כיתה ערבית/ צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטיב
משפט אחד פאתן ג'בארה, תושבת טייבה ומורה לשפות בבית ספר יסודי ברעננה, לא תשכח לעולם. זה היה בדצמבר 2015, למחרת השבת שבה ביצע שוהה בלתי חוקי פיגוע דקירה בעיר ופצע שלושה אנשים, אחד מהם קשה. ג'בארה עברה במסדרון ליד כיתה ג', שבה היא מלמדת אנגלית, בדרך לשיעור אחר, ושמעה את הילדים שרים בקצב: "מוות לערבים". היא נכנסה לכיתה, ואחד הילדים אמר לאחרים: "פאתן נמצאת פה, אתם לא קולטים שגם היא ערבייה?" ואז הם השתתקו.
"הרגשתי שהילדים מפוחדים ונמצאים במצוקה", מספרת ג'בארה, "ביקשתי מהמורה שהייתה אמורה ללמד להחליף אותי בכיתה שלי, הושבתי אותם ועשיתי להם תרגיל: ציירתי על הלוח עיגול שבתוכו כתבתי "רוסי", ושאלתי אותם מה הם חושבים על רוסים. הם ענו: מבטא, שותים וודקה. ציירתי עיגול נוסף ובתוכו כתבתי ערבי, והם אמרו: מחבל, עושה פיגועים, עזה, קסאמים, חמאס, אנשים לא מלומדים ועוד סטריאוטיפים. ואז ציירתי עיגול נוסף שבתוכו כתבתי פאתן, והם אמרו: מורה נחמדה, שיעורים כיפיים, אוהבים אותך. סימנתי חץ מהמעגל של פאתן למעגל של הערבי ואמרתי להם: הרי אני עצמי ערבייה, אני לא שונה מכל הערבים. והם אמרו, אבל אנחנו מכירים אותך, את מלמדת אותנו.
"אז מה הסוד פה? להכיר. הגענו יחד למסקנה שיש סטיגמות וצריך להכיר זה את זה. קיבלתי אחרי השיעור המון מיילים מפרגנים מההורים. שיבחו אותי על האופן שבו התמודדתי עם זה. נכון שיכולתי להתעלם, אבל אני רואה בעצמי סוכנת שינוי. כל מורה ערבי שרוצה להיכנס לבית ספר יהודי בא לא רק ללמד את המקצוע. הוא סוכן של שינוי, כי לראשונה הוא יוצר קשרים עם יהודים. המפגש בין ערבים ליהודים הוא מצומצם, במנות קטנות. אולי פעם אחד מקרובי המשפחה מתאשפז בבית חולים והרופא ערבי, אבל אין מפגש ביומיום".
מפחדות מהמבטא
ג'בארה מלמדת 13 שנה בבית הספר שקד ברעננה, ואף שיש לה אפשרות לעבור ללמד בבית ספר ערבי בעיר מגוריה בטייבה או בבית ספר אחר יהודי קרוב יותר לביתה, היא לא מתכוונת להחליף את מקום העבודה שלה. ג'בארה היא אחת מ-15 מורות ערביות שהשתתפו במחקר שערכה ד"ר וורוד ג'יוסי, מומחית לתכנון לימודים וחוקרת בתחום החינוך לשלום ויחסי רוב מיעוט במערכת החינוך, מנהלת שותפה למרכז לקידום חיים משותפים. המחקר, שנערך עם ד"ר צבי בקרמן, נועד לבדוק את ההשתלבות והתחושות של מורות ערביות ישראליות בבתי ספר יהודים.
בישראל, בניגוד למערכות חינוך אחרות בעולם המשלבות מיעוטים, רוב מערכת החינוך מפרידה בין תלמידים יהודים לערבים. מספר המורים הערבים, ובעיקר מורות, המלמדים במערכת החינוך היהודית הוא זעום: 529 מורים ערבים לימדו במערכת החינוך היהודית ב-2014 ו-805 מורים לימדו במערכת היהודית ב-2018. השנה מלמדים במערכת היהודית 868 מורים ערבים. במערכת החינוך רשומים כ-179 אלף עובדי הוראה, רובם המוחלט מלמדים במסגרת החברה שהם שייכים אליה.
