'
הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל הייתה בגיל חמש, לצרפת ואז לחוף המזרחי של ארה"ב, אם כבר פעם ראשונה - אז בגדול. טסנו כל המשפחה ל"טיול לפני גיוס" של אחי הגדול, אבי, אימי, אחי, אחותי ואני.
אני במיוחד זוכר לטובה את החוויה של לעלות למגדל אייפל בפעם הראשונה, התפעלתי מהגודל שלו ומהנוף שנשקף ממנו. חוויה שזכורה לי לא פחות, אם כי בהחלט לא לטובה, היא הפעם הראשונה בחיי על רכבת הרים (שעד כמה שאני מצליח לזכור מגיל חמש הייתה די "אקסטרים"). זה היה בפארק שעשועים ליד העיר ניו יורק ומאז ועד היום, רכבות הרים אינן אהובות עלי במיוחד.
לפריז שבתי מאז פעמים רבות מאוד והיא הייתה ונשארה יפה ומרתקת. זו אחת הערים האהובות עלי בעולם ולפני כמה שנים נסעתי לשם עם אשתי ושלושת ילדיי. ברור שנשוב לשם עוד פעמים רבות. דווקא לארה"ב לא יצא לי לחזור מאז שהייתי ילד. חלפו הרבה שנים, אולי הגיע הזמן לבקר שם שוב.
