קופה קטנה / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
מי מממן את מי - זוהי שאלת ה-3.15 מיליארד דולר. 3.15 מיליארד דולר שנכנסים אל ישראל מיהדות צפון אמריקה בכל שנה ומסייעים לתדלק ויכוח מאוזן למדי. מאוזן כלכלית, זאת אומרת. בשיטה שסובלת מראות עכורה, אלפי קהילות, ארגונים וקרנות פרטיות מנתבים הון עצום למדינת ישראל, לפרויקט היהודי בציון, לימין ולשמאל, לצפון ולדרום.
מאחורי הוויכוח הפוליטי על לגיטימיות של תרומות לארגונים כאלו ואחרים, מצויה הפילנתרופיה הצפון אמריקאית, שבמשך עשרות שנים העניקה לישראל צ'ק פתוח, פוליטי וכלכלי, לעשות עם המיליארדים ששפכה עליה ככל העולה על רוחה. אבל הנרטיב הזה, שהיה מצומצם בביקורת ובעל זיקה עזה לישראל, שינה את פניו לחלוטין ב-30 השנים האחרונות - כל-כך שינה, עד שיש כאלו שרואים התפצלות מהותית בין הקהילות.
המשבר בנושא כניסתן לישראל של שתי חברות הקונגרס האמריקאיות רשידה טלייב ואילהאן עומאר בשבוע שעבר, שימש עדות נוספת לקרע העז בין ישראל ליהודי ארה"ב. תרחישי האימים מדברים על נתק כה חמור בין השתיים, שהוא מעמיד בסכנה את תמיכתה רבת השנים של היהודית האמריקאית בישראל. במסמך שהוציא לאחרונה מכון ראות כונתה התופעה המתהווה לא פחות מהפתעת "יום כיפור", שעלולה להמיט אסון כלכלי על ישראל בעתיד הלא רחוק, והומלץ לכלול את שימור רכבת הכסף מצפון אמריקה כיעד של ביטחון לאומי (דברים דומים אמר ח"כ לשעבר מייקל אורן ב-2017, כשהיה סגן שר במשרד ראש הממשלה).
אבל צלילה אל תוך הנתונים הכלכליים מראה שהבעיה רחוקה מהתיאורים הללו, ונראית הרבה יותר כמו פעם אחת חרדה יהודית, פעם שנייה כלי פוליטי לליבוי השיח של הצדדים האידאולוגיים ופעם שלישית סיסמאות מאיימות וממונפות על-ידי ארגונים שמנסים להמציא את עצמם מחדש.
המגמה המדאיגה: רוב הכסף לא מגיע ליהודים או לישראל
כדי להבין כמה ואיך כסף נכנס לישראל, צריך לבחון שלושה ערוצי תרומה עיקריים: הסוכנות היהודית, שחוגגת השנה 90 שנה להקמתה ושמתמקדת היום בחיזוק הקהילה היהודית בארץ ובעולם; הפדרציה הצפון אמריקאית (JFNA), שכוללת כ-150 פדרציות אזוריות שונות שמהוות מעין מפעל מגבית ציוני ומתווכות בין מעל ל-670 ארגונים של ידידי ישראל; וקרנות הון פרטיות שהן יוזמות נקודתיות עם מטרות וייעוד ברורים כמו קרן מרכוס, דוידסון, תקווה, ישראל אחת והקרן החדשה.
היכולת לנווט ולזהות מגמות כלכליות בתוך ערב רב של ארגונים היא משימה בלתי אפשרית. כל-כך בלתי אפשרית, שבשנים האחרונות היו שלל הערכות לגבי היקף המענק השנתי של יהדות ארה"ב לישראל. החל מ-2 מיליארד דולר לפי המכון למחקרי ביטחון, ועד 3.15 מיליארד דולר לפי המכון למדיניות העם היהודי. כמעט בלתי אפשרי לרדוף אחרי כל סנט, אפילו הממשלה לא מנסה.
