פרופסור דיוויד בלנשפאוור/ צילום: רויטרס
כאשר פרופ' דיוויד בלנשפלאוור מסתכל על הכלכלה העולמית, הוא רואה סימנים ברורים להאטה מתקרבת. "ההאטה הגלובלית בדרך, ומאוחר מדי לעצור אותה", הוא אומר בראיון למגזין G. בלנשפלאוור לא לבד כמובן. בעיתונות הפיננסית בעולם אפשר למצוא לא מעט ניתוחים שעוסקים בשאלה האם יש מיתון באופק ("הנה רשימה של סימנים למיתון שמהבהבים בצבע אדום", מציעה כותרת מדגמית מ-cnbc השבוע). גם ההדלפות מהבית הלבן מדברות על חשש גובר ממיתון בקרב יועציו של הנשיא טראמפ, שמצדו מתגייס שוב ושוב להסביר בטוויטר עד כמה מצב הכלכלה האמריקאית נפלא.
לפי בלנשפלאוור, אל הרגע הנוכחי אנחנו מגיעים אחרי מה שהוא מגדיר בתור "15 שנות כישלון של קובעי המדיניות" - כולל עמיתיו לשעבר בבנקים המרכזיים. הכישלון מתחיל בחוסר היכולת לזהות את המיתון הגדול בעשור שעבר, ממשיך בחוסר ההבנה שההתאוששות מההתרסקות של 2008 תהיה איטית וממושכת, ואז מקבל מפנה טראגי במעבר החד למדיניות צנע של גזירות וקיצוצים, בסביבות 2010.
בלנשפלאוור (Blanchflower), מומחה בעל שם לשוק העבודה, מתאר את התוצאה במונחים שלא משתמעים לשתי פנים: חוסר אונים, חוסר תקווה, חרדה ודיכאון. "אנשים סובלים, ושוק העבודה לא מספק את הסחורה. וזה אף שבמדינות מסוימות, כמו בריטניה, שיעור התעסוקה עלה די בחדות. אלא שמקומות העבודה הללו הם נטולי ביטחון, מציעים פחות שעות משהעובדים היו רוצים, והשכר הריאלי בהם הוא 5% מתחת למה שהיה ב-2008. אז (מקבלי ההחלטות) לא עצרו את המיתון, וטיפלו בהתאוששות בצורה מאוד גרועה. בבריטניה, זו ההתאוששות השלישית הכי איטית ב-300 השנים האחרונות".
את התוצאה של המצוקה שבלנשפלאוור מדבר עליה אפשר לראות לשיטתו בקלפיות. "בארה"ב מצביעים לטראמפ, בבריטניה מצביעים לברקזיט, ואפשר לראות הצבעה דומה באיטליה, באוסטריה, בצרפת עם לה פן - וזה שיקוף של העובדה הזאת. ועכשיו נראה שהכלכלה העולמית מאטה. וההאטה הזאת מגיעה אחרי שאפילו בשיא הגאות אנשים סובלים. אם זה הכי טוב שנגיע אליו, זה לא משהו".
בלנשפלאוור מכיר היטב את תפקיד המוכיח בשער. במרץ 2008, בתור חבר בוועדה המוניטרית של "בנק אוף אינגלנד", הוא התריע בעדות בפרלמנט שהוא חושש מ"משהו נורא". בחודש שלאחר מכן, בנאום פומבי, הוא הסביר שבעוד שחבריו בבנק המרכזי חוששים מזינוק באינפלציה, הסיכון האמיתי לדעתו הוא התרסקות בשוק הדיור שתגרום לאינפלציה לצנוח מטה. באותם ימים, פגישה אחרי פגישה, הוא הצביע בעד הורדת ריבית, נגד עמדת עמיתיו. בדיעבד, הוא צדק. "הפכתי מעז לגורו", הוא צוחק.
