רשידה טלייב ואילהאן עומר / צילום: רויטרס
סקרי דעת קהל אמריקאיים אינם מונחים בבוקר על שולחנו של שר הפנים. הוא אינו צריך להביא אותם בחשבון, כאשר הוא מחליט מי יורשו להיכנס לתחומי ישראל. אבל הדעת נותנת שהם, או לפחות הד קלוש שלהם, מגיעים אל משרד ראש הממשלה.
ביום ו' בבוקר היה בנימין נתניהו חופשי לעיין בתוצאות הסקר האחרון של רשת פוקס, זו הנהנית ממעמד נדיר באמריקה של דונלד טראמפ: הנשיא אינו מוסיף אוטומטית את הציון "פייק ניוז" לשמה. היא רשת הבית שלו, תומכת נאמנה. אבל סקר הוא סקר, והיא אינה מזייפת את סקריה רק מפני שאין הם נוחים לה, או למוטביה הפוליטיים.
הסקר של יום ו' הכיל חדשות מזעזעות בשביל נשיא ארה"ב: התמיכה האלקטורלית בו צנחה אל מתחת ל-40%. ארבעה עשר חודשים וחצי לפני הבחירות הבאות לנשיאות, כל ארבעת המובילים במקדימות של המפלגה הדמוקרטית היו גוברים עליו בקלות אילו הבחירות היו נערכות עכשיו.
הטוען העיקרי של המפלגה, סגו הנשיא לשעבר ג'וזף ביידן, היה מביס אותו בהפרש של 12%. גם הסנאטור ברני סנדרס, הסוציאליסט היהודי ממדינת ורמונט, היה מכה אותו שוק על ירך (9%). שתי האחרות, אליזבת' וורן וקמלה הריס, היו גוברות עליו בהפרשים של שישה עד שבעה אחוזים.
הפליא את כל רואיו
שטות תהיה להניח שזהו זה. באמתחתו של כל נשיא מכהן יש הרבה כלים, היכולים לעזור לו להטות את כיוון נשיבת הרוח. הסקר של פוקס אינו אלא צילום מצב, והוא נערך בשבוע שבו הנשיא סבל משטף בלתי פוסק של חדשות רעות, מבית ומחוץ. יהיו לו אל נכון שבועות טובים מזה, ההפרשים יצטמצמו, ושום דמוקרט רציני אינו תופר חליפות למעמד ההשבעה בינואר 2021.
כיוצא בזה, שום מנהיג רציני של מדינה זרה אינו מניח שבחירתו החוזרת של טראמפ מובטחת. שום מנהיג רציני של מדינה זרה אינו מהמר בשם ארצו על עוד ארבע שנים של טראמפ.
לרוע המזל, ראש ממשלת ישראל ולפחות חלק משריו עשו כן בסוף השבוע שעבר במהלך שהפליא כמעט את כל רואיו. מספיק לראות אילו יהודים בארה״ב התנערו מהחלטת ישראל לאסור את כניסת שתי צירות הקונגרס המוסלמיות, אילהן עומאר ורשידה טליב.
ארגונים שכל מהותם היא אמירת אמן וייצוג נאמן של עמדות ישראל סירבו להנהן. השדולה הפרו-ישראלית אייפ:"ק, הקיימת כדי לתמוך ללא עוררין, התנגדה בגלוי. ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים, אשר קמה בראש ובראשונה כדי לתמוך בעניינה של ישראל, הנידה בראשה, וביקשה הסברים דחופים משגריר ישראל בוושינגטון. הוועד היהודי האמריקאי אמנם לא קם כדי לייצג את ישראל (הוא נוסד 50 שנה ויותר לפניה), אבל הוא שייך לזרם המרכזי של יהודי אמריקה, ורק לעתים רחוקות התייצב נגד ישראל או ביקר אותה. הוא עשה כן ביום ו'.
שגריר ישראל רון דרמר היה עסוק מאוד לפני כניסת השבת. אחד האנשים שתבעו ממנו הסבר היה סטנלי הוייר, האיש מס' 2 במידרג הדמוקרטי בבית הנבחרים, שתוארו הוא "מנהיג הרוב" . אכן, לדמוקרטים יש רוב בבית הנבחרים מאז תחילת השנה. מותר לשער בלי עודף סרקזם, שהעובדה הזו הייתה ידועה לראש ממשלת ישראל.
