אור עקיבא / צילום: איל יצהר, גלובס
כשאנחנו תקועים בכביש מספר 2, בפקק הנצחי שמתחיל אחרי נתניה, אבל גם אם אנחנו בנהיגה מהירה באותו כביש, קשה לפספס את שלטי הענק המתנוססים בראשי המבנים שבשכונות המגדלים החדשות שלצדי הדרכים. כך בנתניה, בחדרה, באור עקיבא, בטירת הכרמל ובחיפה. לא מדובר בסתם פרסומות מתחלפות וגם לא בשילוט זמני שיוסר עם תום הבנייה, אלא בשלטים גדולים - ומוארים, שעליהם רשום שם היזם.
אי אפשר להגיד שהשלטים מתכתבים עם האדריכלות של הבניין, וגם לא בטוח שהם עומדים בדרישות החוק לגבי שילוט במרחב הציבורי ותשלום אגרות, שיכול להגיע לאלפי שקלים בשנה. בנוסף, כלל לא ברור אם מדובר בשלטי פרסומת או בשלטי חוצות. ובכל זאת, מדובר בתופעה שתופסת תאוצה ולא ניתן להמשיך להתעלם ממנה.
שלטי הנצחה היו תמיד. כך על בניינים לשימור. למשל, במרכז תל אביב, מופיעים שמות היזם והאדריכל. השלטים עשויים על פי רוב מאבן ומשוקעים בטיח. בבלוקים שהקימה שיכון ובינוי בתחילת שנות ה-70 אפשר לראות שלטים מאריחי קרמיקה, משוקעים בטיח "שפריץ".
שילוט קצת יותר גדול ובוטה, אבל עדיין חלק אינטגרלי מהמבנה, החל להופיע בבנייה הקבלנית של ראשית שנות ה-80. למשל בבניינים של אברהם גינדי בראשון לציון.
בעשור האחרון המבנים למגורים הכפילו את גובהם ושמות היזמים קפצו מקומת הקרקע של החזית הראשית, ממישור חיפוי המבנה, היישר אל גג הבניין.
אדריכלות
"וולגריזציה כוחנית בלי קשר לאסתטיקה"
"בית IBM בשדרות שאול המלך בתל אביב, שתכנן אברהם יסקי, היה בניין אייקוני ולאורך כל השנים השלט של IBM היה למטה, בלובי", מספר האדריכל ד"ר צבי אלחייני, מייסד הארכיון לאדריכלות ישראלית. "כשהבניין עבר בעלות, פתאום תלו עליו, בצורה וולגרית, אותיות פלסטיק עם מותג הבעלים החדשים. בלי ניסיון להבין את האסתטיקה של הבניין".
אלחייני ממשיך: "זו דוגמה מוקדמת וקיצונית שמבשרת את השינוי בשילוט של הבניינים. השלטים החדשים הם שלטי פרסומת לכל דבר. היזם רוצה שמי שנוסע על כביש החוף ידע ש-’X בנה פה’. זה עניין כוחני מאוד מצד הקבלנים והיזמים. אני חושב על דרי הפנטהאוזים במגדלים האלה, בשכונות השינה, ששילמו ממיטב כספם ויושבים בערב על הגג תחת שלט מואר. זוועה".
תחרות ואגו
"זה מבזה את האנשים שקנו דירות בבניין"
שרון בנד חברוני, מתכננת ערים ומומחית לשיווק, מאוד מסויגת מהשלטים בראש המגדלים: "יש לזה שני מרכיבים. הראשון, התחדדות של כלים שיווקיים. פתאום זה נהיה מאוד חשוב בשיח הישראלי - מי היא חברת הבנייה. נתגבשה התפיסה שככל שיש יותר נראות לפרויקטים - אז אתה יותר גדול ויציב. כל הדברים שהציבור מחפש לראות.
"היבט אחר זה העניין של אגו. כל אחד צריך להנציח את עצמו. זה הפך למהלך האדרה עצמית. בעיניי זה זילות של המרחב הציבורי. זה מבזה את האנשים שקנו דירות בבניין. הם לא צריכים לגור בבניין שמפאר את מי שבנה אותו".
יש מי שמרוויח
מדוע העיריות מעדיפות להתעלם
אדריכל גיורא בוס, יועץ אדריכל העיר תל אביב-יפו לעיצוב עירוני ושילוט, מסביר שמדובר בתופעה לא חוקית שהולכת ותופסת תאוצה: "חוק הדרכים, מ-1966, לא מאפשר הצבת שלטים בדרכים בינעירוניות. האוריינטציה של החוק הייתה בטיחותית, אבל הוא נועד גם להגן על זכויות הנוף.
"כשיצרו את נתיבי איילון, הבינו שמדובר בקונטקסט אורבני ושזה אבסורדי לא להציב שלטים, ולכן קבעו תיקון שאיפשר לערים שיש להן חזית לנתיבי איילון להציב שלטים בכל מיני צורות. חוקי העזר של ערים רבות, שמשרד הפנים מאשר, לא מאפשרים הצבת שלטים לצד הדרך. מצד שני, עיריות רבות מעלימות עין מהתופעה ונהנות מאגרת שילוט".