למה דווקא הוא ראה את מה שעמיתיו לא הצליחו לראות? בלנשפלאוור, פרופ' בקולג' דרטמות בניו המפשייר, המשתייך ל"ליגת הקיסוס" האקסקלוסיבית, מסביר בראיון שהוא דוגל ב"הסתובבות בשטח". כלומר, לדבר עם עסקים, לבקר במפעלים, לראות מה אומרים נתוני השכר, סקרי דעת קהל והדו"חות השונים על הסנטימנט של העובדים והמעסיקים בפועל.
וכשצוללים לנתונים, כך הוא הסביר שוב ושוב בשנים האחרונות, ההתאוששות מהמשבר הפיננסית נראית הרבה פחות מרשימה. שוק העבודה, הוא משוכנע, עבר שינוי דרמטי אחרי המשבר הפיננסי, ולא מתקרב ל"תעסוקה מלאה", המונח שבו מתגאים קברניטי הכלכלה בלא מעט מדינות במערב.
את הטיעון הזה הוא מפרט ב"Not Working", ספר שהוציא לפני שלושה חודשים, ושואל "לאן נעלמו מקומות העבודה הטובים". הרי לכאורה, אם המערב היה נמצא במצב של תעסוקה מלאה, כפי שטוענים למשל ראשי הפד מאז 2015, הכוח היה עובר לידי העובדים, שהיו מסוגלים לשפר את תנאי העסקתם. אבל לפי בלנשפלאוור זה לא מה שרואים בפועל. יש "נתק" בין התמונה שמציירים הקברניטים לבין המציאות בפריפריה, בערי כריית הפחם וביישובים כפריים, והוא מנסה להוכיח את זה באמצעות הפגזת נתונים אימתנית.
"אם אתם חושבים שאנחנו בתעסוקה מלאה, החידה הגדולה היא איך יכול להיות שהגידול בשכר כל-כך מתון. בארצות הברית, בשנים 2006, 2007, הגידול בשכר לעובדים במשרות לא ניהוליות, כלומר 8 העשירונים התחתונים, היה 4.5%. לעומת זאת, הנתונים האחרונים מארה"ב מדברים על גידול של 2.4%. בשאר העולם, החידה היא למה צמיחת השכר כל-כך נמוכה. והתשובה הברורה היא שאנחנו לא בתעסוקה מלאה. רחוק מכך. וזה גרם לשגיאות גדולות. ב־2015, כאשר שיעור האבטלה הגיע ל־5%, הפד חשב שכלכלת ארה"ב בתעסוקה מלאה, והתחיל להעלות את הריבית. כפי שאנחנו יודעים היום, זה הסתבר כאסון מוחלט. כרגע, השווקים מתמחרים חמש הורדות ריבית עד אפריל 2020. הם לא הבינו שאנחנו בכלל לא מתקרבים לתעסוקה מלאה".
אם בלנשפלאוור צודק, זה אומר שמקבלי ההחלטות היו יכולים לעשות הרבה יותר כדי להמריץ את הכלכלה אחרי המשבר, וההמלצות שלו בספר הן "ללחוץ על הגז עד הסוף", ולא לחשוש שהמשק "יתחמם יותר מדי", או שהאינפלציה תרים ראש.
אלא שזה לא מה שקרה. וכאמור, בחודשים שמאז פרסום הספר סימני ההאטה מצטברים. "הדבר הראשון שצריך היה לעשות הוא לנסות לא להגיע למקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו, להימנע מכך שהדברים האלה יקרו", הוא אומר. "השיעור הזה לא נלמד. ועכשיו אנחנו נמצאים בבור. ולכן השאלה עכשיו היא מה לעשות. לא הקשבתם לטיעונים שנועדו לא להכניס אותנו למצב הזה, ועכשיו אנו בתוכו. מה צריך לעשות? התשובה היא: תלמדו מהכישלונות של 2009-2008".
"זעזוע לתחושת היציבות"
בלנשפלאוור מאשים את קברניטי הכלכלה, "שלא מסתובבים מחוץ לרחובות של סן פרנסיסקו ושל ניו יורק", בכך שהיו עיוורים למצב הכלכלה בפועל. הכשל שלהם מתחיל, לטענתו, בכך שהם הסתכלו על המדד הלא נכון, והתרשמו יותר מדי משיעור האבטלה הנמוך.
