מתי בדיוק התחלתי להקריח אני לא יודע, אבל את הרגע הראשון שבו הבנתי שאני בעיצומו של התהליך, אני דווקא זוכר ממש טוב. זה ביום לוהט במיוחד ביולי 2004 והייתי בדרך לסקר את אליפות העולם בתוכנות שחמט. ישבתי מול ההגה בפקק נוראי על איזה כביש ראשי סמוך לאוניברסיטת בר אילן ובהיתי קדימה, כשלפתע הקול שבקע מהרדיו לכד את תשומת לבי. "היי, אתה! כן, אתה שם שתקוע בפקק!", פנה אליי הקריין בטון אסרטיבי, "הבט במראה הפנימית! רואה את קו השיער הנסוג?" (רואה, בטח רואה). "אם אתה לא רוצה שהוא ימשיך לסגת ושתתקרח לגמרי - כדאי מאוד שתתחיל לעשות משהו לגביו!".

עד שהקריין סיים לתאר את הנסים והנפלאות שיחוללו הכדורים או הקרמים או השילוב של שניהם, עברה בי תחושה מייאשת שמסך התיאטרון של חיי ירד עליי. הייתי רק בן 32 אבל הרגשתי רופס וחלש וזקן. ולא סתם זקן - זקן קירח.

כרבע מהנשים בעולם וכמחצית מהגברים בו (והרבה, הרבה יותר בישראל) מגלים לפני גיל 50 שהם סובלים מהידלדלות שיער. יש כאלו שזה קורה להם מוקדם, אפילו לפני גיל 20, ויש כאלו שזה קורה להם מאוחר יותר, אבל אני מרשה לעצמי להניח שאף אחד מהם לא מרוצה מהתהליך.

לבני אדם יש בסביבות 100 אלף זקיקי שיער על הראש ומכל זקיק כזה יכולות לנבוט כמה שערות. הבעיה היא שלזקיקים הללו בדרך כלל אין חיי נצח. ככל שאנחנו מתבגרים החלק שממנו בוקעות השערות מתנוון ועם הזמן הזקיק כולו מתכווץ ויוצא משימוש. כשיותר ויותר זקיקים שכאלו מפסיקים להוציא מתוכם שיערות, יכולה כל עין להבחין בהידלדלות השיער על הקרקפת.

אצל גברים, ההתקרחות הטיפוסית בדרך כלל מתחילה בקדמת הראש. מעט מאוחר יותר מופיעה גם הידלדלות בפדחת וכששני ראשי החץ הללו נפגשים, נוצרת הקרחת הקלאסית המאופיינת בשיעור רגיל בחלקו האחורי של הראש ובצדדיו, ובפדחת בוהקת באמצע. הקצב שבו כל זה קורה משתנה מאדם לאדם.

כשם שאופן ההקלשה מגיע במגוון צורות, גם דרכי ההתמודדות משתנות מאדם לאדם ומדלדול לדלדול. הפטאליסטים והקוליים שביניהם מגלחים את כל הראש עוד לפני שהאסון מתרגש עליהם בכל כוחו; המכחישנים מלווים וחוסכים וחובשים כובעים ופאות; חסרי המודעות העצמית (או ההיפים) מתעלמים מהמצב. הספקטרום רחב ומכיל את כולם. מברוס וויליס עד בנימין נתניהו. מיול ברינר עד אבי בניהו.

מידלדלים אחרים - מיליונים רבים מאוד למען האמת - לא מרימים ידיים ומנהלים מלחמת חורמה ברוע הגזירה שהגנטיקה המשפחתית והאתנית הועידה להם. הם בולעים כדורים ומורחים קרמים, משתילים אניצים ומתקינים מסיכות מתוך תקווה שמחזור הדם יומרץ, הקרקפת תתעורר לחיים והשיערות שוב ישתלטו על הנדל"ן הפנוי.

חלקם מפקידים את פדחתם בידיהם של רופאים טורקים. אחרים משאירים את המלאכה ללשונן של פרות רומניות. הם מוכנים להוציא על התקווה סכומי כסף לא מבוטלים, לסבול מכאבים ומתופעות לוואי ולהשתעבד למוצרים או לטיפולים במשך שנים ארוכות. רופאים שזה תחום עיסוקם אולי יתווכחו איתי, אבל אני מרגיש בטוח מספיק כדי לומר שהמלחמה בקרחת היא מלחמה אבודה. לא מאמינים? תשאלו את ג’ף בזוס או את הנסיכים ויליאם והארי - כל הכסף שבעולם לא יצמיח מחדש שיער על ראשם.

