מיכאל אילוז, עו"ד זיו כספי, צבי נטע, ג'קי מוקמל / צילום: מורג ביטן
"התביישתי לספר לחברים, שלא יקנאו בי ואולי זה יפגע בחברות"
הטיסה הראשונה שלי לחו"ל הייתה בגיל 10 לצרפת. השנה הייתה 1962 ואבי, יוסף (ג'ו) בוקסבאום שהיה דמות מאוד ידועה בענף הרכב בישראל, לקח אותי ואת אימי לפריז. בשעתו לטוס לחו"ל היה כבוד גדול אך התביישתי לספר לחברים, שלא יקנאו בי ואולי זה יפגע בחברות בנינו.
מפריז המשכנו לעיר Poissy שבה היה ממוקם מפעל חדש של חברת קרייזלר, מפעל שנרכש בשעתו מחברת סימקה הצרפתית. אבי הוזמן, ביחד עם יבואני קרייזלר מכל העולם, לטקס השקת המפעל, שממוקם באזור פסטורלי על גדות נהר הסן, אני זוכר שהתרשמתי מאוד מגודלו של המפעל.
כשחזרנו לפריז, אני זוכר שבקשתי מהוריי רשות לצאת לבד לטייל באזור שאנז-אליזה ונפעמתי מה"לוק" והסטייל של החנויות באזור ובתי הקפה שכבשו את מדרכות הרחוב ואף ישבתי במסעדת "פאסט-פוד" בשדרה ואכלתי צ'יפס וקולה.
בפריז גם התאהבתי לראשונה בחיי בקרואסון שאהוב עלי עד היום, אך החוויה הגדולה הייתה ביקור בקבר נפוליאון. מספר חודשים לפני הנסיעה קראתי ספר שנכתב עליו, התאהבתי בדמות והתרגשתי מאוד לבקר בקברו. מה שהיה פחות נעים היה הקור העז, כמעט 0 מעלות וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי קור חודר עצמות שכזה.
חזרתי לפריז בפעם השנייה לכמה שבועות בגיל 25 כאשר עבדתי במשרד החוץ. בגיל 30, כשכבר עבדתי בחברת מכשירי תנועה, טסתי שוב למפעל בעיר Poissy בתור יבואן קרייזלר בישראל וחזרתי לפריז בפעם השלישית. פריז לא השתנתה ושמרה על אופייה האותנטי וברור שבנסיעותיי האחרונות גם מאוד נהניתי מעולם הגסטרונומיה הצרפתי ודבר ראשון שאני עושה לפני טיסותיי לחו"ל - אני נוהג להזמין (ולא תמיד מצליח), שולחן במסעדות האהובות עלי.
"כשהגעתי לראשונה לברילוצ'ה היה לי קשה להכיל את כל היופי"
הטיסה הראשונה שלי הייתה בגיל 23 לדרום אמריקה. זה היה טיול אחרי צבא שנמשך שנתיים, התחלתי את הטיול יחד עם חבר, אולם די בהתחלה החלטנו להיפרד והמשכתי לטייל לבד. במהלך הזמן הזה הייתי לבד אך לא בודד - פגשתי אנשים חדשים איתם טיילתי לתקופות וזאת הייתה פשוט הזדמנות מצוינת להכיר אנשים חדשים.
אני בעיקר זוכר את הנסיעה כחוויה מופלאה של טבע, נופים ותרבויות שונות. כשהגעתי לראשונה לברילוצ'ה שבארגנטינה היה לי קשה להכיל את כל היופי מסביב, עם ההרים מושלגים והלגונות. כל כך התרגשתי מהעוצמה של הטבע. אני חושב שהטרנד של טיול אחרי צבא בדרום אמריקה התחיל כחמש שנים לפני שטסתי. בהתחשב בכך שמדובר עדיין ביעד פופולרי, אין ספק שכשטסתי לשם זה היה דיי ייחודי.
כתבתי למשפחתי הרבה במהלך הטיול ובמכתבים תיארתי להם את החוויות מהטיול. לפני מספר שנים יעל שהייתה העוזרת האישית שלי, העניקה לי כמתנת פרידה ספר בו היא כרכה את כל אותם מכתבים לצד התמונות מהטיול וזו מזכרת שתלך איתי לכל החיים. תמיד כיף להיזכר בנסיעה הזו שהייתה מרתקת וייחודית כל כך.
