לא כולם מעוניינים בוועד עובדים / צילום: שאטרסטוק
הזכות לעבוד זכתה להופיע כחלק ממסמך הנאמנות הערכי עליו חתמו חברי מפלגתה של איילת שקד. הזכות לעבוד היא צעד מתבקש מצד זכויות הפרט של עובדים שנפגעות על-ידי ארגוני עובדים בישראל והזדמנות למיתון ההשפעה השלילית של ארגוני עובדים על הכלכלה ועל יוקר המחיה.
המונח "הזכות לעבוד" מושאל משמה של תנועת ה-Right to Work בארה"ב. כמו בישראל, בארה"ב קיימת הגדרה חוקית של ארגון יציג - ארגון שהופך למונופול בניהול יחסי העבודה מטעם העובדים שמפקיע את הזכות של כל עובד לנהל משא-ומתן האופן אישי ומרכז אותה בידי הארגון שחותם על הסכם אחיד וקולקטיבי. כדי להפוך לארגון יציג בארה"ב, נדרש שרוב של עובדים בחברה יצביע בהצבעה חשאית בעד הפיכה של ארגון עובדים למייצג הבלעדי של כלל העובדים, או שיותר מ-50% מהעובדים בה חתמו על הסכם הצטרפות לארגון העובדים.
ומה בנוגע ליתר העובדים שאינם מעוניינים בייצוג של הארגון? את חוזה העבודה שלהם מחליף החוזה הקולקטיבי עליו חותם ארגון העובדים, והם נדרשים לשלם לארגון העבודה מס המכונה "דמי טיפול". עובד אמריקאי שמסרב לשלם את המס תוך זמן קצר - דינו פיטורים ממקום העבודה. במילים אחרות, נשללת ממנו הזכות לעבוד במקום מסוים משום שהוא לא מעוניין בייצוג הוועד או במימון פעילות הארגון.
מזה עשרות שנים פועלת תנועת הזכות לעבוד לתקן את העוול הזה כך שעובדים לא יחויבו לשלם מס לארגון העובדים אם ברצונם לעבוד במקום עבודה מסוים, וכך שיוכלו לבחור האם ברצונם להתאגד או לא. מאמצי התנועה הניבו פרי, וחקיקת הזכות לעבוד המבטיחה חופש מכפיית ארגוני עובדים כבר עברה ב-26 מדינות.
המצב בישראל דומה אך חמור בהרבה. בישראל אין צורך ברוב של עובדים על-מנת להפוך ארגון כדוגמת ההסתדרות למונופול. "חוק השליש" קובע כי ברגע שהצטרפו שליש מהעובדים לארגון, הוא הופך ליציג, וקם וועד שרשאי לחתום על חוזה אחד ואחיד בשם כלל העובדים.
לא רק שבישראל אין שומרים על זכויות הפרט, אלא שגם מדכאים את זכויות הרוב. בניגוד לארה"ב, לא קיים מנגנון הצבעה חשאית, ולא קיים מנגנון לבדיקה מחודשת של רצון העובדים, ולהוציא מקרים בודדים בהיסטוריה, הכרה חד-פעמית במונופול עבודה כיציג מהווה חתונה קתולית. העובדים כפופים למַרוּת הוועד שמנהל את יחסי העבודה, והיחלצות ממרותו היא היחלצות ממקום העבודה.
כמו בארה"ב, גם בישראל חייבים לשלם את המס המכונה "דמי טיפול". אלא שבניגוד לארה"ב, אף אחד לא שואל את העובד אם הוא מעוניין לשלם, ומפטרים אותו במקרה שהוא לא מספק את פרטי אמצעי התשלום.
במחוזותינו מונופולי העבודה גובים את התשלום ישירות מתלוש השכר של העובדים, בלי צורך לשאול אותם. מבחינה חוקית די בהוספת סעיף בחוזה שבין המעסיק למונופול העבודה כדי לחייב את כל העובדים לשלם את המס, גם אם העובדים כלל לא מעוניינים. כ-1% משכר העובדים מועבר לארגון מידי חודש ומייצר תמריץ כלכלי לאגד עובדים במקומות עבודה נוספים, אך לאו דווקא תמריץ לפעול לטובת העובדים ולייצגם. חמור מכך, הכסף שנגבה מעובדים משמש למימון הארגון ופעילותו הפוליטית - כך בארה"ב ובישראל שבה ההסתדרות מהווה שחקן פוליטי עוצמתי.
זכות העובדים לייצוג עצמאי ולחופש מכפיית ארגוני עובדים עלולה להיתפס כעניין שולי של דיני עבודה, ולא היא. מדובר בסוגיית ליבה המשפיעה על הכלכלה הישראלית ועל יכולתה של ההסתדרות לעשות שימוש באזרחי באזרחי מדינת ישראל כבני-ערובה לשם שימור כוחה והטבה עם העובדים החזקים המקורבים לה. לכן טוב שהנושא עולה על סדר היום.
הכותב הוא מנכ"ל ומייסד תנועת תחרות - התנועה לחירות בתעסוקה (ע"ר)