אוהדי הפועל באר-שבע / צילום: שלומי יוסף
המפגש בין אוהדי כדורגל לבעלי קבוצתם הוא אחת מנקודות החיכוך המרתקות בתרבות הספורט. בתקופה מוצלחת, כולם מתמוגגים מן ההישגים, אך ביום סגריר, העימות כמעט בלתי נמנע. בין אם מדובר בהפגנה סוערת, בכתיבת פוסטים מושחזים או במפגש אקראי בשדה התעופה, האוהדים ידרשו מבעל ההון לשנות, להחליף ובעיקר לחתום על הצ'ק עבור שחקנים חדשים. התגובות לדרישה הזאת נעות בין ביקורת חריפה כלפי המתערבים בחייו הפרטיים של בעל הבית הנדבן, לבין הטענה שמועדון הכדורגל שייך לאוהדים, ולכן קולם חייב להישמע.
הכדורגל נוצר כמסגרת תרבותית ששייכת לציבור. באנגליה מולדת הכדורגל, לדוגמה, חקיקה שהגבילה בעלות פרטית בגובה של שבעה אחוזים וחצי לכל היותר ממניות המועדון הותירה את הענף כקהילתי שמשרת קודם כל את השכונה, העיירה או העיר הקטנה. בשנות ה-90 חל השינוי הגדול. בעלי הון שחשקו במוצר היוקרתי, ניצלו את ההלם מכמה אסונות גדולים שהמרכזי שבהם התרחש באפריל 1989 באצטדיון הילסבורו בשפילד כש-96 אוהדי ליברפול נמחצו למוות ומאות נפצעו במהלך משחק חצי גמר הגביע האנגלי. כחלק מהמלצות ועדת החקירה שבחנה את האירועים הללו, ותוך הפניית חיצי הביקורת כלפי האוהדים שרבים מהם נמנו על מעמד הפועלים, הוקמה הפרמייר-ליג ונותק הקשר בין המועדונים לציבור. הגבלת היקף הבעלות בוטלה, בעלי הון מרחבי העולם רכשו את מועדוני הפאר, יציעי העמידה העממיים נסגרו ומחירי הכרטיסים הועלו בצורה דרמטית. לכך נוספו גם שינויים אירופאיים שצמצמו את הזהות המקומית של הקבוצות והנסיקה במחירי זכויות השידור בעולם.
תגובת האוהדים הייתה הקמת מועדוני אוהדים מסוגים שונים, חלקם בבעלות מלאה של האוהדים ואחרים עמותות שמלוות את המועדונים שבבעלות פרטית. האירוע המשמעותי שתרם להתגברות התופעה הייתה ההחלטה להעביר את מועדון ווימבלדון הלונדוני 90 קילומטר צפונה למילטון קיינס מסיבות של רייטינג ותנאים פיזיים, שביטאה את הניתוק שבין המועדון לציבור המלווה אותו. אוהדי ווימבלדון לא התייאשו והקימו קבוצת אוהדים חדשה בשם AFC ווימבלדון שעד היום נמצאת בבעלותם המלאה. המודל הזה הפך ליותר ויותר נפוץ בעולם וגם בישראל פועלות מספר קבוצות מהסוג הזה, ביניהן הפועל קטמון ירושלים, בית"ר נורדיה ירושלים, הפועל רובי שפירא חיפה, הפועל אדומים אשדוד ועירוני אשדוד.
ממחקרה של קארי דאן שפורסם לאחרונה, עולה כי הארגונים החדשים הללו תורמים גם לעלייה משמעותית במספר הנשים האוהדות. תגובת הנגד שנשמעת לעיתים היא שהאהדה החדשה היא צרכנית ולא אותנטית, אך הכיוון ברור: השילוב בין מעורבות אוהדים בניהול הקבוצות או בניהול ארגונים שמלווים אותן, לצד השיפור בתנאים הפיזיים באצטדיונים, השפיעו על זהות היושבים ביציעים והפכו את הענף התרבותי הזה ליותר משפחתי. התהליך הזה גם משרת את האינטרסים הכלכליים של המפרסמים ובעלי הקבוצות שמבקשים להרחיב את שוק הצריכה של המשחק, כפי שצוין לא אחת במהלך מונדיאל הנשים עתיר הרייטינג שהתקיים באחרונה בצרפת.
במדינות אחרות בעולם קיימים מודלים נוספים של בעלות ציבורית על מועדוני ספורט שהמגמה חשובה: גם כאשר הבעלות היא פרטית, המועדונים הם גופי תרבות ציבוריים שתפקידם לשרת קודם כל את הציבור ורק לאחר מכן את כיס הבעלים שמעמדם החברתי ירד מעט בעקבות המחאות החברתיות בעשור האחרון. עדות לכך ניתן לראות במאבקי האוהדים באירופה כנגד קיום משחקים במועדים לא נוחים על-פי צורכי רשתות הטלוויזיה.
אצלנו ההצטרפות למגמה העולמית איטית מדי. לאחר עשרות שנים של בעלות מפלגתית, הופרטו מועדוני הכדורגל במהלך שנות ה-90 והתקבעה הגישה לפיה בעל המאה הוא בעל הדעה. התפיסה הזו מכילה דה-לגיטימציה לאוהדים שאומנם כבר לא נחשבים כחוליגנים פוטנציאליים, אך עדיין מתבקשים להביע נאמנות באמצעות רכישת כרטיסים, לעודד בכל מחיר, להמתין לפרסום מועדי המשחקים שמתחשבים בצורכי הטלוויזיה ולהגיד תודה לבעל ההון שתורם להם מזמנו ומכספו. נראה כי גם כאן סוף-סוף מתחיל להיווצר השינוי. יותר ויותר אוהדים דורשים - החזירו לנו את הכדורגל. הוא שייך לנו, ובכלל לא חשוב מי חותם על הצ'ק.
הכותב הוא דוקטורנט בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב ומלמד באוניברסיטה הפתוחה ובבינ"ה - התנועה ליהדות חברתית