"הטיעונים הגדולים על הפילנתרופיה, שלכאורה מצטמצמת, אינם נכונים", קובעת בנחרצות ד"ר חנה שאול בר ניסים, שפרסמה לאחרונה מחקר מקיף על כלל הפילנתרופיה היהודית בצפון אמריקה. "אני יכולה לומר שחור על גבי לבן, שאין ירידה דרסטית בנתינה היהודית לישראל. אנחנו כן רואים שינויים בפרופורציות, אנחנו רואים שיהדות ארה"ב משקיעה יותר פנימה, בחיזוק התשתיות הקהילתיות ובחיזוק הקשר של היהודים הצעירים לקהילה היהודית. ישראל היא ערך אחד מתוך מספר ערכים שקושרים את הצעירים היהודים לקהילה שלהם. המטרה הרחבה ביותר היא חיזוק ההמשכיות היהודית".
את הירידה מזהה ד"ר שאול בר ניסים החל מ-2009, אז שיעור הנתינה למטרות ישראליות צלל ל-10% מכלל התרומות שגויסו באותה השנה, זאת לעומת 24% בשנה לפני כן. הנתונים האחרונים במחקר, שכוללים את דיווחי שנת המס של 2015 בארה"ב, מעידים על המשך המגמה העגומה עם שיעור של 9% מכלל התרומות שהופנו למטרות ישראליות, 32% שמוקצים למטרות יהודיות בארה"ב עצמה, והיתר - 58% - למטרות שאינן יהודיות.
מחקרו של פרופ' ג'ק וורטהיימר מבית המדרש לרבנים באמריקה מצא כי רק חמישית מכלל התרומות שמנתבות 250 הקרנות הגדולות בארה"ב מגיעה למטרות יהודיות, שלא לדבר על ישראליות.
"זה בנוי אל תוך החיים היהודיים", מסביר פרופ' וורטהיימר את ההיסטריה סביב הקרע בין ישראל ליהדות ארה"ב, "אנחנו תמיד רואים את עצמנו כאומה גוועת, שאולי ישראל לא תשרוד או הדיאספורה (הפזורה) תגווע. זו תמה יהודית".
ד"ר שאול בר ניסים, שמשמשת כסמנכ"לית ארה"ב בקרן משפחת רודרמן וחוקרת אורחת באוניברסיטת ברנדייס שבמסצ'וסטס, בחנה את התרומה של הפילנתרופיה הצפון אמריקאית בעשורים האחרונים ומצאה שהשינוי הבולט ביותר אינו שמאל או ימין, אלא ההתרחקות הכללית של יהדות ארה"ב מהיהדות. "מה שצריך להטריד אנשים שדואגים לקשר ומחפשים מגמות בנתינה, הוא שרוב ההון הפילנתרופי לא מגיע לקהילה או לישראל", היא מציינת. "כבר עכשיו הקהילה היהודית מתכנסת אל תוך עצמה. זו שחיקה של עשרות שנים ומתקשרת למגמות סוציו-דמוגרפיות בארה"ב".
המחקר שביצעה ד"ר שאול בר ניסים, בשיתוף עם המכון לפילנתרופיה ומשפט באוניברסיטת תל-אביב, ניסה לאתר בדקדקנות כמה הון נכנס לישראל באמצעות תרומות. כדי להשיג את המידע היא עברה, בין היתר, על החזרי המס של ארגוני ידידים, תורמים פרטיים, קרנות, מוסדות ומגביות שונות - סך-הכול 1,235 ארגונים שונים מארה"ב שהעניקו בין השנים 2000 ל-2015 למעלה מ-21 אלף מענקים בסכום כולל של 46.3 מיליארד דולר. זהו העולם המופלא והמורכב של ה-J-ים. מאות גופים שונים שחלקם תורמים ישירות לארגונים בישראל, חלקם מעבירים את ההון למוסדות ותיקים כמו הסוכנות היהודית, וחלקם תורמים באופן ישיר לפרויקטים בישראל.