בשנה שעברה חזרתי לפרו וסגרתי מעגל. הייתי במאצ'ו פיצ'ו כשליוויתי משלחת של נכי צהל בטיול שחרור מהצבא. היה מרגש גם להגיע לשם שוב וגם עצם המעמד. בסך הכל המקומות נשארו די אותו הדבר ולא הרבה השתנה, במיוחד לא בעיר קוסקו ובמאצ'ו פיצ'ו.
"אני חובב דגים מלוחים, אבל התברר שהשבדים טובלים אותם בדבש"
החופשה הראשונה שלי בחו"ל הייתה בגיל 27. טסתי עם חברה למאלמו, העיר השלישית בגודלה בשבדיה, במחוז הדרומי ביותר של המדינה (סקניה). הסיבה שטסנו לשם היא שבשעתו זה היה אזור נופש מאוד אטרקטיבי וכמעט לא מוכר בישראל, ואכן צדקתי - היינו הישראלים היחידים שם לצד אלפי תיירים מכל העולם.
למרות מזג האויר הקריר בה, מכונה מאלמו לעיתים כ"הריביירה השבדית" או "הריביירה של הצפון". אני זוכר במיוחד את העיר העתיקה היפה והנעימה, עם בניינים עתיקים, מדרחובים מקסימים, פארקים יפים וגם את ''חוף ריברסבורג'' חוף מלאכותי הנמצא בנמל המערבי של העיר.
במיוחד זכורה לטובה עד היום הנדיבות וקבלת האורחים של התושבים. שכרתי רכב, ובאחת הפעמים שהגעתי לצומת ראיתי ממול שתי מכוניות שמאותתות לי. הייתי בטוח שמדובר במשטרה שמאותתת לי לעצור. אבל התברר שהשבדים הבחינו שמדובר במכונית שכורה עם תיירים והם אותתו לי שהם מעניקים לי זכות קדימה, למרות שהיא הייתה שלהם. המחווה הזאת הרשימה אותי מאוד במיוחד כשאני רואה איך מתנהגים לתיירים במקומות אחרים בעולם, כולל בישראל.
מה שזכור לי פחות לטובה היו הדגים המלוחים. אני דווקא חובב גדול של דגים מלוחים, וכשהגענו לשם התלהבתי מהשפע הגדול שלהם שראיתי. אבל התברר שהשבדים טובלים את הדגים המלוחים בדבש. כגודל הציפייה - כך גודל האכזבה.
לא יצא לי מאז לשוב למאלמו. היו פרסומים רבים על גידול ענק במהגרים שהגיעו לשם, שהביא גם לתופעות של אנטישמיות. בחופש אני רוצה להרגיש בכיף ובטוח.
"רכשנו מספר סיורי שיט, אבל לא ידעתי שאני סובל ממחלת ים"
הטיסה הראשונה שלי לחו"ל הייתה בגיל 25 ליוון. אשתי, המעצבת חואני מוקמל, ואני טסנו לחופשה בכרתים. בדיוק התחילו טיסות צ'ארטר זולות לאי, והחלטנו לשלב בין חופשה באי לבין שיט לאיים בסביבה. קיבלנו מלון מקסים על צלע הר, שהשקיף על נוף מרהיב ועם כל כמה שטיילנו בחוץ, תמיד היה נעים לחזור ולהשקיף מחלון החדר על הנוף היפה, גם ביום וגם בלילה.
רכשנו מספר סיורי שיט, אבל לא ידעתי שאני סובל ממחלת ים - עד שיצאתי לשיט הראשון. הזמנתי שיט בספינת פאר ובארבעת הימים הראשונים נהניתי מאוד. בבוקר של היום הלפני האחרון צלם הספינה ביקש לצלם אותי ואת אשתי, אמרתי לו שהכי טוב שיצלם אותנו לאחר ארוחת הערב - הוא חייך ואמר שלאחר ארוחת הערב לא בטוח שניתן יהיה לצלם. לא הבנתי את תשובתו - אך בהמשך הערב הבנתי, ועוד איך שהבנתי. בשעות אחר הצוהריים החלה רוח חזקה מלווה בגלים גבוהים, הספינה היטלטלה והבטן "התהפכה", ולא יכולנו לצאת לארוחת הערב.
בזמנו זה לא היה ייחודי במיוחד לטוס לאיי יוון, וכרתים היה אי מאוד מבוקש כי הוא אי גדול ומאפשר הרבה סיורים באתרים היסטוריים והרבה אטרקציות. מאז לא חזרתי לכרתים, אשתי ואני החלטנו שהעולם גדול וצריך לראות כמה שיותר מדינות ואתרים, ואנחנו משתדלים לגוון ולנסוע כל פעם למקום אחר. זה גם מרחיב אופקים וגם מספק חוויות רבות.
