אליזבת’ וורן, ברני סנדרס, ג’ו ביידן, / צילום: רויטרס
לאחר ימים רבים של חדשות רעות, רובן מעשה ידיו ומעשה לשונו, דונלד טראמפ רשאי, אולי, להתנחם קצת בתוצאות סקר דעת הקהל הזה, שהקפיץ את המשקיפים הפוליטיים בתחילת השבוע: התחרות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות נמצאת עכשיו במצב של תיקו סטטיסטי.
בשעה שהסקרים מעניקים לסגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן יתרון ברור על טראמפ בבחירות הכלליות, הסקר הדמוקרטי של השבוע מראה שביידן איבד את יתרונו במקדימות של המפלגה. לפי הסקר, ביידן (19%) חולק את המקום הראשון עם ברני סנדרס (20%) ועם אליזבת' וורן (20%).
אלה חדשות טובות-אולי לנשיא, מפני שהתארכות המאבק בתוך האופוזיציה נוטה להיטיב עם מפלגת השלטון: המאבק פוצע, מסיח את הדעת ומדלל את המשאבים שהיו יכולים לשמש את המפלגה בבחירות הכלליות.
ואלה חדשות טובות-אולי לנשיא, מפני שהן מראות, לכאורה, שהמפלגה הדמוקרטית עולה על מסלול שמאלי רדיקלי. הסנאטור סנדרס והסנאטורית וורן הם נושאי הדגל של האגף השמאלי. סנדרס מתאר את עצמו "סוציאליסט". לפי הסקר הזה, שניהם מייצגים 40% של הדמוקרטים.
"סוציאליזם בנוסח ונצואלה"
הנשיא, הלוחם עכשיו על חייו הפוליטיים, משתדל לשרטט קריקטורה של הדמוקרטים כמפלגת שמאל קיצונית. זה היה הטעם להתקפותיו על צירות הקונגרס המוסלמיות, שישראל אסרה את כניסתן. טראמפ מאמין שיוכל לנצח, אם ישכנע מספר מספיק של בוחרים מתונים, כי הדמוקרטים הרבה יותר מדי קיצונים.
אבל אילהאן עומר ורשידה טלייב לא יספיקו לו. הוא זקוק לראיה, שהדמוקרטים פנו שמאלה גם במישור הארצי. ואף כי הוא יכול ללגלג כאוות נפשו על "ג'ו המנומנם", ברמז עבה לזיקנתו של סגן הנשיא לשעבר (אם ייבחר, ביידן יהיה בן 77 בהשבעתו, זקן הנשיאים מאז ומעולם), הוא יתקשה לייחס לביידן "סוציאליזם בנוסח ונצואלה". הוא יכול לעשות כן, או לפחות לנסות, עם סנדרס ועם וורן.
קשה כמובן לדעת אם הסקר המצוטט כאן, ממכון הסקרים המכובד של אוניברסיטת מונמאות' (Monmouth) בניו ג'רזי, מציין נקודת מפנה במקדימות הדמוקרטיות. סקרים מתפרסמים בתכיפות בלתי רגילה, ורובם מוסיפים להעניק יתרון לביידן. אבל גם סקרים אחרים הראו בשבועות האחרונים התחזקות של האגף השמאלי במפלגה, ואת עיקר ההתחזקות הם מייחסים לוורן, המייצגת זו השנה השביעית את מדינת מסצ'וסטס בסנאט בוושינגטון.
16.3 טריליון ירוקים עד 2030
למה בדיוק אנחנו קוראים "שמאל", או "סוציאליסטים"? עד לאחרונה, מליצי היושר של האגף השמאלי ניסו להמעיט מן התוקף של התוויות, בעיקר מסיבות טקטיות. אמריקאים אינם אוהבים איפיונים, המזכירים להם ארצות רחוקות ואידיאולוגיות מאיימות. סנדרס וחסידיו חוזרים וטוענים זה זמן מה, שהם בעצם רק בני דמותם של "הסוציאל-דמוקרטים השוודיים". אבל אנחנו עומדים עכשיו בשלב של מסע הבחירות, שבו לשון ההמעטה מפנה מקום לרצף של סימני קריאה.
מצעו של סנדרס מכיל עכשיו מרכיבים המתקרבים להצדיק את התיימרותו החוזרת להנהיג "מהפכה". לא זו בלבד שהוא רוצה להלאים למעשה את הביטוח הרפואי בהשקעה של 8 טריליון (8,000 מיליארד) דולר, אלא שבשבוע שעבר הוא הציג את תוכניתו להסבה מלאה של הכלכלה האמריקאית לאנרגיה ירוקה עד שנת 2030. המחיר: 16.3 טריליון (16,300 מיליארד) דולר ב-15 שנה (התמ"ג האמריקאי עומד על 19.4 טריליון דולר).