כך, לפי המחקר שערכה, עולה כי בין השנים 2000 ל-2015 62% מהנתינה היהודית - 28.5 מיליארד דולר - הופנו אל יעדים שאינם ישראליים אבל גם לא יהודיים, אלא אמריקאיים או בינלאומיים; 21% - 9.6 מיליארד דולר - מהנתינה הועברו למטרות יהודיות, ורק 17% - 7.9 מיליארד דולר - הועברו למטרות ישראליות.
"זו שחיקה רבת שנים מאמצע שנות ה-80. זה לא התחיל לפני שלוש שנים בגלל מתווה הכותל", אומרת ד"ר שאול בר ניסים.
פרופ' וורטהיימר מצא כי אומנם אותם היקפים נכנסים למדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות, אבל אלו מגיעים ממגה-תורמים - כ-90% מהתרומות מגיעות מכ-10% מהתורמים, שהם חלק מאוכלוסייה מזדקנת - הדור השקט ודור הבייבי בום (ילידי שנות ה-20 עד אמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת).
גיוסי חירום: רק במשברים שאינם ביטחוניים
נחזור רגע למתווה הכותל, אולי הדוגמה הברורה ביותר לקרע האידאולוגי ההולך ונפער בין יהדות צפון אמריקה לממשלת ישראל. הראשונה, היא אחת מהקבוצות הליברליות המסורתיות הנאמנות ביותר של המפלגה הדמוקרטית מאז תקופת וודרו ווילסון, השנייה מאמצת מדיניות פוליטית קשה ומחזקת את הקשרים עם הנשיא הרפובליקני דונלד טראמפ וקבוצות המזוהות עם המפלגה השמרנית כמו האוונגליסטים. החלטת הממשלה לעכב את מתווה הכותל, גדעה ברגע מאמץ ארוך של יהודים לא אורתודוקסים ליצירת מרחב תפילה משותף, והדירה עוד יותר את היהדות הרפורמית - אולי המאורגנת והקולנית ביותר בארה"ב - שגם ככה חשה מודרת אחרי שכוחה נשלל לחלוטין מתהליכי הגיור.
לא משנה אם טראמפ יכיר ברמת הגולן, יעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים או יטען כי התחיל אקסודוס של יהודים אמריקאים מהמפלגה הדמוקרטית אל המפלגה הרפובליקנית - תוך שהוא ממנף את שמה של תנועה שולית במיוחד של יהדות שמרנית בשם Jexodus - הנתונים אינם איתו.
"טראמפ שנוא", מדגיש פרופ' וורטהיימר ומבהיר: "אני משתמש במילה הזו בכוונה - על-ידי חלקים גדולים מאוד מיהדות ארה"ב". לראיה - סקרים אחרונים מצאו כי 79% מהיהודים האמריקאים בעלי זכות ההצבעה בחרו ב-2018 במועמדים דמוקרטיים, בעוד שב-2016 נתון זה עמד על 71%. בראייה מעט ארוכה יותר ולפי סקרי "מגמות השתייכות מפלגתית", ב-1994 השתייכות היהודים האמריקאים למפלגה הדמוקרטית עמדה על 69%, בעוד לפי סקרים משנת 2017 שיעורם עמד על 67%.
במקביל, צעירי הקהילות היהודיות בארה"ב כבר לא מרגישים מחויבים תחת קשר השתיקה לכל ביקורת על ישראל, ומדגישים את היכולות לתמוך בישראל, אבל לא בהכרח במדיניות שלה. במיוחד אם זו הופכת לפחות שוחרת שלום, פחות חילונית ופחות מקבלת.
"חלקים מהקהילה היהודית מרגישים לא מיוצגים בישראל - שם הם כולם גברים אשכנזים מבוגרים", אומרת ד"ר שאול בר ניסים. "יש מאות קהילות וקבוצות ותתי-קבוצות בארה"ב, בהן דוברי רוסית, יהודים ממוצא ספרדי, אנשים עם מוגבלויות. כל ההתייחסות לקהילה היהודית בארה"ב כמקשה אחת היא בעייתית - יש מגוון קהילות וחבריהן מרגישים ריחוק, הדרה. צריך יותר סובלנות כלפי השונה, כלפי וריאציות שונות, יותר הכלה וקבלה, והכול מתקשר למגמות בחברה הישראלית".
