תמר זנדברג / צילום: שלומי יוסף
תילי-תילים של מילים נכתבו ונאמרו על סוגיית ההופעה הנפרדת בעפולה. עצם הדיון מעט משונה בעיני. תנו לי להתחיל ולומר משהו דווקא בתור אישה. אני בן אדם. שלם ומלא. כמו גבר. כמו כל אחד. אני יודעת שיש כאלה שזה לא נראה להם כך, אבל בתור בן אדם, אני לא סכנה, אני לא פיתוי ואני לא בעיה שצריך לחשוב מה לעשות איתה ואיך להתמודד איתה. אי-אפשר להדיר אותי, להפריד אותי, להשתיק אותי, לומר לי שיש מקום שאסור לי לדרוך בו, לשיר בו, או לעשות בו כל דבר אחר. זו צריכה להיות נקודת הפתיחה לדיון הזה.
בשנת 1954 נתן בית המשפט בארצות-הברית את פסק הדין המפורסם במשפט "בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה". פסק הדין הדרמטי ביטל את ההפרדה הגזעית בארה"ב כאשר קבע שאסור למנוע מהילדה לינדה בראון ללמוד בבית ספר שעד אז יועד ללבנים ולשלוח אותה לבית ספר לשחורים בלבד. עד אז, ההפרדה הגזעית בארה"ב הייתה נהוגה תחת הכותרת "נפרד אבל שווה". כלומר, אין בעיה עם הפרדה גזעית כל עוד גם שחורים מקבלים חינוך, בתי ספר, אוטובוסים. נשמע מוכר?
גם בעפולה אמרו לנו "מה הבעיה, הנשים תהיינה מופרדות בגדר, אבל הן ייהנו מהמופע ויראו אותו דבר". ובכן, נפרד זה לא שווה, קבעו השופטים באמריקה והתחילו עידן חדש לגמרי, שבו עצם ההפרדה הוא פגיעה בשוויון ולכן אסורה. היום זו הנורמה, וטוב שכך. כאשר קבוצות אוכלוסייה שונות מופרדות לצורך קבלת שירות הוא לעולם לא יהיה שוויוני. גם מדינת ישראל כבר הכירה בכך.
אבל זה לא אותו דבר, יגידו לנו. למה בעצם? כבר סיכמנו שאישה היא לא בעיה, לא סכנה, לא פיתוי ולא חפץ מסוכן. אז מה ההבדל בין הפרדת גברים ונשים ובין הפרדת שחורים ולבנים? אין לכך תשובה טובה.
יתר על כן, ההפרדה בעפולה לא מתרחשת בחלל הריק. זה לא "רק מופע אחד מתוך מאות", כפי שניסו להקטין תומכי ההפרדה. השנים האחרונות הן שנים של ריאקציה חריפה בזכויות נשים ובחופש שלהן במרחב הציבורי. קורסים נפרדים לנהיגה מונעת, ימים נפרדים בקמפוסים באוניברסיטאות ובמכללות, תורים נפרדים בקופות החולים, מדרכות נפרדות ברחובות ערים חרדיות. תמונותיהן של נשים נתלשות משלטי חוצות, נשים מורדות מבמות שירה, חיילים מסובבים את גבן למפקדות, שמתבקשות ללבוש בגדים ארוכים בימי כיף צה"ליים. צריך להמשיך? אנו בעיצומם של ימים שעצם היותנו נשים מסומן כבעיה, ובעיות יש לפתור. איך? בהפרדה.
אבל הציבור החרדי בוחר בזה. מה הבעיה שלכן? ובכן, הבחירה הזו נתונה בסימן שאלה גדול. אם זוגות ומשפחות היו בוחרים לשבת בנפרד, היינו מצפים שבאתר המופע בעפולה היו נוצרים באופן טבעי מעגלים או קבוצות נפרדות אלה מאלה.
עצם העובדה שצריך גדרות, שלטים מכווינים ושוטרים (!) שיאכפו את ההפרדה ויפרידו נשים מבני זוגן וילדים מאימהותיהם מטילה ספק גדול בשאלת הבחירה. הרי זה בדיוק מה שקבע בית המשפט. הוא לא כפה על אנשים לשבת יחד. הוא קבע שאי-אפשר לכפות הפרדה. וכן, אם צריך לכפות שוויון וזכויות שוות לכולם, או לכפות הפרדה והדרה, לא אמור להיות לנו ספק מה צריכה להיות הבחירה.
ושאלה אחרונה שמופנית אלינו - מה לכם החילונים והשמאלנים להתערב? כמה מהחילונים הכירו לפני יום רביעי האחרון את הזמר מוטי שטיינמיץ וכמה באמת התכוונו לבלות בהופעתו. ראשית זהו כמובן לא עניין נקודתי. איום על זכויות במקום אחד הוא איום על החופש בכל מקום. בדיוק כמו שפסיקת בראון נגד מועצת החינוך בטופיקה לא עסקה במציאת מוסד לימודים לילדה שחורה והמחאה של רוזה פארקס באוטובוס במונטגומרי אלבמה לא עסקה במציאת מקום ישיבה עבור אישה אחת.
שנית, זה בדיוק מהותו של שמאל, מאבק על הערכים והזכויות שלנו בכל מקום ותחת כל עוול. מטבריה ועד ערד תושבים נאבקים בכפייה דתית. גם בתל אביב ביקשו לערוך בעבר מופע נפרד בהיכל התרבות. בזמנו הייתי בין היוזמות של הפגנה מחוץ למעוז החילוניות התל אביבית נגד המופע הנפרד. גם אז אמרו לנו "מה אכפת לכם, תנו גם לחרדים". אבל אז כאשר הפגנו נגד מחוץ להיכל, קיבלתי הודעות מנשים חרדיות שאמרו תודה. תודה שאתן נאבקות גם בשבילנו. וזה כל הסיפור בעצם.
במילים אחרות, למנוע הפרדה זו לא שלילת זכויות מאף אחד, חרדי או אחר. להפך. זו הבטחה שלא ישללו זכויות מחצי מהציבור - נשים. ואם יש כאלה שחושבים שיוכלו לכפות הפרדה אז טוב שיש בית משפט שימנע את זה.
לסיכום, חשוב לי לומר שכבוד גדול מגיע לשדולת הנשים ולעורך הדין חגי קלעי שלא בפעם הראשונה עומדים על השוויון הבסיסי הזה, גם אל מול מתקפות חריפות מכל עבר, בראשות שרים בממשלה. ייתכן שאנחנו בעיצומו של גל ריאקציה חריף של הליכה אחורה, פונדמנטליזם שמרני קיצוני ומסוכן, אבל ההיסטוריה בצד שלנו, נמשיך להיאבק וננצח.
הכותבת היא חברת כנסת במחנה הדמוקרטי, כיהנה כיו"רית מרצ ופעילה מובילה במאבק נגד הדרך נשים במרחב הציבורי