איך אתה מסביר את זה שרואים יותר ויותר שלטים בראש הבניינים?
"כל חברה שיכולה לתפוס לעצמה נתח של נראות במרחב הציבורי, מציבה שלט בראש הבניין. מי שמקים בניין רואה את עצמו כמלך, כאדון העולם. לדעתי, אחד הדברים שדחפו את העניין זה שהקבלנים תפסו את הפוטנציאל של הפרסום הזה. הרצון שלהם להנציח את עצמם רק גדל".
בוס מספר שבתל אביב-יפו הסיטואציה לגמרי שונה: "ב-2016, הצלחנו לשכנע את הוועדה המקומית בחומרת התופעה והוספנו סעיף לטופס 4, דבר שאין בשום עיר אחרת, שלא מאפשר לקבל אישור אכלוס ללא הסרת השלט. הצלחנו למגר את התופעה".
לגור מתחת לשם
הדיירים עצמם לא מתלהבים
בכתבה שפורסמה ב-2017 ב"גלובס", סיפרה דיירת בשכונת המשתלה בתל אביב, על השלטים: "אני גרה בשכונה 17 שנה. אכפת לי מסביבת המגורים שלי. בנו בניינים חדשים ופתאום צצו שלטים ענקיים בראשי המגדלים. זה נראה נורא. זה פשוט מפגע - שמונה בניינים שעל כל אחד מהם שלט עצום בגודלו.
"זה מזעזע בעיניי שדיירים צריכים לגור בתוך שלט פרסומת. זו גסות רוח בעיניי, ממש פגיעה במתחם הציבורי. אני רואה את זה כל היום וממש לא רוצה להיות חשופה לזה ושהילדים שלי יהיו חשופים. כל השכונה חשבה כמוני".
במקרה שלה, התלונה לעירייה נשאה פרי ולאחר כחודש וחצי השלטים הוסרו. עם זאת, העובדה שבבניינים המדוברים הורידו את השלטים, לא הפריעה ליזמים השכנים להציב שלטים על בניינים חדשים יותר שבנו בסמוך.
בדרך כלל, תושבים שנכנסים לדירתם החדשה מקפידים לבדוק ולבקר כל תקלה אפשרית שצצה בדירה הפרטית, ולכל היותר במרחב הציבורי שבתוך הבניין עצמו, והם אדישים למדי - ודאי באופן אישי - למפגעים המתנוססים בחוץ.
קשר השתיקה
לא כל היזמים משלמים אגרה
פנייה בעניין למומחי שיווק נדל"ן או ליועצי תקשורת/יחצ"נים, שמייצגים יזמים נענתה בשלילה. לא ברור אם זה קשור לעובדה שאנחנו בסוף חודש אוגוסט וכולם בחופשה, או שליזמים יש אינטרס לא לדבר על הנושא הזה.
כך או כך, בכיר בחברה יזמית/קבלנית גדולה נאות לשוחח על הנושא, בתנאי שפרטיו יישארו חסויים. באופן טבעי, הוא סבור שהשלטים על הבניינים הם עניין חיובי ביותר: "מבחינתי כיזם - השילוט מצוין. זה תורם לי. בטח אם הבניין נראה טוב אחרי 15 שנה. גם הדיירים מרוויחים מהשלט. יזם שיציב שלט על בניין, יקפיד יותר על החומרים והגימור של הבניין. זו החותמת שלו. הנהנה השלישי זו הרשות, שנהנית מכל העולמות. אם היא מאפשרת לי לשים שלט זה מקור הכנסה לא מבוטל לעיר. ברגע שהרשויות יפסיקו לקרוא לזה שלט פרסום, וזה יהפוך לסוג של שלט חוצות, הרשויות ירוויחו מאגרת שילוט בתעריף לא קטן".
אז למה רוב אנשים מתנגדים לשלטים האלה?
"זה עניין של הרגל. היו רגילים שאין. אם אנשים היו מבינים שכל בניין נותן כ-15 אלף שקל לקופת העירייה, הדיבור היה שונה. אם הרשות הייתה טורחת ומגדירה איך ייראו השלטים. אם היו מגדירים חומרים, גרפיקה, איפה יתלו את השלטים, הבעיה הייתה נפתרת".
למה היזמים סירבו להתראיין?
"ראשית, זה נושא כאוב. שנית, יש הרבה יזמים שלא יהיו מוכנים להודות בכך שהרבה מאוד שלטים שתלויים על בניינים - לא משלמים אגרת שילוט. אין חוק עזר שאומר שאפשר לגבות ארנונה על שלטים. אני אומר ששלט על בניין זה כמו שלט חוצות.
"כשאתה נוסע ליד נתניה ורואה את השלטים, כל שלט כזה הגודל שלו זה 2X8 מ’. אתה יודע בכמה כסף זה יכול להסתכם? יזמים לא רוצים להתראיין כי הם חוששים שאיזה ראש עיר יקרא את הכתבה ולא ייתן יותר אישורים לעניין הזה".