עין רקת/ צילום: יותם יעקובסון
בתחילת אוגוסט הסתיים פרויקט שימור ופיתוח מעיין עין נון שליד הכנרת. עין נון נובע בשולי בקעת גנוסר, למרגלות המושבה מגדל, שבעברה הרחוק הייתה כפר שתושביו היהודים התפרנסו מדגת הכנרת. האתר המחודש נפתח למטיילים אחרי שנערכו בו תהליכי פיתוח והסדרה בהשקעה של 3 מיליון שקל. השטח גודר, כדי למנוע מכלי רכב ומעיזים להגיע אל קרבת המעיין, הוקמו שטחי כינוס לקהל עם הצללה, נשתלו מדשאות, הוצבו שולחנות פיקניק ואפילו נבנה תיאטרון קטן לאירועים.
גם קודם לכן הבריכה הייתה מוקפת בסבך צמחייה ולצידה עצי שיזף, דקלים ואיקליפטוסים שהעניקו צל. אבל האתר היה פתוח לציבור הרחב ללא דמי כניסה, ולכן סבל מהזנחה, מאי-פינוי אשפה שהושלכה על ידי מטיילים ומחוסר תחזוקה. אתר חדש ומשודרג לרווחת הציבור הוא בעיקרון עניין משמח. אבל כמי שמטייל הרבה בישראל ושוחר פינות חמד, אני אמביוולנטי למדי ביחס לשיקום שנערך באתר הזה, כמו גם באחרים.
מצד אחד הפיתוח מבורך, הגם שכרגע כלל לא ברור מי יהיה אחראי על תחזוקתו השוטפת של האתר, שנמצא במרחב מועצת מגדל, אבל לפיתוחו שותפים גם משרד התיירות, מנהל מקרקעי ישראל הקרן לשטחים פתוחים ורשות הכינרת. האם ניתן יהיה לממן את תחזוקתו אם הוא יישאר אתר חופשי מתשלום דמי כניסה?
מעבר לשאלה אם מוצדק ונכון לסגור שטח ששייך בעיקרון לכל אזרחי מדינת ישראל ולדרוש דמי כניסה, אי-אפשר להתעלם מכך שהפיתוח הרב פוגם באופן ניכר בבתוליות של האתרים הללו, שהייתה במידה רבה סוד קסמם. הגדר החדשה שחובקת את עין נון נראית מכל פינותיו. שבילי הבטון הרחבים, הרחבות המקורות בהצללה והגשרונים צורמים לעינו של מי שמחפש את המפלט בחיק הטבע הבלתי נגוע.
בעיקר מתסכל שיש המונים שיורקים לבאר שהם שותים ממנה, ומותירים לצד המעיינות שבהם שכשכו בהנאה מצבורי אשפה ולכלוך שלא ייאמנו. האשפה הזו, נגע שקיים בכל אתרי הטבע בישראל, תיעלם לא בזכות פיתוח כזה או אחר של אתר, אלא אך ורק דרך חינוך.
כדי להגיע אל האתר יש לפנות מכביש 90 בצומת מגדל ומיד ימינה, לעבר המסעדה. מעבר לה נמשכת דרך עפר קצרה, סימון של שביל ישראל לאורכה, שמובילה אל המעיין.
מי שרוצה לטעום מטעמם של האתרים הפחות "מהונדסים", נביעות עלומות שטרם הוסדרו וטובלות בטבע פראי, ימצא אותן דרומה מעין נון; עיינות רקת. בעבר נשקה גדר ימק"א אל שפת הכנרת, ומנעה הליכה לאורכה. בעקבות מאבק ציבורי ומשפטי, הוגדר שקו המים של הכנרת יהיה פתוח לכול. הגדר הורחקה מקו המים ומאפשרת כיום צעידה לאורך רצועת החוף הסבוכה שבינה לבין הכנרת.
כדי להגיע אל המסלול היפה נוסעים מטבריה צפונה בכביש מס' 90 עד לחוף גרין. כשפונים מכביש 90 פונים ימינה לחוף דקל. במפגש החופים סימון המפנה לשביל סובב כנרת. כאן חונים. מהחניה צועדים בעקבות הסימון של שביל סובב כנרת (סגול, כחול, לבן) ופונים בו שמאלה, לכיוון צפון.
במהרה נותר החוף המתויר מאחור, והשביל נעשה צר וחולף בסבך הגדות התוחם את האתר של ימק"א. בקטעים מסוימים השביל מעט בוצי ובאחרים סלעי, אבל המגמה בו ברורה: לצעוד ישר לפנים. כמעט לאורך כל נקודה לאורך השביל ניתן לטבול רגליים במים, אבל בהמשך מגיעים אל מי נביעות צלולים במיוחד.
מקור המים בכמה נביעות קטנות הקרויות כולן על שם תל רקת, אתר ארכיאולוגי הנמצא מערבית לכביש 90. העיר רקת מוזכרת במקרא ברשימת הערים בגבולה הדרומי של נחלת שבט נפתלי ("וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת", יהושע י"ט, 35). אחת הבריכות הגדולות נמצאת בתחומי השטח הפרטי של המנזר הרוסי (הצמוד לימק"א מצפון). הגדר אומנם נפרצת חדשות לבקרים, אבל מומלץ שלא להיכנס לתחומה. מעל הבריכה הקטנה הסמוכה נחבאת בריכת עגולה קדומה, ככל הנראה רומית בבסיסה, שנועדה לאיגום מי המעיינות, להעלאת מפלסם ולהזרמתם לשטחים חקלאיים גדולים שהיו כאן בעבר.
מעבר לבריכות, בסמוך לשלט האוסר על הרחצה, פונים שמאלה בשביל מסומן כחול המוביל אל נקודת הסיום. אם יש עמכם שני רכבים אפשר להקפיץ לכאן רכב (מחוף דקל ממשיכים בכביש 90 עד קילומטר מס' 418. במקום פנייה אל שער נעול ושילוט "גן אפרת". כל עוד לא חוסמים את השער, מותר לחנות לצידו). אם הגעתם עם רכב אחד ניתן לחנות כאן ולערוך מסלול הלוך-חזור קצרצר אל החוף, או לחנות בחוף דקל ולחזור אליו רגלית.