יאיר לפיד / צילום: איל יצהר, גלובס
מבצע ההחתמה של מועמדי הליכוד על התחייבות לא להחליף את נתניהו, שנערך לפני שבועיים, משך לעג מיריבים פוליטיים. אחד מהם היה יאיר לפיד, מס' 2 ברשימת כחול לבן, שכתב בפייסבוק כי "ההצהרה המגוחכת" שיזם נתניהו היא סימן לפאניקה. למחרת בבוקר, בתוכניתו בכאן ב', תהה אריה גולן על הביקורת של לפיד: "אתה בעצמך, כשהקמת את יש עתיד, החתמת את כל החברים שהצטרפו אליך שאתה תהיה היו"ר עד 2020!" לפיד לא התבלבל: "כפי שהיה גם בליכוד בשנותיו הראשונות, וגם במפא"י בשנותיה הראשונות", הוא ענה. "כל מפלגה חדשה בשביל למנוע השתלטויות עושה את זה".
הנה אפוא התזה: דמוקרטיה היא עניין לתנועות ותיקות, לא למפלגה צעירה. אבל מה הן העובדות? האומנם דוד בן גוריון, איש הביורוקרטיה והמנגנון, ומנחם בגין, הדמוקרט הגדול, נשענו בראשית הדרך על שריון דומה לזה שניתן ללפיד?
נזכיר מה מובטח ללפיד בתקנון יש עתיד. סעיף 56 קבע במקורו, עם הקמת המפלגה ב-2012, שלפיד יכהן לפחות עד תום הכנסת ה-20 - כלומר עד 2019 בערך. מאז הוארך המועד פעמיים, וכיום לפיד משוריין עד סוף הכנסת הבאה, "או עד שיודיע על פרישה, או שייבצר ממנו לכהן כיו"ר המפלגה". הוא גם מסדר בפועל את הרשימה לכנסת, משום שכל מחלוקת בוועדת הבחירות מוכרעת בקולו, ומשום שאחד מחברי הוועדה הוא מנכ"ל המפלגה, שלפיד ממנה בעצמו - כשם שהוא ממנה את יו"ר מטה הבחירות, הדובר, היועצים המשפטים, הגזבר ומורשי החתימה במפלגה.
ריכוז דומה של כוח, בהבדלים מסוימים, מקובל היום גם במפלגות כמו חוסן לישראל של בני גנץ וישראל ביתנו של אביגדור ליברמן. נזכיר מה מכל הטוב הזה עמד לרשות מנהיגי העבר.
מפא"י: כולם שווים בפני ועדת המינויים
מפלגת פועלי ארץ ישראל באה לעולם ב-1930 מאיחוד בין שתי מפלגות: הפועל הצעיר ואחדות העבודה, שבראשה עמד בן גוריון. לכל אחת מהן כבר הייתה היסטוריה, מנגנון פעיל ומרכז מפלגה, שנבחר בידי ציבור חברים גדול. שתיהן כבר שלחו נציגים לאסיפת הנבחרים - פרלמנט של יהודי ארץ ישראל שקם עשר שנים קודם, וב-1928 קיבל את הכרת השלטונות הבריטיים. בעקבות האיחוד הפכה מפא"י לכוח הבולט באסיפת הנבחרים.
מראשיתה היה למפא"י מנגנון פוליטי מסודר: חברי המפלגה - 5,000 איש ואישה במועד הקמתה - בחרו את ועידת המפלגה; הוועידה בחרה נציגים לוועדות, שאחת מהן הייתה ועדת המינויים; וזו הרכיבה בתורה את רשימת המועמדים לאסיפת הנבחרים, ואחרי קום המדינה - את הרשימה לכנסת. ברשימה זו נכלל גם ראש הרשימה, מועמד המפלגה לראשות הממשלה.
