30 שנה לאלבום "אנטארקטיקה" של קורין אלאל, ובמסיבת יום ההולדת שנחגגה בבארבי בתל אביב ב-8.8 - תיעתע פרדוקס גדול. מצד אחד, יוצרת-פרפורמרית מרגשת וקהל מוקיר הטעינו זה את זו באנרגיות שטסו על מצע השירים. מצד שני, השירים האלה - האלבום הזה - הם מצבור דיכאוני וקודר של צער תהומי וייאוש - אישי ופוליטי.
העובדה ש-30 השנים לא קימטו את השירים, והם עדיין רעננים ורלוונטיים - חידדה עוד יותר את הכאב המילולי שהלחנים הנפלאים של אלאל טשטשו לעיתים: "התשמע שם קול אישה? צעקה קצרה ואחריה דממה. התשמע את הכאב? האוויר רועד, ענן לבן מתאבד"; "קרתה תקלה אל החור שנפער בחייה", "תוגה רובצת על כתפי, עוד רגע ואפרוץ בבכי. כאב סובב לו סובב לו בדמי ללא מנוח". אפילו בשיר החותם את האלבום, "שיר לשירה" שניסה להיאחז במתיקות המבט הילדותי, האמת העצובה הודתה: "לא תמיד יקשיבו לקולך".
דווקא הקשיבו בבארבי. האזנה תוך כדי שירה. הקהל פילס את קולו בשבילי השירים, החליק במיומנות של היכרות עמוקה ומוטמעת על כל פיתול קול וכל ניואנס בהגייה של קורין, שעם הגיטרה האקוסטית שלה הנכיחה את השירים שמעולם לא נעלמו, ביחד עם צוות נגנים מהודק ואפקטיבי: ערן צור - שגם הפיק את ההופעה (וניגן בהופעה המקורית לפני 30 שנה) - בבס, רם אוריון בגיטרה חשמלית, קרן טפרברג בתופים ושירה, ועידו זלזניק בקלידים. אחד מהשיאים של התמזגות קורין-קהל היה ב"ארץ קטנה עם שפם" (מילים: מאיר גולדברג), שבו תזמרה את הקהל למקהלה שחידדה איתה את הפסימיות של השיר, כשהיא מזמינה אותו לשיר מילה, וחוזרת עליה בהכפלה מהדהדת (קורין: "אפילו הימים". קהל: "קשים". קורין: "קשים").
השיר "התעשייה האבירית" (גם הוא של גולדברג - מאיר, ולא להתבלבל עם חנה גולדברג שגם מילותיה מככבות באלבום) כבר הפך את הבארבי להיכל קודש: אוריון ניגן באקוסטית של אלאל, שמשוחררת ממנה, הפכה את גופה וקולה לכלי נגינה ואיתה הקהל שליטף כל מילה בבלדה העצובה על נסיקתו והתרסקותו של פרויקט הלביא. אל שמונה השירים באלבום אנטארקטיקה הצטרפו שירים מכוננים מהקריירה של אלאל, כולל "כשזה עמוק" המשותף לה ולענבל פרלמוטר ז"ל, בביצוע מוחצן מאוד, אומנם מנוגד לאינטימיות של השיר, אבל מפיץ געגועים, חותר תחת ה"זיכרון אשר דוהה בתוך הלב כואב" - כי הזיכרון דווקא התעצם. גם שירים של צור הושרו, ואף הוא הזניק את הבארבי לאופוריה ב"לילות של ירח מלא" ו"תמונה אימפרסיוניסטית".
בהופעה התארחה ריקי גל, שאלאל העידה עליה: "כשלא רצו להקשיב לי, היא תמכה בי. צריך בחיים אנשים כמוה שאומרים לך ‘תמשיך, תמשיך’". גל שרה את "מערבה מכאן" בעיבוד קרנבלי במיוחד ואלאל, מתמוגגת, ליוותה אותה בתוף מרים, ועשתה לה קול שני ב"קשר הירח". הן שרו ברכות אינטימית והביטו זו בזו בעדינות מאסיבית (כן, יש כזה דבר, או שאולי שתיהן המציאו אותו על הבמה). ואז, כשאדי הרוך עוד לא התפוגגו, הצטרפו אליהן בתערובת משונה צלילי "נערת הרוק" - בחירה מעניינת לשיר את השיר הזה, המתאר גרופית - כן-או-לא מנוצלת מינית - דווקא בתקופת MeToo.
מבט על שתי הנשים החזקות שעל הבמה הבהיר שמבחינתן, הנערה היא מהצד החופשי ככל הנראה. ואולי, למרות החיוכים, זה היה בכלל שיר מחאה, שגם התחבר ל"אל תקרא לי מותק" שהושר קודם.
"אנטארקטיקה" הושר רק בהדרן, וכמוהו "אי שם בלב". ולבסוף, לבד על הבמה, רק עם הגיטרה שלה, שרה אלאל את "אין לי ארץ אחרת" המתבקש, עם נהמת כאב וחיוך שנכרכו זה בזה. כי "אהבה היא אור הולך ובא", אבל בהופעה הזו היא האירה עד הסוף.
