אי-שוויון / צילום: שאטרסטוק
האם יש סתירה בין חופש לשוויון? לכאורה, ברור שכן. בחברה עם חופש כלכלי נרחב, העשירים נעשים עשירים יותר בעזרת הגדלת ההון שלהם על חשבון העובדים העניים. רק התערבות ממשלתית תשפיע על התהליך הזה. זו התפיסה המרקסיסטית, שקנתה אחיזה אדירה במחשבה הכלכלית הפופולרית, ואני מודה שהאמנתי בה תקופה ארוכה. אלא שלתפיסה הזו אין ראיה במציאות.
מחקרים מוקדמים הראו קשר מבלבל בין חופש כלכלי לבין אי-שוויון. ב-2013, ניסו חוקרים אמריקאים בשם דניאל בנט וריצ'רד ודר דבר מעט שונה - הם בחנו כיצד שינויים בחופש הכלכלי במדינות בארה"ב משפיעים על רמת האי-שוויון בהן. החופש הכלכלי נמדד באמצעות מדד החופש הכלכלי של מכון פרייז'ר, שמודד את החופש הכלכלי בעולם מ-1 עד 10 באמצעות סט של 24 תתי-מדדים, כאשר המתודולוגיה שלו פתוחה ושקופה לחלוטין. התוצאה? עד רמה מסוימת, חופש כלכלי מגביר את האי-שוויון, והחל ממנה - חופש כלכלי דווקא מצמצם את אי-השוויון.
איך זה יכול להיות? במצבים של חופש כלכלי מועט, הכל נמצא תחת "מעטפת" ביורוקרטית שדורשת סבלנות, מיומנות ביורוקרטית או קשרים. במצב כזה, רק חלק מהאנשים יכולים להתקדם, בעוד מבוגרים וכפריים מתקשים יותר לעשות זאת. אולי זה מה שקרה לרוסיה, שהשתחררה מהמערכת הסובייטית אך לא השיגה את החופש הכלכלי שקיים במערב.
ברגע שהחופש הכלכלי עולה מעבר לרף מסוים, היזמות נהיית נגישה יותר, ופירות החופש הכלכלי מגיעים לכולם - מחירים נמוכים, משכורות גבוהות והזדמנויות רבות יותר ליציאה מעוני.
על פי המחקר, השינוי מגיע בדרגת חופש כלכלי 7.4. עד אליה, חופש כלכלי מגדיל את האי-שוויון. אחריה - דווקא מצמצם אותו. כלומר - כלכלה חופשית יותר ושוויונית יותר כאחד. היופי הוא שבמדד החופש הכלכלי של מכון פרייזר, ישראל נמצאת על 7.49. כלומר, אנחנו בתחילת החלק היורד בגרף. לפי התוצאות שלהם, הגדלת החופש הכלכלי בישראל תצמצם את האי־שוויון, והתנגדות להרחבתו היא פגיעה בשוויון החברתי.
מחקר אחר של ניקולס אפרגיס מ-2015 הראה תוצאה דומה. במקום להשתמש ב-50 המדינות של ארה"ב, הוא לקח 58 מדינות מרחבי העולם, נירמל מאפיינים שלהן, ובדק כיצד שינוי בחופש הכלכלי משפיע על האי-שוויון. הוא הגיע למסקנה שנקודת המקסימום של האי-שוויון היא 6.67, אבל שההתנהגות הכלכלית דומה - עד רמה מסוימת, החופש הכלכלי מעלה את האי-שוויון, והחל ממנה - חופש כלכלי מצמצם אי-שוויון.
עם זאת, יש סייגים - ב-2016 אותו דניאל בנט פרסם עם בוריס ניקולייב מאמר נוסף , שסוקר את המחקרים הקודמים ומשתמש בסטטיסטיקה העדכנית ביותר. הוא הראה שעם מספיק משחק בהגדרה של אי-שוויון, של חופש כלכלי ושל קבוצת המדגם, אפשר להגיע למגוון תוצאות. אבל מה שבטוח - כל התוצאות, כולל המובהקות סטטיסטית, משפיעות מעט מאוד. גורמים חברתיים אחרים משפיעים על האי-שוויון בסדרי גודל יותר מאשר חופש כלכלי.
כלומר, אם לא מקבלים שחופש כלכלי יכול החל מרמה מסוימת לצמצם את האי־שוויון, אז גם אין שום הוכחה שהוא מגדיל את האי־שוויון בצורה משמעותית. ההנחה הסוציאליסטית הבסיסית ביותר, שהקפיטליזם מגדיל את האי־שוויון החברתי לאורך זמן, נמצאת כחסרת כל תימוכין במציאות.
מכיוון שהקשר בין חופש כלכלי לבין צמיחה כלכלית הוא הרבה יותר ברור וחזק, הן תיאורטית והן אמפירית, הקייס בעד חופש כלכלי ברור. אם חופש כלכלי "יגדיל את העוגה" בלי לפגוע באופן חלוקתה, עוד חופש הוא תרומה נטו לחלשים ביותר. זה מתבטא במחקר של מכון פרייז'ר, שמראה שבמדינות עם חופש כלכלי נרחב יותר, העשירון התחתון מרוויחים ריאלית הרבה יותר מאשר במדינות עם חופש כלכלי מצומצם.
כלומר, אנחנו מגיעים לתוצאה שסותרת את הנחות היסוד הבסיסיות ביותר של המחשבה הכלכלית הסוציאליסטית - הרחבת החופש הכלכלי היא פעולה חברתית, וצמצומו הוא אנטי-חברתי. בפעם הבאה שתשמעו מישהו אומר לכם שצריך לוותר על החופש הכלכלי למען החלשים ביותר, תדעו לומר לו שהמציאות היא הפוכה לחלוטין.
הכותב הוא פעיל ליברל, ממייסדי "חופש לכולנו" וכלכלן במשרד "סמקאי אסטרטגיה בע"מ"