אס”א ת”א מול מכבי כשרונות חדרה בגמר גביע המדינה לנשים 2019 / צילום: עודד קרני - באדיבות ההתאחדות לכדורגל
מי שניסה להשיג כרטיסים למשחק הידידות בין נבחרת ישראל לקבוצת הנשים של צ'לסי ברגע האחרון חווה אכזבה. שתי הקבוצות יתמודדו הערב (שלישי) מול 11,500 איש, שיביאו את איצטדיון המושבה בפתח תקווה לתפוסה מלאה. אבל המציאות היומיומית של כדורגל הנשים בישראל נוצצת הרבה פחות.
בשבוע שעבר הודיע מועדון הכדורגל הפועל רעננה על סגירת קבוצת הנשים שלו, ששיחקה עד השנה בליגת העל. הקבוצה עלולה להיות הקורבן הראשון של הקיצוצים בתקציב קבוצות ליגת העל לנשים, שפתיחתה השנה מוטלת בספק. "אני מקווה שהליגה תיפתח כסדרה", אומרת קארין סנדל, יו"ר ארגון השחקנים והשחקניות, שחקנית מ.כ. רמת השרון, ושחקנית נבחרת ישראל. "אף אחת לא רוצה להשבית את הליגה. אנחנו רוצות לעלות על המגרש ולשחק כדורגל, אבל כרגע כל הקבוצות בקושי מחזיקות את הראש מעל המים".
איומי השבתת הליגה באים על רקע עתירה לבג"ץ שנוגעת לכספים שהמדינה אמורה להעביר לטובת ליגת הנשים, ועיקרה נוגע לאפליה בתקצוב כדורגל הנשים לעומת כדורגל הגברים. את העתירה הגישו ההתאחדות לכדורגל, מועדוני ליגת העל נשים וארגון שחקני ושחקניות הכדורגל בישראל נגד שרת התרבות והספורט ומשרדה, משרד האוצר, המועצה להסדר ההימורים בספורט (טוטו) ועוד.
כדי להבין את המשבר צריך לצלול לנבכי הביורוקרטיה של הקצבות הספורט. כספי ההקצבות מועברים לענפי הספורט בישראל, דרך משרד הספורט. הסכומים משתנים בהתאם למספר הליגות הקיימות. ענף עם שלוש ליגות יזכה להקצבה יותר גדולה מענף עם שתי ליגות. הבעיה מתחילה בליגה השלישית של כדורגל הנשים, שמשרד הספורט אינו מכיר בה. בהתאחדות לכדורגל טוענים שרק להם יש סמכות להחליט כמה ליגות יש - ולשיטתם, יש שלוש.
מרגע שבמשרד הספורט ביטלו את ההכרה בליגה השלישית, תקציבי הקבוצות צנחו. על פי העתירה שהוגשה, ההקצבה של קבוצה בליגת העל לנשים צונחת ל-254 אלף שקל בעונה במקום 630 אלף שקל שהובטחו. קבוצה בליגה השנייה תקבל 56 אלף שקל במקום 122 אלף שקל, וקבוצה בליגה השלישית לא תקבל דבר, במקום 56 אלף השקלים שהובטחו להן.
יו"ר ועדת הנשים וחבר הנהלת ההתאחדות לכדורגל, שמעון מימון, מסביר כי "אנחנו נמצאים כעת בשלב קריטי של העונה, בו הקבוצות צריכות להגיש תקציבים לבקרה ולאשר את פעילותן העונה, אבל יתקשו לעשות זאת. גם אם ההתאחדות תעניק להן הלוואת ביניים, האי-ודאות תמשיך לפגוע בקבוצות ובענף כולו".
במשרד התרבות והספורט אומרים בתגובה כי "המשרד רואה חשיבות רבה בפיתוח וקידום ספורט הנשים בישראל ובכלל זה כדורגל. המשרד פועל בדרכים שונות לקידום ענף הכדורגל בכללותו וכדורגל הנשים בפרט, ומעביר תמיכות מוגדלות לקבוצות הנשים המקצועניות. התמיכות התקציביות המגיעות לאגודות כדורגל הנשים שולמו בהתאם לקריטריונים ומבחני התמיכה של המשרד במלואן. בכדורגל נשים לא מתקיימות נכון להיום שלוש ליגות מוכרות ולפיכך אין בסיס לטענות נגד המשרד".