מה בכל זאת השתנה בהקשר לנתינה הישראלית בגלל המציאות הפוליטית? מחקרה של ד"ר שאול בר ניסים מצביע על כרטיס האיום הקיומי. "אם בעבר מלחמה או מבצע חירום היו מיד מקפיצים את יהדות ארה"ב לגיוס חירום שתוך כמה שבועות ייצר עשרות או מאות מיליוני דולרים, אנחנו לא רואים את זה היום. בזמן האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ומבצע ‘עופרת יצוקה', ראינו תגובה מיידית בקרב מוסדות הפילנתרופיה. אבל אחרי 2010 אנחנו כבר לא רואים את זה. באירועים שהתרחשו ב-2012 או 2014 עדיין מתקיימת נתינה לישראל, אבל הציבור היהודי האמריקאי לא מתגייס כמו בעבר. הנרטיב כאילו אנחנו עומדים בפני איום קיומי כבר לא עובד. הפעם היחידה שהיה שיא בנתינה הפילנתרופית הייתה בעקבות השריפות ביערות הכרמל. יש התגייסות למצבי חירום, אבל לא כאלו שהאוריינטציה שלהם היא פוליטית, ביטחונית, או קשורה לסכסוך הישראלי-פלסטיני".
הדור הצעיר: ישראל כאמצעי ולא כמטרה
אף שהכסף ממשיך לזרום אל תוך ישראל בהיקפים דומים, תרחישי האימים של קרע וניתוק אינם מדומיינים ומנותקים לחלוטין, אלא פשוט שונים. השינוי, גם אם לא בא לידי ביטוי בהיקף התרומות וברגע זה ממש, קיים. מי שמרגישים אותו היטב הם המשרדים הממשלתיים והארגונים היהודיים הגדולים, שמתקשים לגייס כספים בדרכים מסורתיות ונאלצים לצמצם או לסגור פעילות ולחשוב מחדש על הרלוונטיות שלהם. לחלק הזה במשוואה יש יותר חלקים מהדיון המזוקק שמנסים להציג ארגונים, מוסדות וכוחות פוליטיים אחרים.
השינוי האמיתי אינו מתרחש בגלל חוסר ההסכמה או הביקורתיות המתגברת בין יהדות ארה"ב לממשל הישראלי, משום שאלו כוללים עדיין יהודים שמגלים עניין בישראל. השינוי העמוק מתרחש בהיקפי האוכלוסייה היהודית האמריקאית האדישה.
"יש כמה עדויות שמראות התנתקות או שיכוך של הזדהות בצורות מסוימות שאולי מבססות חששות כאלו", מסביר פרופ' וורטהיימר. "אנחנו רואים באוכלוסייה האמריקאית היהודית התרחקות מכל אספקטים של החיים היהודיים, וישראל היא רק אלמנט אחד. הם מתרחקים מבתי כנסת, מארגונים יהודים, ממעורבות בתרבות יהודית. זו אינה רק ישראל וחשוב להדגיש את זה.
"במונחים של פילנתרופיה אני בהחלט מבין למה יש כאלו המודאגים מהעתיד. שיעורי נישואי התערובות המריאו לשחקים בעשורים האחרונים, ויש לזה השפעה על מספר היהודים שמעורבים בחיים יהודיים. זה כולל סוגים שונים של מעורבויות ובכללן העניין שלהן בישראל, וזה משפיע על הפילנתרופיה". איך? זה בעיקר מסיט כספים ומרץ כדי לחזק את הקשר של מילניאלז יהודים ליהדותם בארה"ב.
