ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
ההצבעה המעמדית בישראל שעליה כתבתי במאמרי הקודם ב"גלובס" (21.8.19) על הצבעת המעמדות הנמוכים לימין, מעוררת את השאלה מדוע דווקא הם, הנפגעים ממדיניותו הניאו-ליברלית של הימין, מוסיפים לתמוך בו?
הצבעה מעמדית זו אינה ייחודית לישראל: המעמדות הנמוכים העניקו את הניצחון לנשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ, ואת הרוב לברקזיט בבריטניה. ואולם בניגוד להסברים התולים את התפלגות ההצבעה בארה"ב ובבריטניה בהבדלי מעמד, בישראל מתמכרים מרבית הפרשנים להסברים זהותיים וטוענים כי הצבעתם של המעמדות הנמוכים מוכתבת על-ידי שיקולים דתיים-עדתיים, הגוברים על שיקולים כלכליים-חברתיים, וככזו הצבעתם היא "לא רציונלית".
אלא שעל-פי ההיגיון של פרשנויות אלה, גם אופן הצבעתם של המעמדות המבוססים הוא "לא רציונלי", שכן למרות שמדיניותו הכלכלית של הימין היא זו המבטיחה את יתרונותיהם המעמדיים, הם בכל זאת מוסיפים להצביע לשמאל.
טענת "האי-רציונליות" מלמדת אפוא פחות על שיקולי המצביע הישראלי ויותר על כישלונם של הפרשנים לפענח את הגורמים הכלכליים-חברתיים המשפיעים על העדפותיו המפלגתיות ולהסביר את הדפוס המעמדי שלובשת הצבעתו.
להלן אעמוד על הגורמים החלוקתיים - "הרציונליים" לחלוטין כלכלית - שמסבירים את היגיון הצבעתם העקבית של המעמדות הנמוכים לימין.
מאז מהפך 1977 פירק הימין בשיטתיות את מדינת הרווחה הישראלית, קיצץ את שירותיה, הפריט אותם והגדיל את שיעורי האי-שוויון והעוני. מדיניות זו פגעה בעיקר במעמדות הנמוכים, שהיו אחד ממקורות כוחו האלקטורלי. כדי שלא להרתיע את מצביעיו, פיתח הימין מדיניות כלכלית-חברתית מתוחכמת: לצד שחיקת ביטחונם החברתי הוא הציע למעמדות הנמוכים שורה של "מנגנוני פיצוי", שהבטיחו את המשך תמיכתם בימין.
מגנון הפיצוי הראשון היה המיגזור. המגזרים, ש"ס, למשל, ארגנו למפלגות מבוססות זהות חלקים מן המעמדות שהוחלשו על-ידי פירוק מדינת הרווחה. באמצעות כוחן הפוליטי הבטיחו המפלגות המגזריות לתומכיהן תחליפים חלקיים לשירותים החברתיים שקוצצו, כמו חינוך, ואשר המעמדות הנמוכים - בניגוד למעמדות המבוססים - התקשו לרכוש באמצעות תשלומי ההורים.
קיומם של המגזרים מותנה בחיסול מדינת הרווחה, ולפיכך הם תמכו ביודעים בהמשך פירוקה. כך, במסווה "חברתי" הובנו המגזרים כחלק מן הסדר הניאו-ליברלי, הפכו את קורבנותיו לתומכיו, ואפשרו את המשך שלטון הימין.
מנגנון הפיצוי השני הייתה ההתנחלות. התנחלויות נבנו בשטחים בד-בבד עם פירוק מדינת הרווחה בישראל, והציעו לנפגעי קיצוץ השירותים החברתיים תחליפים, בעיקר בתחומי השיכון, החינוך והתשתית. כך, מי שסבלו ממצוקת דיור בישראל, יכולים היו לנצל את הסיוע הנדיב שניתן לרכישת דירות בשטחים. ההתנחלויות הפכו למנגנון פיצוי לא רק למי שעברו להתגורר בהן, אלא גם למעמדות הנמוכים שנותרו בישראל, אשר ראו בהן מעין תעודת ביטוח חברתית מפני מדיניות ההפרטה, ולכן הוסיפו לתמוך בימין.
כמו המגזרים, גם קיומן של ההתנחלויות מותנה בחיסול מדינת הרווחה. דבר זה מסביר מדוע הימין-המתנחלי - משקד דרך בנט, המשך בסמוטריץ' וכלה בפייגלין - הוא בעל השקפות ניאו-ליברליות קיצוניות: רק על-ידי פגיעה בשירותים החברתיים בישראל הם יכולים לשמר את יתרונן היחסי של ההתנחלויות כמנגנון פיצוי.
מנגנון הפיצוי השלישי הנאמנות. מנגנון הנאמנות מעדיף בהקצאת תקציבים ממשלתיים את מי שמגלים נאמנות למפלגות הימין ולסדר היום המתנחלי-דתי, ובד בבד הוא נוקט באמצעי ענישה אזרחיים וכלכליים נגד תומכי השמאל והאזרחים הערבים: השקעה בתשתית והקלה במיסוי ליישובים תומכי ליכוד; ומנגד, תקנות "נאמנות בתרבות", חוקי "נאמנות אזרחות", "חוק הלאום" ועוד נגד השמאל והערבים.
הלחץ לאמץ את מנגנון הפיצוי של הנאמנות - על העוינות לשמאל ולערבים העומדת בבסיסו - גדול יותר ביישובים המוחלשים התלויים יותר בהקצאות ממשלתיות. כך מועצמת זיקתם לימין, הנשען עליה להעמקת הפרטת מדינת הרווחה, המגדילה את התלות בנאמנות וחוזר חלילה.
למנגנוני הפיצוי של הימין יש מכנה משותף אנטי-דמוקרטי: המיגזור, ההתנחלות והנאמנות ממירות את עיקרון השוויון האזרחי במבחן השיוך פוליטי. יסוד אנטי-דמוקרטי זה הוא מקור מאבקו של הימין בבג"ץ. לא הפגיעה לכאורה ב"משילות" היא המפריעה לימין, אלא העובדה שהקפדתו של בג"ץ על אכיפת עיקרון האוניברסליות מתנגשת ומגבילה את שיטת מנגנוני הפיצוי.
ואולם ישנה סיבה נוספת להצלחת מנגנוני הפיצוי בהבטחת תמיכת המעמדות הנמוכים בימין: היעדר חלופה משמאל, שדבק בניאו-ליברליזם, נושא הראוי לדיון נפרד.
הכותב מלמד היסטוריה כלכלית-חברתית בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה והשתתף בחיבור המצע הכלכלי-חברתי של "העבודה-גשר"