לבן גוריון לא היה אפוא שריון פורמלי, וגם כיו"ר הוא לא תמיד השיג את מבוקשו. כבר בשנות ה-30' קמה לו אופוזיציה בדמות סיעה ב', קבוצת פעילים שהנהיג יצחק טבנקין שחלקה על מדיניותו. ב-1948 פרשו חברי סיעה ב' והקימו את מפ"ם, שהפכה ליריבה העיקרית של מפא"י בכנסת הראשונה. כישלון בולט של בן גוריון אירע ארבע שנים אחרי הקמת מפא"י. המתיחות בין חברי התנועה לבין הרוויזיוניסטים הייתה אז בשיאה, ותגרות בין פעילים בפלשתינה ובאירופה הפכו לדבר שבשגרה. כדי להפיג את האיבה חתמו בן גוריון וזאב ז'בוטינסקי על הסכם לשיפור היחסים בין התנועות, אבל הוא עורר התנגדות עזה בשורות מפא"י, ונקבר סופית בהצבעה כללית של חברי ההסתדרות.
גם בלי שריון, מזכיר פרופ' גידי רהט מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, האהדה לבן גוריון במפא"י הפכה אותו למנהיג בלתי מעורער. כשמרכז המפלגה היה מקדם החלטות שלא נשאו חן בעיניו, הוא היה מודיע על פרישה, עד שחברי המרכז היו חוזרים בהם כדי לרצות את הזקן. כשהתפטר ועקר לשדה בוקר, ב-1953, ועידה מיוחדת הפצירה בו לשווא להישאר. את מחליפו משה שרת בחרה הוועידה לפי המלצתו. כעבור שנתיים שב בן גוריון לממשלה כשר ביטחון, ולאחר לחצים הסכים להתמודד שוב על ראשות הממשלה מטעם מפא"י בבחירות שהתקיימו באותה שנה.
חרות: מרחב ת"א היה אופוזיציה פנימית
חרות נוסדה ב-1948 בידי פורשים מהתנועה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי, כולם מפקדים באצ"ל. אלה בחרו בבגין לעמוד בראשם. אף שבשלב הראשון לא הייתה למפלגה תנועת המונים מאורגנת, כמו במפא"י, הייתה לה ועידה ארצית שאיישה מדי שנתיים את כל התפקידים במפלגה. לבגין, כמו לבן גוריון, לא היה שריון: הוא התמודד בבחירות מול מתמודדים אחרים, אם כי ניצח תמיד ברוב גדול.
חרות זכתה ל-14 מושבים בכנסת הראשונה. הרוויזיוניסטים, שלא עברו את אחוז החסימה, קיבלו את מנהיגותו והצטרפו לחרות לקראת הבחירות לכנסת הבאה.
לדברי יוסי קיסטר, יועץ היסטורי למכון ז'בוטינסקי שניהל בעבר את מוזיאון האצ"ל, לבגין מעולם לא היה קל להעביר החלטות בוועידה הארצית של המפלגה. גם בחירת הרשימה לא הייתה בידיו, אלא בידי ועדת מינויים. בכנסת הראשונה פרשו מחרות שלושה חברי כנסת - הלל קוק, ערי ז'בוטינסקי ושמואל תמיר, שניסה בשלב מסוים להתמודד מול בגין. ב-1950 נוצרה אופוזיציה פנימית בדמות תנועת "למרחב". קיסטר מספר שגם מרחב תל אביב בתנועת חרות היה ידוע כמוקד התנגדות לבגין.
המכון הישראלי לדמוקרטיה מפרסם מאז 2015 מדד לדמוקרטיה פנים-מפלגתית. לצד מאפיינים כמו מנגנוני בחירות, שקיפות וייצוג מגזרים מגוונים, הם נדרשו למגמה בולטת בשני העשורים האחרונים: מפלגות של מנהיג יחיד שעל פיו יישק דבר. פרופ' רהט, שהוביל את עריכת המדד הזה, אומר שחוקרי המכון עדיין לא ניסו להחיל את המדד על מפא"י וחרות של ימי קום המדינה, אבל אפשר לשער שהציון שלהן לא היה מזהיר. ועדיין, הוא אומר, ועדה מסדרת היא דמוקרטית יותר מאדם אחד: "היו אז ימים מאוד לא דמוקרטיים, אבל היום, עם מפלגות המנהיג, יש אפילו פחות דמוקרטיה".
לקריאה נוספת:
המשרוקית - ציפי חוטובלי טוענת שהליכוד היא המפלגה הדמוקרטית היחידה
הארץ - "מרכז מפא"י אישר מועמדות שרת כראש ממשלה", נובמבר 1953
המכון הישראלי לדמוקרטיה- מדד הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית 2019
חוקת חרות, 1954
תקנון יש עתיד
תקנון ישראל ביתנו