פעם, בזמן לימודי הדוקטורט שלו, הוא נזכר עכשיו, "שיעור האבטלה היה מדד טוב למה שקורה בשוק העבודה. זה לא שינה אם הסתכלת על מדדים אחרים, כמו תת תעסוקה או תעסוקה, כי כל המדדים האלה זזו באותו כיוון ביחד. הבעיה היא שמאז 2008 המצב השתנה. אחרי 2008 האבטלה נפלה מתחת ל-4% בהרבה מדינות - בארה"ב, בבריטניה, בגרמניה - ומדדי השכר לא הגיבו. כדי להסביר למה הגידול בשכר לא חזר לרמות שלפני 2008 צריך משתנה אחר. מתברר שהמשתנה הזה הוא שיעור התת תעסוקה".
מה המשתנה הזה אומר?
"זה אומר למשל שעובדים אומרים ‘כן, יש לי עבודה, אבל הבעיה היא שאני לא מקבל מספיק שעות'. וזה גורם לשכר לדרוך במקום. בסקרים, הרבה עובדים משיבים שהיו רוצים יותר שעות עבודה בשכר הנוכחי שלהם. אבל עוד עבודה באותו שכר לא דוחפת את השכר למעלה. בהרבה מקרים הנתונים מדברים על עובדים במשרה חלקית שרוצים עבודה במשרה מלאה, או רוצים יותר שעות. כך שמתברר שתת תעסוקה הוא המשתנה הקריטי, והוא לא חזר לרמות שלו מלפני המשבר. יש הרבה יותר רפיון בשוק העבודה משנהוג לחשוב. קובעי המדיניות אומרים ‘הכול נפלא' והאנשים שיושבים במיזורי, במיסיסיפי או באלבמה אומרים ‘לא אצלי'. אולי המצב טוב בניו יורק או בתל אביב, אבל זה לא מרגיש ככה במקומות אחרים".
אתה אומר שמשהו בסיסי השתנה בשוק העבודה אחרי 2008. למה הכוונה?
"חשוב להגיד שהרבה מהתהליכים שאנחנו רואים היום היו קיימים לפני המשבר הפיננסי. אבל המשבר היה זעזוע אדיר לתחושת היציבות של אנשים. תחשוב על הביטוי ‘כסף בקיר'. בתים כבר לא בטוחים כמו שחשבנו. אנשים לא מסוגלים לצאת לגמלאות בגלל שערך הפנסיה שלהם צנח, אנשים לא מסוגלים לעבור דירה כי ערך הבית שלהם קרס, אנשים איבדו את הבית שלהם, או שהמשכנתא שלהם גדולה משווי הבית. הנתונים מראים שאנשים נעשו מבוהלים.
"מאז 2008, רואים עלייה במדדים של פחד. ב-2015, שיעור האבטלה בבריטניה המשיך לצנוח, אבל בסקר שערכנו אנשים ענו שהם חושבים שהאבטלה הולכת לגדול. כך שלמרות שהאבטלה נופלת, אנשים עונים שזה לא אומר שום דבר. יש תחושה של חוסר ביטחון, הרגשה שאם אני הולך לדרוש עוד שכר אני אאבד את העבודה שלי. אפשר לראות את זה בנתונים".
וכשזה המצב, לא נכנסים למשרד של הבוס לבקש העלאה.
"זה נכון. והייתי אומר עוד משהו. בעבר, המשכורות של העובדים הושפעו מהמובטלים בחוץ, כלומר אנשים שהם לא מכירים (שהיו יכולים להחליף אותם, א' פ'). מה שאנחנו רואים לפעמים בחברות הוא שיש חלק מהעובדים שלא בתת תעסוקה וחלק שכן. וזה יוצר לחץ פנימי להקפיא את השכר. האנשים האלה מכירים אחד את השני. אלה שאינם בתת תעסוקה יודעים מי כן בתת תעסוקה, ויודעים שהאנשים האלה יכולים לקחת את המשרה שלהם. ראיתי את זה בחברות בבריטניה, שבהן מהגרים עובדים באותו מקום עבודה כמו מקומיים, תמורת פחות כסף - והם יותר יצרניים. המציאות היא שהעובדים יודעים שאם הם יבקשו העלאת שכר, החברה תשכור עוד עובדים זרים, וזה חשש גדול".
