בדרך הביתה מביטות בי פני ה"רובוקופ" שעוצבו לבני גנץ לכבוד קמפיין הבחירות שנכפה עליו ועלינו. "ישראל לפני הכול" זועקת מכל עבר הסיסמה מתחת לפרצוף הקשוח מדי שסידרו לו המעצבים של משרד הפרסום.
אני חוזר הביתה מאחת הפגישות הכי מרגשות שלי בשנים האחרונות, ואיני יכול שלא לתהות מה היה קורה לו היו מקשיבים פרנסי כחול לבן, ואולי בעצם כל שאר המפלגות, לחזון של ג'רמי וולפלד, מייסדה ובעליה (יחד עם דניאל אלון ודרור ארז) של מבשלת הבירה ג'מס. זהו חזון פשוט מאוד, והכי מסובך שיש. וולפלד, האיש הכי שמח ומלא אנרגיה שפגשתי מימיי, רוצה לחבר.
כן, בדיוק אותה מילה שהפכה להכי פופולרית בבחירות 2019, רק להיפך. שהרי מה שעושים פרנסי המפלגות המתחברות ביניהן לקראת הבחירות הקרבות ובאות, מריח מרחוק מאופורטוניזם. ואילו וולפלד רוצה באמת לאחד ולחבר, ולהרבות אהבה בעולם. אז מה אם הוא נאיבי שחושב שעוד קצת בירה (ומוזיקה טובה וקצת נקניקיות והמון צחוק וחיבוקים) באמת יכולים לעשות את זה. נדמה לי שהוא יודע שזה לא ילך. אבל הוא לא מוותר.
ג'רמי וולפלד נולד ב-1965 בבוסטון למשפחה יהודית שומרת מצוות. עד היום מעטרת את פדחתו פאה אחת. לא פאה נוכרית אלא אחת מתוך שתי הפאות המשתלשלות מראשם של יהודים מאמינים. "שלא יחשבו שאני עוד איזה משוגע מברוקלין", הוא צוחק, מתעלם לגמרי מהעובדה שפאה אחת נראית עוד יותר "משוגעת" משתיים. "יש לי עוד אחת, אבל קצרה מאוד", הוא מצביע על הצד השני. ב-1983 עלה לישראל בפעם הראשונה. אחר כך חזר לארה"ב, ושוב לארץ ובילה כמה שנים על הקו, מתקשה לפעמים להתפרנס כאן ולכן חוזר לשם. את רוב שנותיו הבוגרות העביר בעסקי הקייטרינג, אבל בין לבין היה גם פועל בניין (כאן), תלמיד למדעי המזון (שם) ועוד לא מעט דברים.
ב-1989 ישב עם חבר בבר אמריקאי, והתאהב. הבר היה מהסוג שהוא מנהל עכשיו, אבל בארץ עוד לא היו כאלה. לא סתם בר של בירות אלא כזה שמבשל אותן בעצמו.
20 שנה לקח לו להגשים את החלום. אולי משום שרצה שהוא יקרה כאן, בארץ הקודש, ומעולם לא ויתר. הוא רצה בר שיהיה גם kosher אבל גם cool, מלשון מדליק. ורצה גם שהוא יהיה בפתח תקווה.
גם היום, עשר שנים אחרי שסוף-סוף הגשים את חלומו, הוא נמנע כמעט לחלוטין מהערים הגדולות. להוציא מעין דוכן קטן בשוק צפון ברמת החייל בתל אביב, כל הג'מסים שלו הם בפריפריה. לא ממש בשדרות ובקריית שמונה, אבל גם לא בירושלים, חיפה או בתל אביב. יש לו כבר 12 כאלה, ברוך השם, ועוד היד נטויה. ברחובות, רעננה, באר שבע, כפר סבא, פרדס חנה, במודיעין ועוד.
"אני עושה בירה כשרה לעם ישראל", הוא אומר ומוזג לי עוד קצת פילזנר נהדרת ליד הנקניקיות המצוינות וטבעות הבצל הכי טובות שאכלתי שנים. אחר כך אנחנו שותים גם קצת בירת חיטה ליד הערייס, סטאוט עם הכבד הקצוץ ו"סאמר אייל" מופלא עם החציל בטחינה. ארץ ישראל אמיתית.
אחרי סיבוב במפעל, אני בוהה בקהל שיושב בחלל הגדול הצמוד למפעל, שמייצר כבר 60 אלף ליטר בחודש, ועדיין שומר על אווירה משפחתית ומקבל כל אחד. "מספיק שיבואו, ישמעו מוזיקה חיה, יצחקו וישתו אפילו בירה אחת", הוא אומר. לפני עשר שנים ביקרתי כאן לראשונה ולאחרונה. אני אומר לו שהבירה שלו השתפרה פלאים, והיא עכשיו אחת הטובות בארץ. הוא מחבק אותי חזק ושולח אותי לתוך הלילה עם חיוך ענק.
הבירות של ג'מס ועוד רבות וטובות ישתתפו היום, 29.8, בפסטיבל הבירה של ירושלים בגן העצמאות בעיר.
הבירות של ג'מס: טעימה
• פילס - אחת מבירות הפילס (לאגר) הישראליות הכי טובות שיצא לי לטעום. פילס בהיר, מריר ומרווה הוא הבירה שהכי קשה לעשות, כי אין בה שום דבר להתחבא מאחוריו. זו של ג'מס אכן מרירה, מרווה ומרעננת ובעיקר טעימה. 11.5 שקל לבקבוק של 330 מ"ל
• חיטה - כמו שאני אוהב לאגר בהיר ומריר, ככה אני שונא בירת חיטה מעוננת וחמצמצה. זו של ג'מס אינה חמוצה מדי, אינה פירותית מדי, ובקיצור מתנהגת כמו שבירה אמורה להתנהג. להרוות ולרענן ולא להיות שלגון שוקולד בננה. 27 שקל לשליש ליטר בברים של ג'מס
• סאמר אייל - בירה עונתית קיצית, אייל פירותי למדי, עם טעמי פרי הדר בולטים, אבל לא מעיקים או מטופשים מדי. מבחינתי זו הייתה הפתעת הטעימה, כשגיליתי שאני מסוגל להתחבר ואפילו לאהוב גם בירות "נחמדות" כאלה. 33 שקל לחצי ליטר מהחבית
• לאגר כהה - בתור מי שגדל על גולדסטאר ועדיין שומר לה אמונים, קשה ליהודי מסורתי כמוני, לפחות בכל מה שנוגע לבירה, להודות בפה מלא שפגש לאגר כהה אחר, ועוד בישראל, שהיה לו לא פחות טעים, אם לא יותר. אבל - ואל תגלו - זה בדיוק מה שאני חושש שקרה. שלא נדע. הסתבכתי. 58 שקל לליטר טרי מהחבית