הפרנסה: איך הופכים מחובבניות למקצועניות
העתירות לבג"ץ מציגות את הפערים העצומים בין הכספים שהמדינה מעבירה לטובת הגברים לעומת הנשים. גם אם כדורגל הגברים פופולרי יותר ויש בו יותר משתתפים, לא בטוח שזה מצדיק הבדלים כה גדולים בהקצבות המדינה. במיוחד נוכח הכוונה המוצהרת לקדם ולפתח את כדורגל הנשים בישראל.
לפי העתירה, הסכום השנתי שמעבירה המדינה לליגת העל לגברים, כולל הסכמי שיווק והוצאות שיטור וסדרנות, עומד כ-78 מיליון שקל, לעומת כ-2.5 מיליון שקל לנשים. כלומר, 3.2% בלבד מההקצבה לגברים. ההעברה הממוצעת לקבוצה בליגת העל גברים עומדת על 5.4 מיליון שקל לעומת 277 אלף שקל לנשים.
לפי עתירת איגוד השחקנים והשחקניות, השכר הממוצע לכדורגלנית בליגת העל הוא 3,000 שקל בחודש. שכרן של הכוכבות הגדולות הוא כ-7,000 שקל בחודש, בעונת המתפרסת על פני עשרה חודשים. משמעות הדבר היא, בפשטות, שנשים אינן יכולות להתפרנס מכדורגל מקצועני בישראל. "כולנו עובדות, לומדות, עושות אלף ואחד דברים בנוסף לכדורגל", אומרת סנדל. נורה אבו שנב, שחקנית מכבי חולון ונבחרת ישראל (גילוי נאות - עובדת "גלובס"), מסכימה: "אין מישהי שיכולה להרשות לעצמה לא לעבוד. אולי מי שמקבלת תמיכה מההורים".
השחקניות מסכימות כי תקצוב הליגה פוגע אנושות ברמת המשחק בה. "אנחנו מוגדרות כליגה חצי מקצוענית", אומרת אבו שנב. "לכן, לא עובדים איתנו מספיק אנשי מקצוע, ואנחנו לא מתאמנות מספיק. אנחנו מתאמנות 3-4 פעמים בשבוע, אבל כדי להגיע לרמת משחק גבוהה צריך לפחות שני אימונים ביום. אז אנחנו לא חיות את זה, ולכן אנחנו לא יכולות להוציא מעצמנו את המקסימום". סנדל מעירה שהטענות הקבועות נגד כדורגל הנשים, לפיהן המשחקים בו איטיים ומשעממים, מעידות דווקא על בעיית התקצוב. "כמו שנבחרת הגברים של סן מרינו, שמורכבת כולה משחקנים חובבים, לא יכולה להתחרות בנבחרות מקצועיות - כך גם נבחרת הנשים שלנו. העניין פה זה לא גברים מול נשים, אלא חובבנות מול מקצוענות".
נראה שהענף תקוע במעגל קסמים: התקציבים אינם מאפשרים שכר הולם לשחקניות ולמאמנים, או השקעה בתשתיות; בהיעדר כל אלה, אין סיכוי להעלות את ליגת העל והנבחרת הלאומית לרמה מקצוענית; המשחקים ברמה המקצוענית למחצה לא מרגשים ומעניינים כמו אלה של קבוצות מקצועיות, והקהל לא מגלה עניין; ורמת המשחק והיעדר העניין, בתורם, משמשים כהצדקה לאפליה בתקצוב.
התקציבים: משוגעות לדבר שמגייסות כסף מגורמים פרטיים ומהרשויות
המשבר בכדורגל נשים הישראלי מגיע בזמן שהענף נמצא בפריחה עולמית. טורניר הגביע העולמי שהתקיים הקיץ בצרפת שבר את כל שיאי הצפייה וההתעניינות בענף כדורגל הנשים. 59 מיליון צופי טלוויזיה ראו את המשחק בין המארחת צרפת לברזיל. רשת פוקס הכניסה 500 אלף דולר מפרסומת בת 30 שניות במשחק הגמר שבו שיחקה נבחרת ארה"ב, לעומת 250 אלף דולר בגמר 2015, שגם בו השתתפו האמריקאיות. בנוסף, אנחנו רואים יותר ויותר תביעות משפטיות שבהן התאחדויות כדורגל נדרשות לשלם סכומים שווים לגברים ונשים.
המפורסמת שבהן היא העתירה שהגישו שחקניות נבחרת הנשים האמריקאית, הדורשת יחס שווה לזה של נבחרת הגברים.