את התוכנית לשילוב מורים ערבים בבתי ספר יהודיים מובילה בין היתר עמותת מרחבים, שמתייחסת לנושא כאל פרויקט לאומי. התוכנית מספקת מעטפת של סדנאות לתמיכה למורות הנתקלות בקשיים בהשתלבות. לדברי ג'יוסי, מורה ערבייה לא תשאף ללמד בבית ספר יהודי, אבל במגזר הערבי יש עשרת אלפים אקדמאים/מורים מובטלים, ובמגזר היהודי יש מחסור, כך שהעסקת מורים ערבים במגזר היהודי היא פתרון. בתחילת הדרך המורות לימדו ערבית בלבד, אבל בהמשך עברו גם ללמד אנגלית, מתמטיקה ומדעים. ג'בארה מלמדת בבית הספר מקצוע בשם "אזרחות משותפת" שבו היא חושפת את התלמידים לחגים ולמנהגים של כל הדתות. זאת בנוסף לשיעורי השפות שהיא מלמדת.
המספר הגדול של מורים ערבים מובטלים נוצר בעקבות חסמים בשוק העבודה שעמם מתמודדים אקדמאים ערבים. עם סיום הלימודים הם נתקלים בקשיים במציאת עבודה במקצוע שלמדו ובמיוחד בתחום ההייטק, ובלית ברירה פונים להוראה. "כשבוגרות הוראה פונות אליי ואני מציע ה להן ללמד בבתי ספר יהודיים, יש חששות שנובעים בעיקר מהשפה ומהבדלי תרבות. המורות שמגיעות ללמד הן בדרך כלל בעלות ביטחון עצמי, אבל הן חוששות מהדיבור במבטא ערבי ומורות דתיות פוחדות שהמראה שלהן ירתיע תלמידים יהודים", אומרת ג'יוסי, אבל מוסיפה כי ממצאי המחקר דווקא חיוביים וניכר שבאמצעות עבודתן בבתי ספר יהודיים הן מצליחות לנפץ סטריאוטיפים.
לדברי ג'יוסי, מעבר לחששות מהדרך שבה יקבלו אותן, המורות סובלות לעתים מהלם תרבותי. "אחת המורות שראיינתי נדהמה לגלות במפגש הראשון עם ההורים שתי אמהות לבן יחד, וזה זעזע אותה. אבל מהמחקר עולה שהן מתגברות מהר על ההלם התרבותי ומתחילות להסתכל באופן ביקורתי על חלק מהדברים בחברה שלהן ומאמצות חלקים מסוימים מהתרבות של החברה היהודית. חלקים אחרים במסורת חשובים להן: למשל הן רואות שבנים ובנות יוצאים לסרט בכיתה ו' והן מעדיפות לחנך את ילדיהן אחרת.
גם ג'בארה מעידה על הקשיים ההתחלתיים הנובעים מתפיסות עולם שונות. "הייתי צריכה להתרגל למנטליות של בית הספר, של התלמידים ושל ההורים. אנחנו לא אותה חברה. באתי אחרי שלוש שנים בבית ספר ערבי, ובבתי הספר הערביים אין כל כך הרבה ישיבות והמידע פחות חשוף. המורים לא נותנים את מספר הטלפון האישי שלהם, אלא יש שעות מסוימות שבהן אפשר להתקשר למזכירות. בבית הספר שלי אני נותנת את הטלפון והמייל. בחברה הערבית, הילדים יותר ממושמעים וההורים סומכים יותר על המורים. ההורה נותן למורה לעשות את העבודה, יותר כמו פעם. במגזר היהודי זה שונה. ההתמודדות עם ההורים היא החלק הקשה ביותר בעבודה".
גילויים של גזענות
קשיי השילוב נובעים גם מגילויים של גזענות. אחת המורות סיפרה לג'יוסי כי לאחר שנשפך משהו במסדרון, הגיע אליה אחד התלמידים, שלא זיהה שהיא מורה, וביקש ממנה להגיע לנקות. ג'בארה, בעלת תואר שני בשפות עם התמחות באנגלית, מספרת שכשהתחילה ללמד אנגלית בכיתות ג', היו הורים שאמרו, "אנחנו מאוד מכבדים את פאתן, אבל איך היא תלמד אנגלית עם מבטא?". "אני מורידה את הכובע בפני המנהלת הקודמת, שבעצמה הייתה מורה לאנגלית. היא אמרה להורים שאני אלמד וכך היה. אחרי שבע שנים שאני מלמדת אנגלית, בכל שנה ההורים כותבים למנהלת ומבקשם לא להחליף את המורה, שהילדים אוהבים את השפה ואת השיעור באנגלית".