אנחנו מדברים על בריטניה וארה"ב או על תופעה בינלאומית?
"במחקר חדש שעשיתי אנחנו מסתכלים על חשיבות תת התעסוקה בכל אירופה. לא ראינו עלייה גדולה בתת תעסוקה בגרמניה, אבל ראינו את זה בצרפת, איטליה, שבדיה ודנמרק. זו תופעה עולמית, לא רק בעולם דובר האנגלית".
באחת הטבלאות בספר שלך רואים שגם בישראל, שדווקא לא נפגעה קשות מהמשבר, השכר הריאלי עלה בקצב מאוד נמוך יחסית, גם לפני וגם אחרי 2008.
"הגלובליזציה היא גלובלית. זה מקור החלק הראשון של המילה. תחשוב על כל חברה בעולם, ועל כוח המיקוח של עובדים. בין שהחברה יושבת בישראל, בבוטסואנה, או בהונג קונג, בכל אחד מהמקומות האלה - היא יכולה לעבור למקום אחר. היא יכולה לעבור למדינה אחרת, לקנות דברים מהודו, להביא עובדים זרים, להקים שלוחה במדינה אחרת. הייתי מאוד מופתע לגלות שזה לא המצב במקומות אחרים. אלה כוחות הגלובליזציה".
"כבר מאוחר מדי כדי לעצור"
בלנשפלאוור התווכח עם לא מעט אנשים בעשור האחרון, כולל באולפני הטלוויזיה, ובספר וגם בשיחה איתו הוא לא שוכח להזכיר שהוא זה שצדק. אבל יש בן אדם אחד שנראה שדווקא מעלה טענות דומות לאלה של בלנשפלאוור: הנשיא דונלד טראמפ. כמועמד, טראמפ הבטיח ליצור מקומות עבודה טובים, וכנשיא, הוא תקף את הפד על זה שהעלה את הריבית יותר מדי ומהר מדי.
"אני ביקורתי כלפי חלק מהטענות שטראמפ העלה, למשל על כך שהלשכה לסטטיסטיקה של התעסוקה משחקת לכאורה עם הנתונים. זה לא נכון", מדגיש בלנשפלאוור, "אבל אני אומר בספר שהוא צודק לחלוטין: הפד העלה ריבית תשע פעמים (בין 2015 ל־2018) וזה היה לגמרי שגוי.
"ובוא נבין עוד משהו: בדצמבר 2018, הפד דיבר על שלוש העלאות ריבית נוספות שצפויות ב-2019, ועוד ארבע ב-2020. היה לזה אפקט גדול. עכשיו הם הולכים בכיוון של הורדות ריבית - וגם טראמפ אמר שצריך להוריד ריבית. ברור שהוא אומר את זה מסיבה שונה, כי הוא חושב שאם הם לא יורידו ריבית זה יפגע בסיכוי שלו להיבחר מחדש. זו לא סיבה טובה. אבל באופן בסיסי הוא צודק. הפד העלה את הריבית תשע פעמים וגרם לכלכלת ארה"ב להאט, מבלי להתבסס על שום נתונים.
"עכשיו יש לפד בעיה רצינית. לא רק שהם פספסו את המיתון הגדול, אלא שבספטמבר 2008 הם עדיין לא זיהו את העובדה שארה"ב נכנסה למיתון כבר בדצמבר 2007. זו טעות גדולה. הם עשו הרבה שגיאות וזה מטיל סימן שאלה על אמינות הבנק המרכזי, וגם על העצמאות שלו. בגלל הטעויות שלו, בגלל הכשל היסודי שלו להתמודד עם הבעיות, הפד הביא לאיומים על העצמאות שלו".
אבל במסיבת העיתונאים שלו ביולי, אחרי ההחלטה להפוך כיוון ולהוריד ריבית, יו"ר הפד ג'רום פאואל השתמש ברטוריקה דומה לשלך. הוא אמר שאי אפשר להגיד ששוק העבודה מתחמם אם לא רואים חום.