החשש המרכזי שעליו מדברים במשרד התפוצות הוא שהתרחקות יהודי התפוצות מזהותם היהודית וממדינת ישראל, תביא לירידה בתמיכה הכלכלית, ועל-פי מחקר שערך המשרד ב-2017 יש בסיס לחשש הזה. המחקר בחן בין היתר את ההשלכות הכבדות של ירידה בתמיכה על המשק הישראלי, וממנו עלה, למשל, כי 160 עובדים יאבדו את משרתם עבור כל ירידה של אחוז בכניסת תיירים יהודים, ו-13 חברות הייטק יאבדו את המימון בעקבות כל אחוז של ירידה בהשקעה מצד יהודי התפוצות.
מנכ"ל משרד התפוצות, דביר כהנא, מסביר כי תהליכי ההתרחקות של יהודי התפוצות מורגשים היטב גם בישראל, שהתחילה בעקבותיהם להפנות משאבים לחיזוק הקשר של היהודים בני דור המילניום עם יהדותם.
"מה שהשתנה בישראל בשנים האחרונות הוא ההשקעה המאסיבית שישראל מוציאה על עתיד העם היהודי וחיזוק הקשר עם יהדות התפוצות", אומר כהנא, "מדינת ישראל בערך 450 מיליון שקל בשנה על פעילויות מסוג זה, כמו תגלית ומסע, שאין להן ערך כלכלי ישיר אלא הן נובעות מסיבה ערכית שאינה תועלתנית. זה אינו חלק מתפיסה ביטחונית או כלכלית של המדינה, אלא משום שאנו תופסים את עצמנו כמרכז העם היהודי.
"אנחנו צריכים להתבגר כחברה", הוא מסכם, "להבין שלא הכול ‘אנחנו המרכז', ‘תתרמו לנו', ‘שהדוד העשיר מאמריקה ישלח לנו', אלא שיש לנו מחויבות גם ליהדות התפוצות. זו מחויבות תפיסתית - בואו נביא ערך מוסף גם משלנו מ-70 שנות ריבונות בישראל אל תוך השיח המשותף והשולחנות העגולים, וגם כלכלית - שהממשלה צריכה להשקיע יותר ויותר בחיזוק הקשר והזיקה של העם היהודי גם ליהדותו וגם לישראל".
עד היום כ-600 אלף יהודים אמריקאים הגיעו לישראל במסגרת תוכניות כמו תגלית, מה שהזניק את שיעור היהודים מארה"ב שביקרו בישראל להרבה יותר מכל קהילה יהודית אחרת בעולם, ובהיפוך גמור למצב לפני 20 שנה.
"היום ישראל נתפסת כאמצעי להעניק השראה לצעירים לקשר עם ישראל ואולי אספקטים נוספים לחיים יהודים - ולא המטרה עצמה", מוסיף פרופ' וורטהיימר. "יש תוכניות שנועדו להביא למשל יהודים ולא יהודים שהם בעליי נטייה טכנולוגית להתמחויות קיץ כדי שייקחו חלק באומת הסטארט-אפ, ואחרות שמביאות זוגות מעורבים ל'ירח דבש בישראל' כדי לחבר את הזוגות לישראל בתקווה שזה יביא לניצוץ ולהתעניינות ביהדות ובמדינה". מה, אם בכלל, משמעותה של ההיכרות הישירה של מאות אלפי צעירים? את זה עדיין אף אחד אינו יודע.
הפילנתרופיה החדשה: אלפי קרנות לאלפי מטרות
בזמן שיהודי ארה"ב הצעירים מתפרקים ממרכיב הזהות היהודי שלהם, האיסוף הקולקטיבי - המגבית היהודית המפורסמת - נפגע עמוקות. איסוף זה היה בעבר הלחם והחמאה של ארגוני הענק המיתולוגיים כמו הסוכנות היהודית והפדרציה הצפון אמריקאית. במקביל, התחילה לצמוח פילנתרופיה חדשה ומבוזרת, חסרת סבלנות לצ'קים פתוחים ולארגונים גדולים וישנים, שרוצה לקבוע בעצמה איפה יושקע הכסף ומתעקשת לראות שינוי ותמורות. לפי ד"ר שאול בר ניסים, בין 1996 ל-2002 נוסדו כ-9,000 קרנות פרטיות ומשפחתיות עם הון משוער של עד 30 מיליארד דולר. קרן לכל מטרה, משפחה לכל ישיבה.
