ניר ברקת / צילום: איל יצהר
שתי גישות, המייצגות שתי תפיסות עולם מנוגדות, רווחות בטיפול בגירעונות תקציביים של ממשלות ברחבי העולם: האחת שואפת להגדיל את העוגה, כך שיהיה הרבה יותר לחלק לכולם; השנייה, שהיא שיטת "השמיכה הקצרה", דוגלת בחלוקת תקציבים יותר ממה שיש, על חשבון צמיחה עתידית, לכאורה למען "חלוקה צודקת" וגם "צרכים צודקים".
שיטת "השמיכה הקצרה" מוכרת לכם, היא זו הנשענת על אידאולוגיה הסתדרותית-סוציאליסטית הגורמת לקיבוע הבינוניות: כי הרי אין טעם להתאמץ, ליזום או להסתכן. זו תפיסה מנוונת שאומרת לא לרפורמות, לא להפרטה, לא לתחרות, לא לשוק חופשי ולא לכל ליוזמה פרטית פורצת דרך. להלן תפיסת כחול לבן, שמייצגה הנאמן הוא יו"ר ההסתדרות לשעבר ח"כ אבי ניסנקורן.
■ אבי ניסנקורן: הדרך להתמודד עם הגירעון - צריך למצוא דרכים לחסוך
השיטה שלי, קל לנחש, היא זו השואפת בהתמדה להגדיל את העוגה. כזו המסתכלת על העוצמות הטמונות בהון האנושי ובחשיבה שמגדירה מחדש שווקים ומוצרים. זאת, על בסיס של יוזמה חופשית, תחרות גלובלית ויזמות פרטית וחזקה, כך שנוכל במו-ידינו להצמיח באופן דרמטי את העוגה התקציבית באופן קבוע. אגב, זו תפיסת העולם הכלכלית-ליברלית של הליכוד אותה הוביל בהצלחה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעשה מהפך היסטורי בשחרור המשק הישראלי מטבעת החנק של כלכלת ה"פנקס האדום" של מפא"י.
קל לדבר על הגדלת העוגה, אבל קשה ליישם. ב-10 שנות כהונתי בעיריית ירושלים, חתרתי להגדלת העוגה באמצעות יישום רפורמות ויוזמות מחוץ לקופסה, כמו פיתוח תחום התיירות והתרבות וכמו פיתוח ההייטק בירושלים ותוכניות העבודה שפיתחתי עם פרופ' מייקל פורטר, שלבסוף הביאו את ירושלים להיות העיר עם הצמיחה בתיירות מספר אחד בעולם, וגם להיות עיר ההייטק עם קצב הצמיחה מספר אחד בעולם, וזאת לצד גידול ניכר בהשקעות בעיר, תקציב הפיתוח צמח מ-500 מיליון שקל בשנה ל-3 מיליארד שקל בשנה. התקציב השוטף של העירייה צמח גם הוא במקביל במהלך העשור מכ-3 מיליארד שקל ל-6 מיליארד שקל וסיפק יותר חינוך, רווחה, תרבות וניקיון. לצד משמעת תקציבית ושמירת תקציב מאוזן במשך עשור, תמיד העדפתי לתקצב "השקעות" במקום "הוצאות". למשל, הוצאת משפחות מעוני בתחום הרווחה, או השקעות פרטניות בתלמידים שחסר להם מקצועות בודדים ולהעבירם בהצלחה בגרות מלאה.
אנו חייבים להחיל את מודל הגדלת העוגה לישראל כולה ככלי להקטנת הגירעון לטווח ארוך. אתן כדוגמה את תוכנית הצמיחה החדשה שיזמתי יחד עם פרופ' מייקל פורטר מהרווארד, המתמחה ביצירת יתרונות תחרותיים למדינות. תוכנית זו מתמקדת באזורים הפריפריאליים במדינת ישראל והופכת אותם להזדמנויות צמיחה. פורטר טוען כי צמיחה שכזו בפריפריה תעלה את התל"ג של המדינה כולה בכ-20% ותביא אחריה ליותר צדק חלוקתי בין הפריפריה למרכז הארץ.
בתוכנית הצמיחה הצענו לכל אזור בארץ את הדרך המתאימה לו: בנגב ובערבה הגדרנו תחום חדש לו אנו קוראים Dessert Tech, המכיל פיתוח אנרגיה מהשמש והרוח, טכנולוגיות לניהול ייצור וחיסכון במים וחקלאות ייחודית בתנאי מדבר. ליהודה ושומרון הצענו הרחבה ניכרת לאזורי התעשייה באזורי C (בשליטה ישראלית) המוצלחים באזור ברקן, אריאל ומעלה אדומים, שם אנו עדים לצמיחה של תעשיות קלות המשלבות יזמות וטכנולוגיה ישראלית וכוח-אדם מהרשות הפלסטינית המהווים יתרון תחרותי חזק בתעשייה. בגליל ניתן ליצור יתרון תחרותי בכל תחומי האגרוטק ותיירות ייחודית.
יש לנו תוכנית מפורטת אשר מימושה יביא להזרמת משקיעים זרים והון למקומות שמוגדרים "פריפריה". שינוי גישה ואיתור היתרונות התחרותיים הגלובליים של כל אזור יגדיל את העוגה הלאומית ויוסיף לגאווה המקומית - לא עוד "פריפריה" אלא "מרכזי צמיחה".
תחום נוסף אשר מסייע להגדלת העוגה הלאומית הוא תעשיית ההייטק. כאחד מחלוצי הייטק שכיהן גם כיו"ר הראשון של חברת צ'ק פוינט, ישראל בתחרות קשה מול אומות העולם, ואנו חייבים להמשיך ולבנות תשתית לתמיכה בחברות ישראליות שיתבססו כחברות ישראליות מובילות המעסיקות אלפי עובדים. לשם כך המדינה צריכה להמשיך ולהשקיע באקו-סיסטם, הן באמצעות רפורמות בתחומי המיסוי, ולעודד השקעות טכנולוגיות בפריפריה, לצד הרחבת ההשקעה בחינוך הטכנולוגי של הנוער לעתיד. דשא שלא משקים, מתייבש.
יישום מקצת רעיונות אלה יוביל להגדלת העוגה הלאומית ולהתמודדות נכונה יותר עם הגירעון הממשלתי באופן חכם ומדורג על פני זמן, ללא פאניקה וללא נזקים "חברתיים". גישה זו עדיפה על פני השיטה האוצרית הצרה של קיצוץ רוחבי עיוור או הקטנת העוגה התקציבית. שיטת השמיכה הקצרה היא חשיבה גזברית ולא יזמית.
לסיכום, מדינת ישראל זקוקה ליותר יזמים ולפחות גזברים, ליותר יוזמה ולפחות "כלכלת ועדים", לעסוק בהגדלת העוגה ולא לריב על השמיכה הקצרה.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם הליכוד וכיהן במשך עשור כראש העיר ירושלים