אוהדי מכבי תל-אביב באצטדיון בנתניה / צילום: עודד קרני, באדיבות מנהלת הליגה
20 השנים הראשונות של ליגת העל בכדורגל כללו כמה רגעים בלתי נשכחים מהסיבות הלא נכונות. להלן רשימה חלקית: הקטטה ההמונית בין אוהדי הפועל תל-אביב ובני יהודה במשחק האליפות של הראשונה בשנת 2000; הימחצות אוהדי מכבי חיפה על גדרות קרית אליעזר ז"ל שנה אחר כך שהותירה את האוהד אמיר רנד פגוע מוח עד היום; פציעתו הקשה של אוהד הפועל תל-אביב אדהם שביטה מפצצת תיאורה שנזרקה מיציע אוהדי קבוצתו בדרבי התל-אביבי ב-2004; אירוע נוסף התרחש לפני חמש שנים, כשמשחק הדרבי של תל-אביב הופסק עקב תקיפת ערן זהבי על ידי אוהד הפועל שקפץ למגרש מן היציע. אלא שלפחות בשלוש השנים האחרונות נדמה שמשהו מהשתנה: תחושת הביטחון גבוהה יותר, המתקנים שודרגו וגם המחירים הפכו יותר נוחים, והאוהדים מתנהגים בהתאם.
כרטיסים
לא זול אבל מחירים יציבים וקלים לרכישה
ביקור במגרש כדורגל הוא לא בילוי משפחתי זול, אבל אפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה. לפי מחקר שהוצג בכנסת ב-2004, המחיר הממוצע של כרטיס בליגת העל עמד על 75 שקל. 15 שנה לאחר מכן, מחירי הכרטיסים נותרו פחות או יותר זהים. מי שירצה לצפות במחזור הפתיחה במשחק של הפועל חדרה נגד מ.ס.ע אשדוד, למשל, ישלם 50 שקל. כרטיס למשחק בין האלופה מכבי תל-אביב לעולה החדשה נס ציונה עולה 60 שקל והכרטיס הזול ביותר למשחק המסקרן בין בית"ר ירושלים להפועל באר-שבע נמכר ב-90 שקל.
לא רק שהמחירים לא השתנו משמעותית, הרבה יותר קל ונוח לקנות כרטיס מאשר פעם. בעבר זה היה כרוך בהגעה פיזית למשרד כרטיסים, היום הכול נעשה בלחיצת כפתור ובדרך כלל אפשר אפילו להדפיס את הכרטיס מהבית.
עם זאת, להוצאות הכרטיסים צריך כמובן להוסיף הוצאות נסיעה ואוכל, שכן אסור להכניס בקבוקי שתייה למגרשים, והאוהדים עדיין נאלצים לשלם עשרה שקלים עבור כוס שתייה. במזומן כמובן.
בליגות הגדולות באירופה, לעומת זאת, מחירי הכרטיסים נסקו בשני העשורים האחרונים במאות עד אלפי אחוזים, מה שהפך את הכדורגל לבילוי של המעמד הבינוני ומעלה.
מהפכה אמיתית התחוללה בנוגע למנויים השנתיים, שהפכו פופולריים מאי פעם בזכות חנוכתם של אצטדיונים חדשים. מאז שנחנך אצטדיון סמי עופר באוגוסט 2014, מצליחה מכבי חיפה לשמור על יותר מ-13 אלף מנויים בכל עונה, דווקא בשנים חלשות. העונה, בזכות פתיחת בלומפילד, מכבי תל-אביב עומדת לשבור את שיא המנויים השנתי למועדון עם כ-20 אלף.
אצטדיונים
בלי סיגריות, בלי גרעינים, נקיים יותר
מגרשים כמו הקופסה בנתניה עם הגדרות האינסופיות, קרית אליעזר בחיפה עם זוויות צפייה לא הגיוניות, וסרמיל בבאר-שבע עם עמודי התאורה שממוקמים בתוך היציע וללא תאי השירותים, האורווה בפתח תקווה (עם שם כזה לא צריך להוסיף) ואפילו אצטדיון רמת גן הגדול והמיושן - כל אלה נעלמו כמעט כליל (חוץ מרמת גן שכמעט ואינו בשימוש). במקומם צצו מגרשים מודרניים, ששידרגו את חוויית הצפייה ומשכו קהל רב למגרשים.
בנוסף, ברוב המגרשים הוסרו הגדרות הגבוהות, שאפיינו את המגרשים הישנים ויצרו תחושה של כלובים. שנית, בכנסת ה-19 הוחלט להחיל את החוק למניעת עישון גם ביציעי הכדורגל. צעד שנראה היה כמעט דמיוני והיום נראה מובן מאליו. במגרשים שבהם מתבצעת אכיפה, לרוב במגרשים הגדולים, הסיגריות כמעט נעלמו לחלוטין. מי שמפר את ההוראה מסתכן בקנס של אלף שקל. גם הגרעינים השחורים והמלכלכים, שהפכו לסמל מסחרי במגרשים, הורחקו מהאצטדיונים החדשים.
השינויים מורגשים ביציעים. לפי נתוני מינהלת הליגות בכדורגל, הגוף שאחראי על הליגה הבכירה, בעונה האחרונה פקדו את המגרשים 1.4 מיליון צופים בסך-הכול - ממוצע של 41,481 אלף צופים למחזור ליגה. 3,000 יותר מאשר בעונה הקודמת.