כך, מפעל התרומות היום כבר לא כולל רק את הקונצנזואלי כמו עזרה לקשישים, ניצולי שואה או הפריפריה, אלא מכסה רשת מגוונת של מטרות אזרחיות. זוהי שפיכת הון מאוזנת לימין ולשמאל, למטרות כמו התנחלויות מצד אחד ולארגוני זכויות אדם מצד שני, למכוני חשיבה ליברטריאניים וסוציאליסטיים, לאתרי חדשות שמרניים וליברליים.
"היום אין לנו גורם אחד שיודע לתכלל את צורכי הקהילה", אומר כהנא כדי להאיר את הבעייתיות הממשלתית בהתפרקות האיסוף הקולקטיבי. "זה מייצר מורכבות מאוד גדולה לכל פרויקט, ואנחנו יושבים סביב שולחן עם הרבה מאוד פילנתרופים על בסיס pay to play. אין פדרציה או ארגון גג שמייצג את כלל התורמים. כל תורם הוא הרבה יותר מורכב, צריך לגייס אותו, לשמר איתו את היחסים, להראות לו את התוצאות והתפוקות".
זו אינה רק בעיה מנהלתית. הסערה האמיתית בתהליך הדמוקרטיזציה של מפעל הפילנתרופיה לפי אחרים היא ליבוי השיח האידאולוגי.
לכאורה, ריבוי התורמים והפרויקטים היה יכול להוות סימן לחוזקת יהדות התפוצות והקשר שלה לישראל. אך היום, כשאפילו אי אפשר לגייס אותם לתרום בשעת חירום, כמות ומגוון התורמים הפכו לעניין עצמו, עד כדי כך שנוצר סביב התרומה ויכוח פוליטי חדש שכולל ניסיונות לייצר דה-לגיטימציה לקרנות מסוימות. גם זה לא במקרה.
"חשוב גם להזכיר גם שהנרטיב הפוליטי מייצר בעצמו תרומות", מציינת ד"ר שאול בר ניסים ונותנת את הדוגמה העכשווית של איש העסקים רוברט קראפט שהכריז בינואר השנה (זמן קצר לפני שהואשם בשידול לזנות) כי יקים קרן חדשה למאבק באנטישמיות. "את יכולה להסתכל על הצהרה כזו או אחרת ולומר - מאיפה זה בא? האם זו הדרך החדשה לגייס כספים חדשים מהקהילות המקומיות? האם זה הנרטיב החדש? האם זה מגנון או צורך של הקהילה היהודית? איך זה משנה ארגונים אחרים כמו הג'וינט או הסוכנות?".
ד"ר שאול בר ניסים לא מתכוונת לכך שאין צורך בפעולה נגד אנטישמיות בארה"ב, שלפי נתוני ה-FBI זינקה בשלוש השנים האחרונות, אלא שהארגונים והמוסדות זקוקים למינוף מטרות בוהקות כאוויר לנשימה. מטרות ומחלוקות שמייצרות עבורם מרחבי מציאות חדשים שבהם פעילותם רלוונטית.
כך, בזמן שמימין ומשמאל לקשת הפוליטית משתמשים בתרחישי האימים על היפרדות טוטאלית בין הקהילה היהודית האמריקאית ובין ישראל, מצליחים ארגונים ללא מטרות רווח בארץ ובארה"ב לייצר סביב השיח גם הזדמנויות כלכליות.
"לקבל זרם תרומות קבוע הופך לקשה. אם לא נתעשת, נהיה בצרה גדולה מאוד" / ליאת רון
פרופ' פרץ לביא, נשיא הטכניון מודאג. כבר כמה שנים שהוא מתריע על כך שגיוס התרומות מיהדות ארה"ב לאוניברסיטאות ובתי החולים בישראל, עומד בפני משבר חמור.