התוכנית הגרנדיוזית הזו, שכל מימונה יבוא מקופת הציבור, נועדה ליצור 20 מיליון מקומות עבודה חדשים, ולסיים אחת ולתמיד את "כל האבטלה" באמריקה. מי יכול להתנגד. היא גם כרוכה בהלאמה של רשת החשמל והאינטרנט; בהוצאת פחמנים אל מחוץ לחוק, עם אכיפה ועם ענישה פלילית; בשלילית רישיונות לתחנות כוח גרעיניות; בסובסידיה מסיבית של עסקים קטנים על חשבון תאגידים, בייחוד במגזר החקלאי. מסים כבדים יושתו על תאגידים שיוכרזו "מזהמים".
התוכנית הזו כשלעצמה אולי יכולה להתקבל גם על דעתם של אנשים שאינם חושבים את עצמם ל"סוציאליסטים". אבל במקרה של סנדרס, הסנאטור הוותיק הוא בעל רקורד אנטי-קפיטליסטי מוצהר זה עשרות שנים, עוד מזמן שהיה ראש עיר בוורמונט. ביוטיוב אפשר למצוא ראיון אתו משנת 1981, שבו הוא מכריז על איבתו הבסיסית לשיטה הקפיטליסטית: לא, הוא אינו קפיטליסט; לא, הוא אינו מאמין במניע הרווח.
אמריקה עדיין "ימינה מן המרכז"?
מה מזה יכול להתקבל על דעת הבוחר האמריקאי (לא ציון מגדרי)? היסטורית, ולפעמים היסטרית, אמריקאים נרתעו מכל מה שחשד של סוציאליזם דבק בו. הם הוציאו את הקונגרס משליטת הדמוקרטים פעמיים בתוך רבע מאה מפני שהדמוקרטים העזו לתמוך, או לפחות לשקול התערבות ממשלתית מסיבית במערכת הבריאות.
ברבע האחרון של המאה ה-20, אמריקאים התקוממו נגד מסים ונגד גירעונות בתקציבים. ההבטחה "לכווץ את הממשלה", הן בדרג הפדרלי והן בדרג המדינות, הייתה המוטו רב-הכוח ביותר של הפוליטיקה האמריקאית. היא העניקה עמדת בכורה למפלגה הרפובליקאית בכל הדרגים, גם כאשר דמוקרטים ישבו בבית הלבן. ההנחה החוזרת הייתה ש"אמריקה היא ארץ העומדת ימינה מן המרכז".
האם ההנחה הזו עדיין נכונה? לא בטוח. אבל בחירות בארה"ב אינן שקולות כנגד משאל עם. פעמיים ב-20 השנה האחרונות (ב-2000 וב-2016) הדמוקרטים ניצחו ב"משאל העם", והפסידו בבחירות: אל גור והילארי קלינטון קיבלו יותר קולות מיריביהם הרפובליקאים, אבל הפסידו בחבר האלקטורים.
זה בהחלט עשוי לחזור בעוד קצת יותר משנה, בגלל התפלגות הקולות בכמה מדינות בינוניות-אוכלוסייה במערב התיכון של ארה"ב. הפרשים קטנים עד גיחוך עשויים לחרוץ את גורל הנשיאות. ההנחה הרווחת היא שהמאבק יהיה על חסדיהם של מצביעים מתונים, הנוטים אל המרכז. הם יצביעו נגד המועמד שיתרחק ממתינותם.
אבל אין זה מן הנמנע שההנחה הזו עצמה מוטעית. אולי אמריקה חדלה לעמוד "ימינה מן המרכז". אולי היא פונה שמאלה. אולי הרדיקלים מן השמאל ידברו אל לבה, ממש כפי שהרדיקלים מימין דיברו בשורה של בחירות מאז 1980.
מלומדי ניסיון, כולנו צריכים להיזהר כמובן בניתוח הסקרים. אבל גם אם הסקרים אינם משקפים בהכרח את המציאות, מוטב לזכור שהם משתתפים ביצירתה. בין שהם משקפים חולשה אמיתית של ביידן ובין שלא, עצם המגמה שהם מראים עשויה להיות לו לרועץ.
הרושם של חולשה עלול להיות קריטי בזמן שמועמדים חוזרים על פתחיהם של מיליוני תורמים קטנים, לפעמים כאלה השולחים חמישה דולרים ופחות. הם נוטים להסמיך את תרומותיהם להערכה ריאלית של סיכויי המוטבים. את התורמים האלה אפשר לחשוב למצביעים מוקדמים. קולותיהם, הניתנים באמצעות חיוב של כרטיס אשראי, מאיצים את הניפוי. שלושה טוענים כבר הסתלקו מן המרוץ, ואין כמעט ספק שהמספר הזה יוכפל או יושלש במרוצת ספטמבר.
בדיקה מדוקדקת של התקשורת מראה, שיתרונו של ביידן מצטמק גם במספר ההזכרות של שמו. מסע הבחירות שלו איבד, לפחות לפי שעה, את קסם ה"בלתי נמנע". דונלד טראמפ רחוק מחוף מבטחים, אבל הוא יכול למתוח את המפרשים. הרוח מתחדשת.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny