מכרז / צילום:Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
איש חכם שאל פעם קבוצת סטודנטים שבפניה הרצה מהי הדרך לדעת אם מדינה מסוימת נגועה בשחיתות. תשובתו לכך הייתה: ככל שיש בה יותר חוקים ותקנות.
אני לא מקנא בראשי הרשויות המקומיות. הם נתונים במלכוד אינסופי של איסורים ומגבלות, שחלק ניכר מהם מיותר, שלא לומר הזוי, ונובע בעיקר מהפרנויות והפחדים של היועצים המשפטיים שלהם, מבלי להכליל כמובן, ומונע מהם להעניק לציבור את השירות כפי שהיו באמת רוצים.
היכולת להתמודד עם המשפטיזציה המוגזמת שהשתלטה כמעט על כל חלקה טובה בגופי הציבור השונים ובהם הרשויות המקומיות היא כמעט בלתי אפשרית, ואחר-כך עוד מוציאים דווקא לראשי הרשויות שם של מושחתים - כמכלול, דווקא להם - בעוד שרובם המכריע אנשים טובים וישרי-דרך שמתמודדים יום-יום עם הבלתי אפשרי ועם אין ספור סכנות האורבות בדרכם.
אחת הדוגמאות לכך טמונה במסמכי המכרזים השונים שמפרסמים גופי ציבור, משרדים ממשלתיים ורשויות מקומיות. אלה מנוסחים על-ידי יועצים משפטיים - חלקם כנראה מפוחדים, לשם הכסת"ח האישי. לעומת זאת, יצוין כי בחלק מהמקרים ניתן לזהות את סגנון ההתנסחות של יועץ משפטי שהמחשבה הבריאה משתלטת אצלו על הפחד, והוא פועל באופן סביר והגיוני כדי להשיג תוצאה דומה בדיוק ותוך שמירה על יושרת המערכת שלו לא פחות ואולי אף יותר מאלה המפוחדים לשווא.
מי שהחזיק פעם בידיו מכרז מוניציפלי/ציבורי כלשהו עם עשרות העמודים ועם מאות הסעיפים ותתי-הסעיפים, יכול לחוש שדווקא בתוך הדפים האלה טמונה השחיתות - אפרופו דברי האיש החכם מפתיח המאמר, המתהפכת לא אחת דווקא על ראשם של ראשי הרשויות המקומיות - על לא עוול בכפם.
אין לטעות. חוק חובת המכרזים הוא חוק חובה, מבורך ומקודש. הזדמנות שווה ראוי שיקבלו כולם, ועל כך אין עוררין. לצד ההתנסחות המכוסתח"ת לעתים של מכרזים, יש לי תחושה טובה שהם הפכו לאמיתיים. מותר לציין שגורמי המשפט והרגולציה עשו סדר בהליכי המכרזים, וברוב המקרים התחושה היא שבוחרים נטו ולא תופרים.
אפשר לנסח מכרז - לפחות בנושאים לא מורכבים מדי כמו למשל ייעוץ תקשורת ויחסי ציבור - בחמישה עמודים מאווררים שיגדירו הכול. מדוע לעשות זאת ב-60 עמודים צפופים, ש-55 מהם מרגיזים ומיותרים ומשחיתים מאות שעות עבודה של חברות פרטיות. כן, גם הזמן של נותני שירות פרטיים ועסקיים הוא יקר. גופי ציבור חייבים לצרוך ולקבל שירות של חברות חיצוניות מקצועיות, כדי לאפשר להם להעניק את השירות המיטבי והמרבי לציבור שמשלם את שכרם.
נתקלתי בשבוע האחרון במכרז שפרסם גוף מסוים המאגד מצבור של שירותים משותפים ללמעלה מעשר רשויות מקומיות סמוכות (עניין מבורך וחסכוני כשלעצמו). ליבי על ראשי הרשויות המאוגדות בגוף הזה, שצריכים גם הם לעמוד בכל מאות תתי-הסעיפים שבמכרז שלהם... מכרז שאני מעריך שאיש מהם כלל לא קרא אותו, ובצדק.
קבעו שם מחיר מרבי מגוחך, שאפילו עמותה המטפלת בהתנדבות באוכלוסייה נזקקת לא הייתה מסכימה לשלם - כי לא הייתה מסכימה לעבוד עם מי שמוכן לעבוד למענה במחיר מעליב שבו הוא מפסיד כסף, בעצם משלם כדי לשרת אותה.
אמי בת ה-91 אומרת שזול זה יקר, והיא תמיד צודקת. אבוי למי שבוחר רק לפי מחיר. צריך כמובן לכוון לתחרות מחירים - בתנאי שלא יורדים למחוזות משפילים, אבל חשוב יותר להתרשם מאיכות ומניסיון. המכרז האמור, שהוא רק דוגמה, שבר כמה שיאים. בתוך עשרות עמודיו ואלפי מילותיו נחבאו בין השאר הדרישות הבאות מהמתמודדים. שיזיעו:
למשל - נדרשת התחייבות של המציעים לתת שירות גם לצד ג'. כלומר, לא רק שעליהם להציע מחיר הפסד לגוף האחד שפרסם את המכרז, הם חייבים להתחייב מראש לתת שירות, אם יתבקשו, גם לכלל הרשויות שהגוף הזה מייצג, ואולי גם לצדדי ג' נוספים.
זאת ועוד, קיימת במכרז הזה דרישה שטרם נראתה כנראה כמותה ואין קריטית ממנה - למלא את כל עשרות העמודים אך ורק בעט כחול. אם חלילה לא תעשו זאת בכחול, תיפסלו על הסף!
מישהו כאן השתגע?
הכותב הוא יועץ אסטרטגי-תקשורתי, "פאר לוין תקשורת"