האיש שהצליח להביא לטכניון תרומות של מעל למיליארד דולר בעשור שבו הוא מכהן בתפקיד, שבמהלכו זכה בתחרות להקמת קמפוס טכנולוגי יוקרתי בשת"פ עם אוניברסיטת קורנל בניו יורק וייסד שלוחה של הטכניון במחוז גואנגדונג שבסין, במימונו של קרן לי קא שינג - בעל השליטה של הצ'ינסון בהונג קונג, שגם תרם 130 מיליון דולר לטכניון עצמו - מזהיר שאם לא תהיה היערכות אסטרטגית לשינוי, שניצניו כבר מורגשים היום, מוסדות אקדמיים ורפואיים יקרסו.
"הדור המבוגר שתרם לישראל בגלל השואה, התקומה, דוד המסכן שנלחם בגוליית האיום, זה שהאמין בתקומת ישראל, רובו כבר לא איתנו", אומר פרופ' לביא. "יש המשכיות של שתיים מכל עשר משפחות יהודיות שתמכו בטכניון במשך שנים, נתון נמוך מאוד, ורק 10% מכלל יהודי ארה"ב תומכים במוסדות במדינת ישראל - ולשאר אין בנו עניין. הם מעדיפים לתרום לאוניברסיטאות מקומיות, שמסתמכות על הבוגרים שלהן.
"בני הדור השני והשלישי של יהדות אמריקה, למדו בפרינסטון, בסטנפורד ובהרווארד, ולשם הם רוצים לשלוח את הילדים שלהם ולהבטיח שהם יתקבלו, זאת תרבות אחרת מזו שהייתה בעבר. אז נכון שאפשר עדיין להרים ערב התרמה ולגייס 10 מיליון דולר, אבל לקבל זרם תרומות קבוע הופך לקשה משנה לשנה. לזה נוסף הנתק שהולך ומתרחב בין יהדות ארה"ב לישראל. אני שומע ביקורת נוקבת מתומכים שלנו על מדיניות ישראל נגד נשות הכותל והאורתודוקסיה שהשתלטה על המדינה, כי רובם נמנים עם המפלגה הדמוקרטית".
למרות הניכור למדינת ישראל והתקררות הרגשות הציוניים של יהדות ארה"ב, בכל זאת הצלחתם לגייס ממנה לא מעט תרומות.
"הם תורמים על בסיס מצוינות ותרומה לאנושות. לי קא שינג לא ציוני נלהב. הוא תרם לנו בגלל שהאמין בערכים ובתרומה שלנו לכלכלת ישראל. בא אלינו מיליונר יפני בשם פוג'יאמה שלא הכרתי קודם ותרם לנו מרכז מחקר לסייבר שקרוי על שמו. ביל גייטס נתן לנו תרומה גדולה מאוד כי הוא ראה במחקר שלנו מוקד למצוינות".
לפעמים כדאי להימנע מלהיות מזוהים עם ישראל.
"אנחנו לא מסתירים את הזהות שלנו, אבל אנחנו חייבים להסתגל לשוק של פילנתרופיה של מצוינות. הבנו את זה היטב אחרי הזכייה שלנו בתחרות להקמת הקמפוס בניו יורק. מיד אחריה תרם לנו הבעלים של קוואלקום 130 מיליון דולר, אריק שמידט מגוגל נתן לנו בחינם שתי קומות בבניין שלהם לפתיחת כיתות לימוד למשך שנתיים, עד שהקמפוס נפתח, ובחינם, רק כדי שנשב לידם".
כמה מסך התרומות שלכם מגיע מיהדות ארה"ב?
"עדיין החלק הארי מגיע מיהדות ארה"ב וקנדה ויהודים ממדינות אחרות. אני צופה שעשר שנים מהיום המצב הזה ישתנה דרמטית ונימצא במצב שבו זרם התרומות מארה"ב יפחת באופן משמעותי. אם לא נתעשת וניערך מעכשיו, נהיה בצרה גדולה מאוד".