אין אנו נתינים זרים בארצנו: ההתנגדות לאירוע בעפולה הוא המשך של הכפייה החילוניתשרשרת אירועים שנחתו עלינו בתקופה האחרונה, מגבירה את הקושי לחיים משותפים במדינה אחת לשתי תרבויות זרות לחלוטין. התרבות היהודית המסורתית נרדפת על ידי קומץ "שומרי הסף" של התרבות החילונית, בארץ הקודש. אגב, תנאי ראשון בערכי הדמוקרטיה המערבית, היא היותה "מדינת כל אזרחיה". לכן מדינת ישראל איננה דומה למדינות המערב ולתרבות המערבית.
האירועים המשפטיים סביב "הדרת חרדים" ברחבי "המרחב הציבורי", מנסים להכביד על קיום אורח החיים היהודי. הרפורמים, וחלק מהפרקליטות, מנסים להדיר את החרדים מהמרחב הציבורי, כאילו נתינים זרים אנו בארצנו.
השופט יונתן אברהם מנצרת שהוציא מתחת ידו פסק דין האוסר על עיריית עפולה להפיק אירוע בהפרדה, המיועד לציבור החרדי, אינו רוצה להכיר כלל את אורח חייו של הציבור שעליו הנחית את פטישו. הוא חש מספיק חזק לכפות על אלפי אזרחים תרבות זרה להם, בשם "השוויון". אין לך סילוף מושג "השוויון" מכפיה ערכית על המרחב הציבורי בארץ ישראל, בניגוד להלכה היהודית. אין סילוף המושג "הדרת נשים" מהניסיון לאסור על נשים חרדיות את ההפרדה מרצון ומתוך כבוד לאשה ולגבר. שניהם רוצים הפרדה, מחוץ למסגרת המשפחה. כפייה חילונית זו היא "הדרת נשים" חרדיות. היא גם "הדרת גברים" חרדים מכל אירוע תרבותי בו הם בוחרים להשתתף.
יש למדינת ישראל ערכים של "חופש האמנות"? לכו תשאלו את האמנים החרדים איך הם רוצים להופיע ובאיזה לבוש? אולי גם אסור להם לברך "שהכול נהיה בדברו" במרחב הציבורי, כמו שבירך הזמר עומר אדם בתל אביב. צאו ושאלו את הנשים והגברים שבחרו להשתתף מרצונם, באירוע הזמר הדתי של מוטי שטיינמיץ וחיים ישראל בעפולה, מהי לדעתם אפליה מגזרית, ומהי הדרת נשים. מי הם "כמרי הדת הרפורמית" שיכפו עליהם את ערכי המוסר במרחב הציבורי. האם מישהו מאנשי מגדל השן המשפטי ירד אל העם ובירר את דעתה של האישה החרדית, מה הוא "כבוד האישה" או "מעמד האישה?" האם השופט יונתן מנצרת דיבר עם אחת מנשות עפולה או מבני ברק, כדי לברר את דעתן של הנשים החרדיות? האם למישהו אכפת בכלל כיצד מרגישה אשה חרדית בחברת גברים זרים, או בכל אירוע מעורב?
דווקא הכפייה החילונית בשם הליברליזם הרדיקלי - היא ההדרה האמיתית.
אילו השופט אברהם היה מנסה להבין באיזו תרבות מדובר, ברור שפסק הדין היה שונה לחלוטין. כך עשה השופט עיילאבוני, שבחר לכבד מסורת של בני המיעוט החרדי. לכן הוא איפשר לקיים את האירוע כרצון העירייה הנבחרת. היא מייצגת את כלל תושבי העיר, ללא הבדל, חילונים ודתיים. כל מה שעניין את השופט אברהם, בבואו לעסוק בדיון הזה, הוא לקבל מחיאות כפיים בציבור "הליברלי הרדיקלי". זהו "הציבור הנאור" שקובע מי יתמנה לשופט על ידי הוועדה החילונית לבחירת שופטים לבית המשפט העליון.
הגיעה העת לשבור את מסכת השקרים, בהגדרות המשפטיות המסולפות, שמטרתן לפגוע באמונת ישראל ובזכות הבסיסית של נשים וגברים לשמור על צניעותם, על פי התורה והמסורת שלהם. אינני מצפה ממדינה חילונית, לכבד את הדת היהודית. אני כן דורש ממדינה דמוקרטית, להגן על הזכות האנושית והדמוקרטית של "חופש הדת", גם במרחב הציבורי. זאת זכות בסיסית במדינות הדמוקרטיות, על פי אמנות האו"ם.
אישה חרדית רוצה ומבכרת את האירוע הנפרד, את מקום הלימודים עם נשים בלבד ובכך היא שומרת על כבוד האישה ומגינה על עצמה. כך גם הגבר מגן על עצמו ושומר כבוד האישה דווקא באמצעות הפרדה זו. הצניעות הזאת כלולה ב"חופש הדת" שזכאי לו העם היהודי, ברוב המדינות ובמשך דורות רבים. גם כשלא הייתה מדינה יהודית בארץ ישראל.
הכללת כללי הצניעות היהודית ב"חוק נגד אפליה במכירת מוצרים ושירותים", היא מניפולציה תקשורתית ולא מונח משפטי. השופט אברהם, הפך עצמו משופט מחוזי לשליט מקומי, הפוקד על המשטרה לכפות באלימות בשטח, את דעותיה של "השדולה הרפורמית", בשאלות דת ותרבות. הדבר מנוגד בעליל ל"חופש האמנות והתרבות", שהוא ערך חילוני מובהק. ראו את פסיקת השופט עיילבוני, שהוא לא פחות משפטן והרבה יותר שופט הגון. איש לא בחר באויבי הדת, להיות "שומרי הסף" של ערכי המדינה. כפייה של תרבות זרה לרוחם של יהודים דתיים, בכוח הזרוע, מקומה לא יכירנה במדינה דמוקרטית ובוודאי שלא במדינה יהודית.
כשחוקק החוק נגד אפליה במכירת מוצרים, צוין שהפרדה בין גברים ונשים מרצונם מטעמים דתיים, איננה אפליה. כוונת המחוקק בהגדרות חוקיות, אינן עניין הנתון לפרשנותם הסובייקטיבית של המשפטנים. תחת "ערפל קרב" נגד הכפייה הדתית, מתנהלת כפיה חילונית אגרסיבית בכל החזיתות. כבר היום יש מערערים על זכות הקיום של עזרת הנשים בחתונות ואפילו בבית הכנסת. זה סוד המאבק הרפורמי נגד המחיצה בכותל המערבי. אותם "שוחרי שלום" בהר הבית ובמזרח התיכון, שואפים ל"מלחמת דת" בכותל המערבי ובמרחב הציבורי.
הכותב הוא חבר כנסת ממפלגת יהדות התורה וסגן יו"ר הכנסת