ג'בארה מספרת על מקרה נוסף שאירע בשנתה החמישית בבית הספר. הורה שחזר אז בתשובה פנה למנהלת ולעיתון המקומי בתלונה על בית הספר שמחנך לאסלאם. זה היה אחרי שהבן שלו אמר לו שהלוואי שהיו מלמדים שיעור תנ"ך כמו שיעור אזרחות משותפת, שבו לומדים על שלוש הדתות. ג'יוסי מוסיפה שמורה אחרת שביקשה מהתלמידים לבנות דגם של מסגד, כפי שבנו דגם של כנסייה ובית כנסת, נתקלה בתגובה של הורה שטען כי המורה מנסה לאסלם את בנו. במקרה של ג'בארה, המנהלת העמידה במקום את המורה וההורים האחרים התנצלו בפניה ואמרו שהפנייה לא נעשתה בשמם. "זה לא היה נעים מה שהוא עשה, אבל קיבלתי גיבוי מכל הצדדים", נזכרת ג'בארה.
מיעוט מצטיין
"לחינוך יש כוח", אומרת ג'יוסי, "וזה משתקף בדעות של התלמידים, שמספרים שהם לא מרשים להורים שלהם לקלל ערבים שהם רואים בטלוויזיה. היה תלמיד שסיפר למורה שלו שהוא שנא ערבים ועכשיו הוא אוהב אותה והוא יודע שהיא בדיוק כמוהו. הוא סיפר לה שאמא שלו לקחה אותו למיון פעם וסילקה רופא ערבי שהגיע לטפל בו והיום הוא מתחרט שלא אמר לה כלום. בזכות המורה הזו, הוא חזר וחשב על מה שהיה ואיך הוא הרשה להוריו לדבר כך אל הרופא. זו השפעתן הגדולה באמת".
השפעת השילוב ניכרת לא רק על התלמידים אלא גם על המורים. ג'בארה מספרת שחברותיה הטובות ביותר הן יהודיות, מורות מבית הספר. הן מבקרות אותה בטייבה והיא מבקרת אותן. לדברי ג'יוסי, המורות הערביות בבתי הספר היהודיים לרוב מצטיינות. "כשיש קבוצת מיעוט שנמצאת ועובדת עם קבוצה של רוב, קבוצת המיעוט שואפת להצטיין. המורות האלה הן מורות טובות והכיתות שלהן כיתות מצטיינות, ויש להן מסוגלות עצמית. המורה הערבייה היא המורה הכי טובה בבית הספר".
ימי הזיכרון והעצמאות וימים מתוחים של פיגועים ומלחמות מאתגרות את המורות הערביות. גם שירת ההמנון. "לטקס יום הזיכרון אני לא מגיעה, נפשית אני לא יכולה להתמודד עם זה. אני לא יכולה להתעלם מהנרטיב שלי", אומרת ג'בארה. סבא של סבא של סבא שלי נולד פה, אני לא באתי מתימן. אני חלק מהמקום הזה, ובמלחמת העצמאות חלק מהמשפחה שלי נשאר פה וחלק מעבר לקו הירוק וזה חלק מהעם שלי. אין לי בעיה לעמוד ב'תקווה' ולעמוד בצפירה של יום השואה. אבל ההמנון של המדינה מתעלם ממני, מגדיר אותי כפליטה. ואני לא פליטה, אני בת המקום. כשהילדים שאלו למה אני לא שרה את ההמנון, זה מה שאמרתי להם. מצד שני, אני מקפידה שהם ישירו את ההמנון ולא יזלזלו בו".
"העובדה שאני ערבייה תמיד תהיה עניין, כי המציאות מורכבת", היא אומרת. "את לא יודעת מה יילד יום. יש פה צוות של מורות שאנחנו חברות כל כך הרבה שנים ובמבצע האחרון נכנסתי אליה הביתה. הבן שלה היה מגויס וחברה של הבת שלה נהרגה בפיגוע. הן לא אמרו כלום, אבל את מרגישה את המתח באוויר. אני מתחברת לכל אמא, אם זה אמא של חייל או אמא עזתית שיום אחד הבית שלה נופל ולוקח לה חמישה ילדים. העובדה שאני עובדת במערכת היהודית זה לא רק בקטע של שוויון ולתת לערבים הזדמנויות בשוק העבודה. אני מאמינה שהשינוי מתחיל מהחינוך: שתי החברות צריכות להפסיק את ההתנהלות של האפרטהייד, שיותר אנשים משתי החברות יעבדו יחד".