למה זה כל כך מסובך

למרות עניין מדעי רב ופוטנציאל עסקי אדיר (רק בארה"ב מוציאים מדי שנה כ־4.5 מיליארד דולר על טיפולים למניעת הידלדלות שיער ומבוצעים בה כ־133 אלף ניתוחי השתלת שיער), מדענים לא הצליחו עד כה למצוא שיטה שתגרום לגוף להצמיח שוב שיער שאבד. הפתרון היחיד שבאמת עובד הוא השתלת שיער, אבל מדובר בתהליך יקר, כואב ומורכב, שהתוצאות שלו לא מדהימות. הוא כולל הסרת עור שמכיל זקיקי שיער עמידים גנטית להתקרחות מאזור אחד בגוף (בגברים בדרך כלל מדובר בחלקו האחורי של הראש) והשתלתו באזור הקירח. השיטה התפתחה במשך השנים, אבל זה הרעיון הבסיסי.

בהתחשב בהתפתחות הרפואה בעשורים האחרונים ובהתקדמות האדירה בחקר תאי הגזע, המצב הזה נראה כמעט תמוה. בעוד שמדענים מצליחים לגדל במעבדה מגוון רחב מאוד של תאים שממלאים פונקציות מורכבות מאוד בגוף האדם, היית מניח שעד עכשיו הם כבר יידעו לגדל תאי שיער - גדילים של חוטי חלבון שעוטפים זה את זה ולא נדרשים "לתפקד" בשום צורה כמו תאי לבלב או תאי מוח. כל מה שנדרש מהם זה להיות יפים ולשתוק.

לכאורה, זה כבר קרה. ב־2004 דיווחו חוקרות בארה"ב על כך שהן הצליחו לבודד תאי שיער שנלקחו מעכבר ולהרבות אותם במעבדה. דיווחים חדשותיים מאותה תקופה תלו בהישג תקוות רבות בטיפול בקרחת ועם הזמן אכן חלה התקדמות יפה במחקר. חוקרים מכמה קבוצות מחקר ברחבי העולם גידלו במעבדה תאי שיער וב־2012 דיווחו חוקרים מיפן על ניסוי שבו הם השתילו תאי שיער אנושיים שגודלו בתרבית על עורו של עכבר. לשיער האנושי שצמח על גבם של העכברים, הודיע צוותו של פרופ’ טקשי טסוג’י מאוניברסיטת טוקיו למדעים ולטכנולוגיה, היו תכונות של שיער "רגיל לחלוטין".

ד"ר אבי טרבס, שחוקר תאי גזע כבר שנים, היה סגן מנהל המרכז לחקר הסרטן במרכז הרפואי שיבא ומשמש כסמנכ"ל הטכנולוגיות של חברת בטאלין, שמייצרת לבלב מלאכותי מתאי גזע על מנת לגרום לו להפיק אינסולין. הוא מסביר לי את התהליך: "תולשים שערה, שיוצאת בדרך כלל יחד עם הזקיק. בתחתית הזקיק יש מצבור קטן של תאי גזע שיודעים לבנות שערה ועד כמה דברים כי יש שם גם בלוטות שומן וחלב. זה מנגנון די מסובך, אבל יודעים איך להפיק את התאים ולגדל אותם בתרבית. מתוך תאי הגזע שהפקת אתה רוצה כמובן להפיק הרבה שערות וכדי לעשות את זה אתה צריך להרבות אותם ואז להשרות אותם והם יתמיינו לכיוון של שערה מלאה. בתרבית יגדלו רק השלבים הראשונים - התאים שיוצרים את השערות בסופו של דבר - אבל השערה הסופית תגדל רק אם תשתיל את התאים הללו בעור".

טרבס אומר כי לפני כעשור וחצי החלו לתלות תקוות רבות בתחום הטיפוליים התאיים. עם זאת, הוא מדגיש כי בעוד שבתחום השתלת מח העצם ואימונותרפיה של סרטן חלו פריצות דרך משמעותיות מאוד, נמצא השימוש בתאי גזע מסוגים אחרים - שיער למשל - בתהליך הבשלה מאוד איטי. "יש לי ידיד מאוד עשיר שמשקיע בהרבה חברות. כשבאתי אליו עם אחת ההמצאות הראשונות שלי ואמרתי לו ‘שמע, אנחנו הולכים לרפא סרטן’, הוא אמר לי ‘עזוב סרטן. כשתמצא פתרון לקרחת שלי אז תבוא אליי’".

דוקטור אבי טרבס / צילום: פרטי

ואכן, במשך השנים התמודדו המדענים שפעלו ליצירת תאי שיער מתאי גזע עם שתי בעיות עיקריות שהתגלו בתהליך. בעוד שבאופן טבעי שערות הראש צומחות לכיוון מסוים, השערות שנוצרו מתאי הגזע והושתלו על העכברים התנהגו כמו רדיקלים חופשיים - כל אחת גדלה לכיוון אחר לגמרי. היו שגדלו ימינה, היו שגדלו שמאלה ואחרות הגדילו וגדלו פנימה - עמוק לתוך עורם של העכברים האומללים. בגדול, אם רופאים היו משתמשים בשיטה הזאת לטיפול בהקרחה, יש להניח שראשם של המושתלים היה נראה כמו פרווה של כלב רטוב רגע לאחר שהוא התנער במרץ.

הבעיה השנייה הייתה שהתברר שתאים משובטים מפסיקים להפיק מתוכם שיער לאחר זמן מה. ד"ר רוברט ברנשטיין, רופא עור מניו יורק שמתמחה בהשתלות שיער, הסביר לאחרונה למגזין "אטלנטיק" שלאחר זמן רב שבמהלכו איש לא הבין מה המנגנון שגורם לתאים להפסיק לתפקד, הבחינו החוקרים שכשהתאים נמצאים בשלב התרבית, הם מתרחבים לצדדים והזקיק שבתוכו הם נמצאים פשוט מתמוסס. "הגילוי הגדול היה ההבנה שאם תצליח לגרום לתאים להישאר צמודים זה לזה במבנה דמוי דמעה, הם ימשיכו לאותת זה לזה וכך ימשיכו לצמוח עד שיהפכו לזקיקי שיער", אומר ברנשטיין.

מכיוון שהחוקרים הבינו ששמירה על צורת הזקיק תאפשר גם לכל השערות שיפרצו ממנו לגדול באותו כיוון, נשארה על הפרק השאלה כיצד ליצור זקיק ששומר על צורתו לאורך זמן. ג’ופרי המילטון, מנכ"ל הסטארט־אפ סטמסון ת’רפיותיקס מסן דייגו, סיפר בכנס שנערך בחודש שעבר כי סטמסון משתפת פעולה עם ענקית הפארמה אלרגן על מנת לפתח את מה שהוא טוען שיהפוך להיות הפתרון לשתי הבעיות. אם החזון יתממש, סטמסון תנצח במרוץ להיות החברה שתציע את הפתרון האולטימטיבי לאדם הגיבח: חוות גידול שיער שבהן ישובט שיערם של אנשים, ייוצרו מרבדי שיער שלמים ובבוא הזמן אלו יושתלו על פדחותיהם החלקלקות של קירחי העולם כולו.

המילטון לא הסביר לעומק את המנגנון שיאפשר לכל זה לקרות אבל הוא אמר הרעיון הוא ליצור מעין פיגומים סינתטיים שיושתלו מסביב לזקיקי השיער. אם הם יהיו צמודים מספיק אל הזקיק הם לא רק ימנעו ממנו להתרחב ובסופו של דבר להתפרק, אלא גם ינווטו לכיוון אחד את כל השערות שיגדלו ממנו. על-פי המילטון, שתי החברות מתכוונות להתחיל בניסויים קליניים על בני אדם בעוד שנה עד שנה וחצי.

מאבדים את זה

הבטחת מרבדי השיער

אף על פי שלעת עתה רב הנסתר על הגלוי לגבי הטכנולוגיה שמפתחות סטמסון ואלרגן, מאמר שפרסמה בדצמבר האחרון חוקרת מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק עשוי לספק תמונה בהירה יותר לגבי הכיוון שאליו ככל הנראה יצעד תחום הצמחת השיער בשנים הקרובות.

פרופ’ אנג’לה כריסטיאנו, שסובלת בעצמה ממחלה אוטואימונית שגורמת לגוף שלה לתקוף את תאי השיער שעל ראשה, השתמשה במדפסת תלת ממד על מנת ליצור תבנית ג’לטינית שתחזיק במקום את הזקיקים בזמן שהם מתחלקים לתאי שיער. במאמר שלה כתבה כריסטיאנו כי "היכולת לייצר שיער שלם מתאים אנושיים בתרבית, תהיה בעלת יכולת לשנות לעומק את הטיפול בסוגים שונים של הידלדלות שיער וגם של פצעים כרוניים". כריסטיאנו מזכירה גם כי בעוד שגברים זוכים לעיקר תשומת הלב בכל האמור להתקרחות, יש גם המוני נשים שסובלות מהתופעה. בארה"ב בלבד יש לדבריה כ־30 מיליון נשים ששיערן מקליש באופן חמור.

ברנשטיין אומר שלרעיון של תבנית ביולוגית מתכלה שתמנע מהזקיקים להתפרק ותגרום לשיערות הפוררצות ממנו לצמוח באותו כיוון אחד בהחלט יש פוטנציאל לשנות את תחום הטיפול בשיער מידלדל מן הקצה אל הקצה. "זו פריצת דרך ענקית ולמרות שיש משתנים רבים אחרים בתהליך שצריך לפתור, העניין הזה בהחלט מרגש".

ד"ר אלכס גינזבורג, שמפעיל ברעננה מרפאה להשתלת שיער, פועל פחות או יותר בגראונד זירו של ההתקרחות העולמית. לדבריו, היהודים הם הקבוצה הגנטית המקריחה ביותר בכדור הארץ וכ־90% מהם נושאים את הגן האחראי להתקרחות. יתרה מכך - ועל אף שהוא מודה שאין בידיו נתונים - גינזבורג משער שהנטייה הגנטית הזאת התעצמה בעשרות השנים האחרונות בעקבות אכילת מזון מעובד וחשיפה לקרינה. "תסתכל על תמונות של אנשים מהצבא לפני 30 שנה. לכולם היה ראש מלא שיער. היום אתה רואה התקרחות בגילים הרבה יותר מוקדמים מפעם", הוא אומר. כך או כך, ידיו מלאות בעבודה כבר כמעט שלושה עשורים.

גינזבורג אומר שהוא לא בטוח שהשילוב בין טכנולוגיית תאי הגזע לבין שיטת ה"פיגומים" או התבנית שפיתחה כריסטיאנו אכן יביאו להכחדת הקרחת (לפחות אצל אלו שידם משגת), אבל מאמין שתוך עשור אכן תהיה פריצת דרך בתחום. הוא סבור שאותה קפיצת דרך תתבסס על שימוש בתאי גזע, אבל מוסיף שהפתרון האולטימטיבי לבעיית הההתקרחות הוא גנטי. "אם אתה יכול לתקן את הגן של ההתקרחות - אתה תוכל לפתור את בעיית ההתקרחות לגמרי", הוא אומר.

לדברי ד"ר טרבס, השתלה של משטחי זקיקים שמוחזקים על-ידי "פיגומים" זעירים על גבי הקרקפת לא נראית לו כמו דבר של מה בכך, אך הניסיון שהוא צובר בסטארט־אפ שלו גורם לו להניח שלשיטה יש עתיד. "מבחינה מסוימת זה די דומה למה שאנחנו עושים - אנחנו מייצרים את הלבלב שלנו על מטריצה טבעית וככה התאים יודעים לייצר אינסולין. במקרה של סוכרת, אתה לא צריך לכסות שטחים אלא רק להזריק ‘פיגומים’ כאלו שמכילים תאי אינסולין מתחת לעור. אתה יכול אפילו להזריק אותם לאותו מקום. עם זאת, כשמשתמשים בטכנולוגיה הזאת כדי לגדל שערות יכולה להיות לך בעיה אסתטית כי אתה צריך לכסות משטחים. בעיניי זה הופך את העניין ליותר מסובך".

טרבס אומר שהוא לא יודע אם התפוצה העצומה של הקרחות והפדחות מדולדלות השיער והפוטנציאל הכספי העצום שמאחוריהן יביאו לכך שחוקרי תאי הגזע בתחום השיער יצליחו להגיע לשיווק של מוצר מספק את הדעת לפני עמיתיהם מצילי החיים, אבל הוא משוכנע שבמקודם או במאוחר ישתנה שוק השתלות השיער מן היסוד בעקבות הטיפולים התאיים. האם יש מצב שהניסויים בהשתלת שיער בבני אדם אכן יחלו תוך שנה־שנה וחצי כפי שטוען בביטחון ג’ופרי המילטון מסטמסון ת’רפיותיקס?

טרבס צוחק. "זה בדיוק מה שאני תמיד אומר למשקיעים שלי".