"אני חושב שהם קראו את הספר שלי. לניל קשקרי (יו"ר הפד של מיניאפוליס), יש עותק של הספר שלי ודיברתי איתו. השפה שלהם נעה לכיוון השפה של הספר, בין היתר כי גם בשווקים קראו את הספר. הבעיה היא שתשע העלאות הריבית של הפד, בין דצמבר 2015 לדצמבר 2018, כבר משפיעות. גם אם הם יורידו את הריבית חמש פעמים עד אפריל, ההאטה כבר בתהליכים".
בלנשפלאוור מסביר בהקשר הזה שלהחלטות הפד לוקח זמן להשפיע על המשק: העלאות הריבית של הפד עדיין עתידות "לדחוף את הכלכלה למטה", והורדות הריבית בהן פתח הבנק המרכזי יתחילו להשפיע רק בהמשך. "כבר מאוחר מדי לעצור את ההאטה", הוא אומר.
אז לאן הכלכלה העולמית הולכת?
"השילוב בין האירועים - סופה של התאוששות ארוכה, מלחמת סחר עולמית, העלאת הריבית של הפד, הברקזיט - מסתכם בהאטה עולמית. אני חושב שזה ברור. הנתונים מגרמניה ומבריטניה מרמזים על כך. החשש הוא שלבנקים המרכזיים ולממשלות לא נותר הרבה כוח ירי".
בלנשפלאוור מסביר שהריביות של הבנקים המרכזיים במערב כבר מאוד נמוכות, ולעיתים שליליות, ולפוליטיקאים (למשל בבריטניה ובארה"ב), אין מספיק קולות בפרלמנט כדי להעביר את המדיניות שלהם, "אז החשש הוא שההאטה מתקרבת ולא ברור אם התגובה אליה תהיה חזקה. הניחוש שלי הוא שעד אביב 2020 נראה האטה משמעותית בארה"ב ובמקומות אחרים. ב-2008 זה התחיל בשוק הדיור: ארה"ב נכנסה למיתון ב-2007, ובריטניה, צרפת וכל היתר באפריל 2008.
"עכשיו אנחנו רואים התקדמות בכיוון ההפוך, כתוצאה ממלחמת הסחר העולמית: ההאטה מגיעה מסין, דרך גרמניה לבריטניה, מוחרפת על-ידי הברקזיט, ואז מגיעה חזרה לארה"ב. אנו ניצבים בפני שרשרת אירועים עולמית, שלמעשה התחילה בזה שהפד העלה ריבית וטראמפ התחיל במלחמת סחר".
רק לוודא, כשאתה מדבר על האטה אתה מתכוון למיתון אפשרי?
"כן. ההאטה בדרך, והשאלה היא כמה עמוק זה יהיה כמה זמן זה יימשך. מיק מולבאני (ראש הסגל הזמני של טראמפ), אמר שאם יגיע מיתון הוא יהיה רדוד וקצר - שיהיה בהצלחה עם זה. הסכנה היא שהמיתון לא יהיה רדוד וכן יהיה עמוק. אין לדעת, אבל בהצלחה עם זה. החשש הוא שאם הוא אומר שזה יהיה רדוד וקצר, המשמעות היא שממשלת ארה"ב לא מוכנה למשהו שאינו רדוד וקצר, והיעדר ההכנה הוא שמפחיד את השווקים".
בלנשפלאוור מזכיר את ההתנהלות ה"כאוטית" של הבית הלבן, למשל כוונתו של טראמפ לקנות את גרינלנד מדנמרק, כעוד גורם שמעורר בו חשש. "העולם הזה נהיה קצת משוגע, ועולם משוגע הוא לא עולם עמיד. בעולם של שינוי אתה צריך רוגע. בבית הלבן יש כאוס מוחלט, בבריטניה יש כאוס מוחלט. הכאוס הפוליטי מוביל לכאוס כלכלי והכאוס הכלכלי מוביל לכאוס פוליטי. אנחנו לא קרובים לעולם של רוגע".
