פערים כלכליים / צילום: שאטרסטוק
אין מחלוקת על כך שהכלכלה הישראלית מפגינה בשנים האחרונות ביצועים מרשימים במדדים המקובלים, דוגמת צמיחה, אבטלה נמוכה, יחס חוב-תוצר נמוך וכדומה. אך האם הצלחה זו מתרגמת לרווחה גדלה של הציבור הישראלי? ועד כמה הצמיחה הזו ברת-קיימא לאורך זמן במדיניות הכלכלית-חברתית הנוכחית של ממשלת ישראל? שאלות אלה חשובות, שכן מבלי להפחית מחשיבותם של המדדים הכלכליים, רווחתו של הציבור הישראלי היא העיקר וצמיחה שאינה מיטיבה עם הציבור הרחב ערכה שנוי במחלוקת וספק אם תוכל להמשיך.
אזרחי ישראל חיים במדינה עשירה וצומחת שהכנסותיה ממסים עולות ברוב השנים האחרונות על התחזיות, אבל נדרשים להמתין חודשים בתור לרופא מומחה, נדחקים כמו סרדינים ברכבות עמוסות להתפקע, נדרשים להשלים מכיסם הפרטי עבור חינוך איכותי לילדיהם וקורעים תחת יוקר מחיה הולך וגדל. כך גם האבטלה - היא אומנם קטנה, אך אחוז העובדים במשרות חלקיות וזמניות שאינן מבחירה הולך וגדל, וכך גם אחוז העובדים העניים. כלומר, עבודה כבר לא מבטיחה חילוץ מעוני.
המדיניות הכלכלית בישראל מבוססת כיום על צמצום תקציבי, הורדות מסים (בעיקר לשכבות המבוססות יותר) והפרטה של שירותים ותשתיות. התוצר המצטבר של מדיניות זו היא שישראל נמצאת במקום מצוין במדדים דוגמת יחס החוב-תוצר, אבל המשפחה הממוצעת בישראל חווה שחיקה מתמשכת בחוסן הכלכלי שלה וגידול מתמיד בחובות שלה לבנקים וחברות האשראי. זאת בשעה שיחס החוב-תוצר של המדינה הולך וקטן. המדינה חייבת פחות, אבל אזרחיה חייבים יותר, ולמדינה יש יכולת טובה בהרבה להתמודד עם חוב מאשר למשקי-בית.
טוענים בפנינו שוב ושוב כי הצמיחה וצמצום חובות המדינה הכרחיים כדי שיהיה כסף להשקיע בציבור הישראלי, אך בעוד הכלכלה הישראלית מפגינה צמיחה נאה לאורך שנים, וגם יחס החוב-תוצר הצטמצם לרמה נמוכה מרוב מדינות ה-OECD, איננו רואים שינוי של ממש בהוצאה האזרחית. חרף תוספות נקודתיות, ישראל נותרה המדינות עם ההוצאה האזרחית מהנמוכות ב-OECD. במקום להשקיע בציבור הישראלי, מאיימים עלינו כי כל גידול בהוצאה האזרחית יפגע בחוסנה של הכלכלה הישראלית. אך האם זה כך?
כפי שזיהה נכון הכלכלן הבריטי ג'ון מיינארד קיינס, כסף לא רק נכנס או יוצא אלא מתגלגל, וכך הוצאה עכשווית יכולה להיתרגם להכנסה עתידית. לדוגמה, השקעה ממשלתית עכשווית בתשתיות כמו תחבורה ובפרט תחבורה ציבורית, ובשירותים ציבוריים כמו חינוך איכותי לכל, ייתרגמו בעתיד למדדים כמו שיפור בפריון העבודה, כי פחות שעות עבודה יבוזבזו בפקקים, ומערכת החינוך תייצר יותר בוגרים בעלי יכולת להשתלב בענפים היצרניים ביותר של שוק העבודה ובדרגות השכר הגבוהות יותר. כתוצאה מכך גם המדינה תרוויח מתשלומי מסים גבוהים יותר. באותה מידה שכר וקצבאות גבוהים יותר למי שמתקשים לפרנס את עצמם, מאפשרים לאנשים להוציא יותר וכך להזרים יותר כסף לכלכלה, יותר הכנסות לעסקים, יותר מקומות עבודה ושוב יותר הכנסות למדינה ממסים.
כדי שהכלכלה הישראלית תמשיך לצמוח ותמצה את הפוטנציאל העצום שקיים בחברה הישראלית, דרושה השקעה מתמשכת בשירותים ציבוריים ותשתיות אזרחיות. אלה היסודות עליהם מבוססת התוכנית החברתית כלכלית של מפלגת העבודה-גשר שהוצגה בשבוע שעבר. תוכנית שמציגה דרכים להרחבת השירותים הציבוריים, הרחבה שהיא השקעה שתוביל לצמיחה במשק.
השקעה מוגדלת במערכת הבריאות וחינוך חינם מגיל 0, כפי שמציגים פרץ ולוי-אבקסיס, יחסכו גם סכומי כסף עצומים למשקי-הבית בישראלי שכיום נדרשים להוציא חלק ניכר מהכנסתם על חינוך פרטי ובריאות פרטית.
כך גם בנייתן של 200 אלף דירות לדיור ציבורי יתנו מענה קריטי לרבבות משפחות בישראל שאינן פנויות להשקיע בהתפתחות האישית והמקצועית של עצמן ושל ילדיהן, בשל העדר הצורך האנושי הבסיסי ביותר בקורת-גג.
גם העלאת שכר המינימום ב-2006 שהוביל עמיר פרץ, והעלאת שכר המינימום בשנים האחרונות בעקבות מאבק של ההסתדרות, הובילו, בניגוד לנבואות האימה, דווקא לגידול בצמיחה וירידה באבטלה. לכן העלאת שכר המינימום וביטול ההעסקה הקבלנית אינם איום על חוסנו של המשק הישראלי אלא בדומה להשקעה בתשתיות ושירותים, תמריץ חשוב להמשך התפתחותו ושגשוגו ארוך-הטווח של המשק.
הכותב הוא עמית הוראה ומחקר בקרן ברל כצנלסון