והשיא עוד לפנינו. כבר במחזור השני של העונה הקרובה, מכבי תל-אביב תארח את בני יהודה בבלומפילד, במקביל ייערך דרבי חיפאי בסמי עופר, והפועל באר-שבע תארח בטרנר את חדרה. שלושה משחקים באצטדיונים חדישים עם פוטנציאל קהל של כ-76 אלף איש.
אלימות
עדיין יש קללות אבל פחות מכות ומעצרים
סיבה נוספת שעשויה להסביר את הגידול במספר הצופים במגרשים, היא ירידה באירועי האלימות ובאווירה האלימה.
מגרשי הכדורגל הם עדיין מקום אלים במובן מסוים. שירי האוהדים כוללים לא מעט קללות. גם קריאות גזעניות עדיין נשמעות מעת לעת. אבל חזיזים, רימוני עשן ואבוקות נעלמו כמעט לגמרי וגם אירועי האלימות פחתו.
לפי נתוני התוכנית "בועטים את הגזענות והאלימות מהמגרשים" של הקרן החדשה לישראל, בעונה האחרונה חלה ירידה תלולה במספר הקריאות הגזעניות ביציעים - 19 לעומת 54 בעונה הקודמת. הקבוצה המשתפרת ביותר היא בית"ר ירושלים עם שני מקרי גזענות, שהושתקו על ידי רוב הקהל, לעומת 18 מקרים בעונה שעברה.
גם נתוני משטרת ישראל מלמדים על ירידה במקרי האלימות בעונה האחרונה. כך למשל מספר התיקים שנפתחו בגין עבירות במגרשי הכדורגל ירד בעונה האחרונה מ-255 ל-194 בעונה הקודמת. במשטרה מספרים, כי הם מוודאים שאוהד שמורחק ממגרשי הכדורגל בשל אירועי אלימות - לא יצליח להסתנן ליציעים. תמונותיהם של המורחקים מועברות לכוח השיטור במגרש לפני המשחק ואי התייצבות שלהם בתחנה באותו הזמן גוררת פתיחת תיק פלילי בשל "הפרת הוראה חוקית".
האלימות במגרשים פחתה, אבל לצערנו היא עדיין כאן. רק השבוע נופצה שמשת האוטובוס של אוהדי הפועל באר-שבע שהיו בדרכם למשחק גביע הטוטו (קדם עונה) נגד בית"ר ירושלים. לצערנו, נגד אירועים כאלה קשה יותר להילחם.
תחבורה
סימן שאלה גדול על משחקים בשבת
רגע לפני פתיחת בלומפילד המחודש והמורחב, הציפו השבוע את רחובות תל-אביב שלטים של העירייה תחת הכיתוב "לבלומפילד לא מגיעים עם רכב פרטי". על פניו מדובר באמירה נכונה והגיונית. תכולת האצטדיון הוכפלה, מקומות חנייה חדשים לא נוספו והאוהדים, שהתרגלו לחנות סביב המוסכים באזור, יתקשו למצוא מקום להעמיד בו את רכבם.
השאלה הגדולה היא כיצד מצפים מאוהדים שלא גרים במרחק הליכה להגיע למגרש. תחבורה ציבורית היא לא חלופה ראויה עדיין, וגם כשתפעל הרכבת הקלה באזור, בעוד כשנתיים, ספק אם יהיה זה הפתרון. גם היציאה מהחניות שסובבות את סמי עופר המפואר בחיפה לוקחת זמן רב.
בשורה התחתונה, המגרשים גדלו והערים והכבישים הצטופפו - והתוצאה היא שהנגישות למגרשי הכדורגל הפכה למוקש, שכרגע לא ברור איך מתכוונים לפרק אותו.
שידורים ושעות משחק
כיצד מביאים ילדים ודתיים למגרשים
ניסיתם פעם להגיע מתל-אביב למשחק בירושלים שנפתח בשעה 21:00? אם כן, אתם יודעים שאין סיכוי שתחזרו הביתה לפני השעות הקטנות של הלילה. ומה עם הילדים שצריכים לקום למחרת לביה"ס?
אם רוצים ליצור דור עתידי של אוהדים רצוי לאפשר להם להשתתף כבר היום בחגיגה. במינהלת הליגות אכן עשו צעד בכיוון, אך ספק אם זה יספיק. במינהלת קבעו כי המשחק המרכזי של המחזור, שמשוחק ביום חול (בדרך כלל ביום ב'), שהיה נפתח בשעה 21:00 יוקדם לשעה 20:15.
המשחק המרכזי של ימי שבת, שהיה נפתח בשעה 20:30, ייצא לדרך כבר בשעה 19:45. כמו כן, ברגע שיתחיל שעון החורף, מתכוונים במינהלת לפתוח את המשחקים בשבת כבר בשעה 15:00 ולא בשעה 16:00 כפי שהיה נהוג עד כה.
על הכף מוטלים גם שיקולים נוספים. הראשון הוא הרצון לאפשר לדתיים להיות חלק מהחגיגה. כך לדוגמה בית"ר ירושלים, שלה יש אוהדים דתיים רבים, משחקת כבר מספר שנים רק אחרי צאת השבת או באמצע השבוע.
שיקול נוסף הוא השיקול הכלכלי של זכייני השידור, חברת צ'רלטון וערוץ הספורט, שמעדיפים לשבץ את המשחקים בהתאם ליכולתם למקסם את הרייטינג ולא בהתאם לאינטרסים של האוהדים במגרש.