"תעשו בישראל בדיוק ההיפך"
במסקנות הספר שלו, בלאנשפלאוור מסביר שהטיעון המרכזי שלו הוא ששיעור האבטלה יכול להפתיע ולרדת עוד מעבר לשפל שכבר הגיע אליו. מה שנדרש מקובעי המדיניות הוא להפסיק לפחד מאינפלציה שלא מגיעה, ולא למהר להעלות את הריבית ולהאט את הכלכלה. במקום זאת, הוא מציע לחזור ללקחים של הכלכלן הנודע ג'ון מיינרד קיינס, שהטיף למדיניות מרחיבה בימי השפל הגדול.
"אנחנו צריכים להגיע לתעסוקה מלאה ומהר", הוא קובע, אלא שכאמור, עכשיו הוא כבר רואה את ההאטה מתקרבת. ובמקרה כזה, הוא מציע ללמוד לקח ממדיניות הצנע שננקטה בבריטניה ובמקומות אחרים, אחרי ההתאוששות הראשונית מהמשבר.
"מה שעבד ב־2008־2009 הייתה המדיניות של ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, ויו"ר הפד בארה"ב בן ברננקי, שהצילו את העולם באמצעות תמריץ מוניטרי שתואם עם תמריץ תקציבי בכל רחבי העולם. זה יצר כמות אדירה של צמיחה. ואז המשוגעים עלו לשלטון, ואכפו צנע. בבריטניה, שר האוצר אוסבורן התייצב ואמר: ‘אנחנו הולכים לקצץ את ההוצאה הציבורית, כי קיצוץ כזה ייצור צמיחה'. זה התברר כלחלוטין לא נכון. לדעתי המטרה היחידה של הצנע הייתה להפוך את העניים לעניים יותר, וזה מה שקרה".
בישראל עוסקים היום בגירעון הגדול שניצב בפני הממשלה הבאה, והרבה מהדיון מתמקד בצורך להעלות מסים ולקצץ בתקציב. נראה שזה יקרה במקביל להאטה שאתה מדבר עליה.
"אם אתם מתחילים לחשוב על קיצוצים בהוצאות כשהכלכלה העולמית מתחילה להא ט, צריך לחשוב מה הלוגיקה מאחורי זה ומה זה הולך לעשות. האם זה הולך להאט את הכלכלה עוד יותר, ולפגוע בחלשים ביותר? הגיונית, זה זמן שבו ממשלות מסביב לעולם יכולות ללוות כסף באופן זול ביותר, ולהוציא אותו על תשתית. זה נראה כמו דבר סביר לעשות. אפילו אוניברסיטאות התחילו ללוות כסף - מיליארד דולר בריבית של אחוז למשך מאה שנה".
"אז בישראל הייתי קורא לכם לחשוב על מדיניות צנע ולעשות בדיוק ההפך. תשקיעו באנשים ובתשתיות, ממשלת ישראל צריכה ללכת וללוות 200 מיליארד דולר ולהשקיע אותם באנשים, מקומות ויעדים", בלנשפלאוור זורק מספר. "זה נראה לי רעיון מאוד טוב. הם יכולים ללוות באופן זול ביותר. וזה יהיה הדבר הנכון לעשות, אז למה לחזור ולעשות את הדבר הכי הרה אסון שראינו?".
יש כאן דווקא קונצנזוס די רחב שצריך להפגין משמעת תקציבית.
"היה קונצנזוס רחב לגבי זה ב-2009. היה קונצנזוס רחב ב-2008 שאנחנו לא במיתון. היה קונצנזוס רחב שהורדת ההוצאה הציבורית תגביר את הצמיחה. כל זה התברר כשגוי. ב-15 השנים האחרונות, הקונצנזוס הרחב היה שהאינפלציה והשכר הולכים להמריא. מה שאנשים שקוראים את הראיון הזה צריכים לקחת ממנו, הוא שבחמש עשרה השנים האחרונות, כמעט בכל עניין, הקונצנזוס הרחב היה שגוי".