יותר מכל יבשת אפריקה
אפשר לטעון (אני טוען), כי הנכס הגדול ביותר של ישראל בזירה הבינלאומית בחצי המאה האחרונה היה האופי הדו-מפלגתי של התמיכה האמריקאית בעניינה. אני מתחיל את הספירה בימי נשיאותו של ריצ'רד ניקסון, שלא היה ידוע כידיד ישראל, והיה חשוד באיבה ליהודים. הנשיא הרפובליקאי הזה, שבקושי שליש מיהודי אמריקה הצביעו לטובתו, הציל את ישראל מהתמוטטות צבאית במלחמת יום הכיפורים.
בעקבות ניקסון ויום הכיפורים באה העסקה הגדולה, שפעם הייתה חשובה עד מאוד, לפני שהורדה קצת בדרגה: הפיכת הסיוע לישראל למענק. ישראל היא המסתייעת הזרה הגדולה ביותר של ארה"ב. היא מקבלת מארה"ב בשנה אחת יותר מכל יבשת אפריקה. זו תוצאה ישירה של הדו-מפלגתיות.
אני סוקר בחירות בארה"ב מאז 1984. אינני מצליח להיזכר בדוגמה אחת של אי הסכמה בין מועמדים מרכזיים על היחס לישראל. במקדימות הדמוקרטיות של 84', למשל, שני הטוענים הדמוקרטיים העיקריים לנשיאות התקוטטו בשאלה מי מהם היה הראשון שהציע להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים; לא אם כדאי להעביר אותה.
שמירת הנכס הזה חייבה את ישראל לעניין אחד בלבד: הימנעות קפדנית מלזהות את עצמה בפומבי עם אחת המפלגות הפוליטיות, או עם מועמדיהן לנשיאות. זו משימה המצריכה לפעמים אקרובטיקה לא מבוטלת, בייחוד כאשר השליטה על הבית הלבן ועל הקונגרס מתחלקת בין שתי המפלגות. אבל במשך חצי מאה האקרובטיקה עלתה יפה.
לא עוד. ראש ממשלת ישראל, המכיר את אמריקה לפני ולפנים, גדל בה, התחנך בה, עבד בה, ושימש במשך שלוש שנים ויותר סגן השגריר בוושינגטון, הצליח לשמוט את הנכס הזה מידי ישראל על עניין כמעט של מה בכך.
ישראל כהפלה מלאכותית
אין זה עניינו של הטור הזה לשער מה הביא את נתניהו להחלטתו, או אם אמנם לא שיער את תוצאותיה. אבל התוצאות הלוא הן כתובות עכשיו על עמודיהם הראשונים של הגדולים בעיתוני אמריקה. "הדמוקרטים", כתב אתמול ה"וושינגטון פוסט", "התחילו לראות את ממשלת ישראל כחורגת מכללי התנהגות נאותים (out of line), או אפילו גזענית, בעיניהם של לפחות שני טוענים לנשיאות".
הוויכוח על ישראל, טען העיתון בידיעה בעמודו הראשון, "עבר אל התחום המפלגתי, שבו מתנהלים בדרך כלל הוויכוחים על עניינים כמו הפלות מלאכותיות, בעלות על נשק פרטי והגירה".
לשון אחר, ישראל מצטרפת עכשיו אל רשימה ארוכה של עניינים, המפלגים את אמריקה וקורעים אותה לגזרים. העניינים המוזכרים למעלה הם מקור הקיטוב הפוליטי והחברתי של ארה"ב, החוצה משפחות, מוציא המונים אל מאבקים פוליטיים נואשים, ומסיים מאבקי בחירות דרמטיים בכמעט-תיקו. בדור האחרון, אי הסכמה באמריקה פינתה את מקומה לטינה ולשנאה.
האומנם ישראל עומדת למצוא את עצמה בשדה עקוב הדם שבו מתנהלת שאר הפוליטיקה האמריקאית? האם זה מצב עניינים שראש ממשלת ישראל חושב לרצוי, או לכל הפחות משאיר אותו שווה נפש?
בסוף השבוע הזה, ידידים ויריבים של ישראל מגרדים את פדחתם. מדוע זה ממשלה זרה תרצה לוותר על נכס, המעורר את קנאת העולם כולו, רק כדי להניח את דעתו של נשיא שהסקרים חוזים לו תבוסה ניצחת?
משימה עליונה בחשיבותה, החורגת מגבולות אי ההסכמה המפלגתית בישראל, היא להשתחרר מחיבוקו של דונלד טראמפ לטובת הטווח הארוך. אין צורך לנהוג בו בחוסר נימוס או בחוסר הערכה. צריך רק לחזור אל האקרובטיקה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב - https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב - twitter.com/YoavKarny