הורדות תכנים פיראטיים באינטרנט / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
פעם, כשרשת האינטרנט החלה להיות נפוצה לשימוש פרטי, באו לעולם תוכנות שיתוף קבצים כמו נאפסטר שייתרו את הצורך לשלם עבור תכנים. המשתמשים הוגדרו כפיראטים, למרות שהיה מדובר בציבור נורמטיבי לחלוטין שלא יכול היה לעמוד בפיתוי להשיג בחינם ומיד מה שפעם היה צריך לשלם עבורו. חברות הסרטים והמוזיקה הסתגלו למהפיכה, ובמקום להילחם בתופעה הן למדו להשתמש בה.
אט-אט צצו שירותים המאפשרים הורדה של מוזיקה וסרטים באופן חוקי באמצעות תשלום גלובלי זול יחסית. חברות מצליחות כמו נטפליקס וספוטיפיי הן תוצר של ההבנה הזו. התעשייה למדה שלא ניתן להילחם בקידמה ואין ברירה אלא לגייס אותה כדי להמשיך להרוויח. גם נפסטר הפכה בינתיים לשירות חוקי בתשלום.
אבל את מה שתעשיית הבידור כבר הספיקה לשכוח, הקהילה האקדמית לומדת עכשיו. החודש הגיע לשיאו מאבק אדירים המסעיר את הקהילה האקדמית העולמית. זהו סיפור הכולל אידיאלים של נגישות לידע יחד עם פיראטיות, חרמות וכמובן הרבה כסף.
כידוע, כלי העבודה העיקרי להפצת ידע בעולם האקדמי הוא פרסום מאמרים. פרסום בכתבי-עת נחשבים הוא גם המדד העיקרי להערכת אקדמאים, לקידומם ומינוי למשרות. מאמר שמתקבל לכתב-עת מדעי מצריך שיפוט, עריכה קפדנית וכמובן הפצה. מאחורי חלק הארי של כתבי-העת האקדמיים המובילים עומד האיגוד הגרמני "אלסויר", חברה שנוסדה בשנת 1880 ומוציאה לאור כמעט חצי מיליון מאמרים בשנה ב-2,500 כתבי-עת.
התאגיד גובה תשלום גבוה מכותב המאמר (או מהאוניברסיטה המעסיקה אותו). גם ממי שמבקש לקרוא את המאמרים דורש התאגיד ממון רב. במשך שנים ארוכות נמתחה ביקורת על ה"תשלום הכפול" שנגבה הן מהכותב והן מן הקוראים, בעוד שהמו"ל עצמו איננו משלם בדרך-כלל למדענים שמבצעים את שיפוט המאמרים עבורו.
אורגנו עצומות וחרמות, ונוצרו פלטפורמות שונות לעקיפת "חומת התשלום". חלקן חוקיות וממוסדות, אך כמה אחרות פיראטיות, כמו למשל האתר Sci-Hub שנוצר על ידי המתכנתת הקזחסטנית אלכסנדרה אלבקיין, המקבל מדי יום מעל 200 אלף בקשות של אקדמאים לחומרים אקדמיים מוגנים.
אך אם עד היום המלחמה באלסויר הייתה נקודתית ומבוזרת, לאחרונה המצב השתנה באופן דרמטי. אוניברסיטת קליפורניה, הגוף האקדמי הגדול בעולם עם למעלה מ-300 אלף סטודנטים ואנשי צוות, הודיעה לתאגיד הגרמני כי היא מסרבת לשלם לו את התשלום בסך עשרה מיליון דולר בשנה, והיא דורשת לפתוח לגישה חופשית את כל המאמרים שהחוקרים המועסקים אצלה מפרסמים דרכו.
המגעים שהתקיימו בשנתיים האחרונות כשלו, ובשבועות האחרונים החל התאגיד לחסום את הגישה למאמרים חדשים לקהילה האקדמית של מדינת קליפורניה. כחלק מהמשבר שהולך ומחריף מדי יום, התפטרו מאות חברי סגל האוניברסיטה מחברותם בעריכת כתבי-העת של התאגיד, והאוניברסיטה החלה לרמוז לסטודנטים שלה על מקורות חלופיים וספק חוקיים לגישה למאמרים.
במונחי שוק, מדובר במונופול המנצל את כוחו יתר על המידה, וסוף-סוף חווה התקוממות כנגדו. ההחלטה של אוניברסיטת קליפורניה היא סוג של מרד צרכנים המונהג על ידי אוניברסיטה ציבורית מובילה. הצלחתו תלויה בעיקר ביכולת שלה לסחוף אחריה "לקוחות" אקדמיים נוספים.
האוניברסיטאות בישראל אינן גדולות מספיק בשביל להכריע את המערכה. אך דווקא למוסדות הקטנים והבינוניים המתקשים להתמודד עם העלויות הגבוהות שגובה אלסויר, יש אינטרס מיוחד לשינוי המצב. חוקרות וחוקרים ישראלים רבים מועסקים במוסדות המחקר הטובים בעולם, וגם הם יכולים לתרום לשינוי המתחולל מול עינינו.
קשה לנבא מי ינצח בקרב האדירים הזה. כתבי-העת תלויים במדענים לא פחות משהמדענים תלויים בכתבי-העת, ואין כאן צד חזק יותר שיכול לשבור את הכלים. אך אם לשפוט לפי מה שהתרחש בתעשיות המוזיקה, הסרטים והתוכנה בעשרים השנים האחרונות, נראה שלא תהיה ברירה לכל המעורבים בדבר אלא לעדכן את מודל היחסים ביניהם ולהתאימו למאה ה-21.
ההיסטוריה הקצרה של שיתוף הקבצים, מנאפסטר ועד נטפליקס, מלמדת שאי אפשר לאחוז בשיטות ישנות לעד. הקהילה המדעית בעולם ניצבת בפני דילמה הכרחית, שבעזרת מעט עקשנות, אומץ ויצירתיות תיפתר ותשנה את הדרך בה מופץ הידע המדעי.
הכותב הוא תלמיד לתואר מוסמך בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית וממייסדי כתב-העת "השילוח"