שורט ריבס / צילום: אנדרו מלקובסקי
אחת הטענות הנפוצות המופנות לאכסניה המכובדת המארחת את המדור הזה, לפחות מאלה המובאות לידיעתי, היא היעדרן של מסעדות כשרות ו/או מסעדות ב"פריפריה". עכשיו, לך תוכיח שאין לך אחות.
לך תסביר שאתה בוחר מסעדות לפי טיבן ולא לפי מיקומן או התעודות הנלוות לאוכל שלהן. שאתה מחפש עבור קוראיך מסעדות טובות פחות או יותר ולא "סתם", ולא מסעדות שנמצאות במקום כזה או אחר על המפה או שהרבנות אישרה. מאחורי הקלעים אני מסביר לשולחיי, שאיני מתעלם ממסעדה טובה כי היא כשרה או רחוקה. לא תמיד זה עוזר לי. בטח לא מול המתלוננים. מה לעשות. מסעדת הארווי'ס היא מסעדת בשרים כשרה בירושלים. מרוצים? יופי. נמשיך.
זה התחיל לא טוב. יום קיץ לוהט במיוחד (מד החום במכונית הראה לא פחות מ-38 מעלות) במדרחוב ירושלמי נטוש למחצה. רחוב שמעון בן שטח הוא כבר שנים רבות אחד ממעוזי הקולינריה העילית בירושלים. ממש מעבר לפינה שכנה פעם מסעדת אוקיינוס של אייל שני בגלגולה הראשון. בדלת הצמודה להארווי'ס יושבת כבר שנים דולפין ים. ויש עוד.
הארווי'ס עצמה יושבת על חורבות מסעדת גבריאל, עוד מסעדת גורמה כשרה שהצליחה כאן לא מעט שנים. נו, תשאלו, אז מה כל-כך רע. חוץ מהחום כלומר. ובכן, כשהגענו השולחן שלנו עוד לא היה מוכן. ישבנו בחוץ ודי סבלנו. אומנם המלצרית שלנו, מהנחמדות שפגשתי מימיי, דאגה לכל מחסורנו והביאה בירה ושתייה קלה לילדים, אבל היה חם.
אחר-כך, כשהוכנסנו אחר כבוד לחלל הממוזג, גילינו שהושיבו אותנו דווקא בקומה מעל, שהייתה ריקה לגמרי וקצת מדכאת. בהתחשב בעובדה שהמילים היחידות שהצלחנו להבין מהשיחות באנגלית שהתגנבו לאוזנינו במעלה המדרגות היו "לוחות הברית", לא תתפלאו כנראה אם אומר שקצת התבאסנו והרגשנו שאנחנו מפסידים את כל האקשן.
נו, טוב. אם כבר הגענו עד כאן במיוחד (טוב, כמעט) לא בעיות קטנות כמו אלה יעצרו אותנו. הצצנו בתפריט והתחלנו להזמין. הארווי'ס היא כאמור מסעדת בשרים. אבל לא סתם בשרים. בשרים מעושנים כשרים. בנוסח האמריקאי. זה יכול להישמע לא ממש מבטיח, בהתחשב בעובדה שהחיה שהאמריקאים מטפלים בה במעשנות שלהם בכישרון הגדול ביותר היא בכלל חזיר, אלא שהארווי סנדלר, בעל הבית, יודע כנראה את המלאכה.
הנוער הלומד הסתפק אומנם בנגיסי עוף שכונו "פופקורן עוף" ברוח הימים הללו והיו אולי נגיסי העוף הטעימים שטעמתי מימיי, אבל אנחנו הלכנו על ה"ריל מקוי", כמו שאומרים באמריקה.
פלטת בשרים מעושנת כללה בריסקט (חזה, הנתח שממנו הייתי מכין פעם קורנדביף), שורט ריבס (צלעות) ואסאדו, או כמו שאני אוהב לקרוא לנתח האדיר הזה - שפונדרה. פולני או לא פולני.
הפלטה הזו, שהוגשה לנו לבקשתנו עם צ'יפס מצוין וטבעות בצל מעולות, הייתה, כך גילינו מיד, לא רק בחירה מצוינת, אלא כזו ששווה לנסוע עד ירושלים במיוחד בשבילה. טוב, כמעט.
הבריסקט, הלוא הוא נתח החזה כאמור, היה עסיסי ונימוח (ככה אומרים תמיד, לא? עסיסי ונימוח), ומשום מה קצת הזכיר לי את פרוסות הלשון שהיו מגישים פעם בחתונות. אבל בדרך טובה ונוסטלגית, ובלוויית ניחוח מעושן כמובן.
השורט ריבס הוגשו כשהן מפורקות מהעצם ומפוררות לסיבים ארוכים. משהו שעדיף כנראה להכניס לכריך, כמו שעשה בני הבכור שהזמין כריך שכונה בשם הגאוני "טוטו, אנחנו בקנזס" (רפרור למשפט המפורסם ההוא מ"הקוסם מארץ עוץ", כמובן), וכלל אותו בשר בדיוק עם קצת קולסלאו, חסה ורטבים, הכול בג'בטה טרייה ופריכה. נהדר.
אבל גולת הכותרת הייתה כמובן האסאדו. השפונדרה אהובתי. נתח אדיר, מכוסה בכמות עצומה של שומן, שבניכויה ובניקויה (ניכוי וניקוי, כן-כן) כמות הבשר נטו הנותרת היא קטנה בהרבה, וטוב שכך.
שפונדרה, או אסאדו בפי משפחתה הארגנטינית של אשתי, הוא נתח לגיבורים. כאלה שיודעים מה טוב ולא פוחדים לא ממנו ולא מהקרדיולוג. המון שומן ולא מעט עצמות. אבל זה בדיוק מה שמבדיל בין גברים לילדים ובין שפונדרה לנתח מספר 5, כתף.
השפונדרה היא הגביע הקדוש לא רק של הבשר המעושן, אלא גם של המבושל במרק. נסו את זה פעם בבית. זה היה אורגזמי ממש. אופס, סליחה, אנחנו לא בקנזס יותר, אלא בעיר הקודש. ויתרנו על קינוחי הפרווה ויצאנו שוב אל החום הלוהט, מותשים, מסוחררים אבל מאושרים.
אם אתם בירושלים, או אוהבים בשר מעושן עד כדי כך שתקומו ותסעו אליה במיוחד, אל תוותרו על הארווי'ס. אולי אפילו יהיה לכם מזל ותצליחו לתפוס מקום למטה על הבר מול תנור העישון ליד שני אברכי המשי, ולשמוע איך הם מתווכחים על לוחות הברית.
פרטים: שמעון בן שטח 7, ירושלים. 02-6246444. א'-ה' 12:00-23:00 (או עד שנגמר הבשר, כמו שהם כותבים). כשר
מחירים: נגיסי עוף - 46 שקל, כריך צלעות - 62 שקל; בשרים: 300 גרם אסאדו - 114 שקל, 200 גרם בריסקט - 64 שקל, 200 גרם צלעות - 60 שקל; צ'יפס גדול - 32, טבעות בצל - 28 שקל.