"אני עוקב אחרי כדורגל נשים בכל העולם. זה מתקדם בצעדי ענק. בישראל לא", אומר שמעון מימון, האחראי על כדורגל הנשים בהתאחדות. "בעיה אחת זה שאנחנו מדינה שמרנית. להורים קשה לשלוח בנות לעשות ספורט שנחשב גברי. למרות שיש עלייה במספר הקבוצות בילדות, ככל שעולים בשנים לנערות ולבוגרות - אנחנו משוועים לשחקניות. היית אמור לראות בחמש שנים האחרונות עלייה בנערות, אבל יש את אותו מספר של קבוצות נערות. בין היתר, כשהבנות מגיעות לגיל 14, גיל ההתבגרות, יש ירידה בעניין בכדורגל. זאת תופעה עולמית".
כשהוקמה הליגה לנשים בישראל בשנת 1998 הקבוצות התבססו על מועדוני הגברים הקיימים. "יש לזה יתרונות שיווקיים גדולים", מסביר מימון, "ברגע שמועדון גדול מפרסם בפייסבוק שלו את קבוצת הנשים, זה זוכה מיידית לחשיפה גדולה. היום הקבוצות לא מסונפות לקבוצות בכירות ועל ההתאחדות עצמה להשקיע בשיווק".
לדבריו, הליגה בתחילת דרכה הייתה מבטיחה, אבל הקבוצות הסכימו לממן את הקבוצה הנשית בתנאי שהמדינה תשקיע גם היא כסף. "אז קיבלנו 13 אלף שקל לקבוצה", אומר מימון, ולאט לאט קבוצות החלו להתפרק.
הליגה הבכירה מורכבת היום מקבוצות שאינן מסונפות לקבוצות הגדולות בליגת הגברים, וכולן נסמכות גם על תקציבים מהרשות המקומית. "למשל, קריית גת עד לפני שנה קיבלו מיליון ורבע שקל מהעירייה. ברמת השרון קיבלו מיליון שקל, באס"א תל-אביב - חצי מיליון שקל, בחדרה - 450 אלף שקל, בנתניה - 250 אלף שקל ובחולון רק 100 אלף שקל", אומר מימון.
"ניסינו להחזיר את הקבוצות הגדולות. אחת ההמלצות שלנו זה להכריח מעונת 2019/20 את הקבוצות לרשום קבוצת ילדות, נערות או בוגרות. קבוצה שתקים קבוצת ילדות, עם הזמן תקים קבוצות לנערות ולבוגרות".
בתל-אביב ובירושלים הופיעו סנוניות ראשונות: במועדון בני יהודה משכונת התקווה, שקבוצת הגברים שלו זכתה השנה באליפות גביע המדינה, נפתחה לפני כשנה קבוצת נשים; לאחרונה נפתחה קבוצה גם בבית"ר ירושלים.
אבל גם במועדונים הגדולים, היוזמה בדרך כלל מגיעה מהשחקניות, שזקוקות למגרש ביתי. "בגלל שאין תקציבים, הכל צומח מלמטה, ממשוגעות לדבר שאומרות 'בואו נעשה את זה'", אומרת יעלי כהן, ממקימות קבוצת בנות יהודה. היא מציינת שהמועדונים, שמחויבים להקים קבוצות נוער, לא חייבים להקים ולהחזיק קבוצות נשים. את הכסף, היא אומרת, היו צריכות לגייס בעצמן.
"זה לא היה המועדון הראשון שאליו פנינו", מוסיפה קדן אשכנזי, שותפתה להקמת הקבוצה. "רוב המועדונים לא שמעו בכלל את מה שיש לנו להגיד - רק אמרו שאם באנו לבקש כסף, אז אין. לזכותם של בני יהודה, צריך להגיד שהם זרמו איתנו - גם לגבי הרחבת מחלקת הנשים בשנה הבאה. אבל השינוי באמת חייב להתחיל מלמטה".
גם בירושלים, היוזמה התחילה מהשטח - מקבוצת שחקניות שחיפשו מסגרת לשחק בה, בתיווך עמותת 'זזה' הפועלת לקידום נשים בספורט. אור חג'בי, שליוותה את התהליך מטעם עמותת 'זזה', מציינת שבמועדון הביעו התלהבות גדולה מהרעיון, לאחר שהיוזמות שוחחו עם נציגיו על ענף כדורגל הנשים, הציגו את התקציב הנדרש להקמת קבוצה, והצביעו על מקורות מימון פוטנציאליים. "המועדון השקיע כסף, ואנחנו צריכות לספק עכשיו ערך כלכלי וחברתי", אומרת עפרי ארליך, ממקימות הקבוצה. היא מקווה שעם הזמן, תתגבש ההכרה בנשים "גם כאוהדות, כלומר, כוח צרכני עולה, וגם כשחקניות שמביאות ערך ורווחים למועדון".
המהפכה: לרכוב על הגל של מונדיאל הנשים
בזמן שפערי התקצוב משאירים את כדורגל הנשים מאחור, היחס אליו מתחיל להשתנות. "את יושבת בבר בתל-אביב וצופה במונדיאל הנשים על מסך ענק", אומרת אבו שנב. "זה מדהים, זה לא קרה אף פעם, שמונדיאל הנשים משודר וכל אדם שני, לא משנה אם הוא מבין בכדורגל או לא, מדבר עליו".
שחקניות הנבחרת מקוות שהמונדיאל ימשוך ילדות ונערות למשחק. "היום ילדות שרוצות לשחק כדורגל נתקלות בהמון מכשולים", אומרת סנדל, "למצוא קבוצה בעיר, לשכנע את ההורים, להילחם בסטיגמות - ואחרי שהן עושות את כל זה, הטופ שהן יכולות לשאוף אליו היא ליגה חצי מקצועית שהמצב שלה הוא לא משהו. אבל אני חושבת שהמונדיאל הראה יקום מקביל, אופטימי ואידיאלי. הוא הראה איך המצב צריך להיראות".
לדברי אבו שנב, "המונדיאל הוא הרמה הכי גבוהה שיש, השאיפה של כל שחקנית. וכשגם ההורים נחשפים לזה, הם מבינים שלבת שלהם יש לאן לשאוף. זה לא עוד ענף גברי שאין לאן להתקדם בו".
והן לא מסתפקות בדיבורים. ביולי יצאה לדרך ההתארגנות "כדורגלניות עושות שינוי". יריית הפתיחה הייתה כנס חירום, שנועד לקדם את המאבק להעברת תקציבים לליגות הנשים. בטווח הארוך, אומרת סנדל, המטרה היא "שגם ילדות יוכלו לחלום את החלום שהילד לידן בכיתה יכול לחלום היום - להפוך את הכדורגל למקצוע".
ההמלצות: ליגת ילדות בבתי הספר, שידורי כדורגל נשים בטלוויזיה
ביולי 2019 הגישה הוועדה לבדיקת מצב הכדורגל הנשים את המלצותיה לשרת הספורט ולהתאחדות לכדורגל. הוועדה מציינת כי אחת הבעיות המרכזיות בענף היא כמות השחקניות הקטנה. כדי לפתור את הבעיה הוחלט על הקמת ליגות לבתי ספר לכיתות ז-ח ולכיתות ט-יב'. בנוסף יש לפתוח פעילות בצהרונים בגילאי בית הספר היסודי. כמו כן הוחלט להגביר את החשיפה לענף באמצעות שידור הליגה ועריכת תוכנית מגזין לליגה.
אחת ההמלצות החשובות היא דרישה מקבוצות ליגת העל והליגה הלאומית לגברים להקים לפחות קבוצה נשים אחת בעונה הקרובה. הוועדה גם קבעה כי קבוצות בליגת העל לנשים יחויבו לרשום קבוצת נערות העונה, קבוצת ילדות בעונת 2020/21 וקבוצת טרומיות ב-2021/22.
לגבי ליגת העל לנשים, הוחלט שהיא תהיה מקצוענית ויחולו עליה כל התקנונים שחלים בליגות מקצועניות אחרות, כולל הגשת תקציבים לרשות לבקרת תקציבים.
הוועדה גם המליצה להסדיר את תנאי המגרשים לרמה המינימלית של הליגה הלאומית של הגברים (מגרש בגודל לפחות 100 מטר על 60 מטר, 500 מקומות ישיבה, תאורה ועוד). כמו כן נקבעו סטנדרטים לחדרי הלבשה לשחקניות ולשופטים. הוחלט על עידוד הסמכה של מאמנות ושופטות, ונקבע כי בכל קבוצה יועסקו מאמן ראשי, מאמן כושר, מאמן שוערים, מעסה, איש משק ומנהל קבוצה, אשר כולם בעלי הכשרה מתאימה.
בנוסף, גם ליגות הנשים יהיו כפופות ל"פגרת שזרוע", אותה פגרה מוזרה שמגיעה בכל שנה לקראת החורף, שבה מכינים את הדשא להמשך העונה.