האתגרים הכלכליים בפני תוכנית אסטרטגית לסגירת פערים
בישראל מתקיימות בעצם שתי כלכלות - היהודית והערבית. בין שתי הכלכלות פערים רבים. הפער הבולט ביותר הוא בתחום התעסוקה. בעוד הכלכלה היהודית היא כלכלה מודרנית, המובלת על ידי קטר ההייטק, ויש בה שיעורי התעסוקה גבוהים בקרב שני המינים, הכלכלה הערבית מתבססת בעיקר על משרות בשכר נמוך בתחומי המסחר, השירותים, הבריאות והחינוך, ושיעור השתתפות הנשים בה נמוך מאוד ועומד על פחות משליש.
ההפרדה מתבטאת גם בגיאוגרפיה, כאשר ערבים מתגוררים בדרך כלל ביישובים נפרדים (והיכן שיש יישובים מעורבים - בשכונות נפרדות) מן היהודים. בשל היסטוריה של הפקעת קרקעות, הגבלת תחומי שיפוט והזנחה מצד המדינה, יישובים אלה נוטים להיות צפופים יותר, ולסבול ממחסור בקרקעות למגורים ומהעדר כמעט מוחלט של אזורי תעשייה. מצב זה יוצר רשויות עניות שאינן מסוגלות לתת שירותי רווחה וחינוך שיסגרו את הפערים הקיימים בהון האנושי בין תלמידים ערבים ליהודים. שילוב זה של צפיפות והעדר אפשרויות תעסוקה איכותיות יוצר בעיה קשה של עוני במגזר הערבי, כאשר כחצי מן המשפחות נמצאות מתחת לקו העוני. מצב זה מוביל לכך שעבור אנשים רבים, האפשרות להתפרנס באופן לא לגיטימי על ידי פשיעה נראית אטרקטיבית במיוחד, וכתוצאה מכך סובלת החברה הערבית גם משיעורי פשיעה גדולים יותר מן החברה היהודית.
היו ניסיונות בעבר לגבש תוכניות אסטרטגיות לצמצום פערים אלה. האחרונה שבהן היא תוכנית 922, תוכנית של חמש שנים הכוללת, לפחות על הנייר, השקעה של כ-15 מיליארד שקל במגוון תחומים. היישום של תוכנית זו בפועל לא עבר את ה-1.9 מיליארד שקל, לפי ישיבת ועדת ההיגוי האחרונה האחראית על היישום התוכנית. כארבע שנים מאז הכרזת התוכנית, תקצובה וביצועה מתקדמים בעצלתיים. גם תוכניות קודמות, כדוגמת תוכנית חמש-שנתית קודמת ומ-2010, שהתמקדה ב-13 יישובים ערביים בלבד, יושמו לאט ובאופן חלקי. האתגר העיקרי ביישום תוכניות אלה הוא פוליטי - מאז ממשלת רבין, פיתוח כלכלי של החברה הערבית פשוט אינו נמצא בראש סדר העדיפויות של ממשלות ישראל.
דווקא לאחר הבחירות האחרונות התבררה יכולתן של המפלגות הערביות להוות לשון מאזניים, כאשר נתניהו פנה אליהן כדי לפזר את הכנסת וכעת כאשר מפלגות ציוניות רבות מחזרות אחרי הקול הערבי. אבל גם אם הממשלה הבאה תהיה מחויבת יותר לפיתוח כלכלי בחברה הערבית, יש לכאורה אתגר חדש - האתגר הכלכלי. המדיניות הכלכלי בשנים האחרונות הותירה את ישראל עם גירעון מבני הולך וגדל, ולממשלה הבאה יהיה קושי להתחייב להוצאות נוספות, במיוחד אם לא תהיה להן תמיכה פוליטית רחבה. אך למעשה, גם במצב של גירעון גדול יש הצדקה כלכלית לתקצב פיתוח כלכלי של החברה הערבית, ואף יש משאבים לעשות זאת בסכום של 65 מיליארד שקל כהשקעה כדאית לכלכלה.
על מנת להבין את ההצדקה הכלכלית לכך, יש להבין שלהבדיל מההוצאות שהגדילו את הגירעון בשנים האחרונות, שלא תרמו לצמיחת המשק ושימשו תשלום פוליטי בלבד, פיתוח החברה הערבית יתרום לצמיחה כלכלית, שבטווח הארוך תעלה את רמת החיים של כל האזרחים ותייצר הכנסות ממסים שיאפשרו לצמצם חלק מהגירעון בעתיד. הצמיחה היציבה שישראל נהנתה ממנה בעשור האחרון נבעה מכניסה לשוק העבודה של גברים ונשים חרדים ושל נשים ערביות. שיעור הנשים הערביות המועסקות עדיין נמוך, ולהבדיל מן הגברים החרדים, קיים שם רצון לעבוד ולשפר את המצב הכלכלי שלהן ושל משפחותיהן, והחסמים העיקריים הם כלכליים ותרבותיים. מקור צמיחה שישראל טרם הצליחה לנצל הוא של גידול בפריון העבודה. שיפורים בתשתיות ביישובים הערביים ויצירת הזדמנויות לתעסוקה איכותית בהם יכולים לסייע לשפר את הפריון של הקבוצות החלשות ביותר בחברה הישראלית.
הצעדים לסגירת הפערים כפי שהצעתי אותם מאז 2011, כוללים:
לתיקון האפליה בתעסוקה, יש צורך בחיוב כל הגופים במגזר הציבורי להעסיק עובדים ערבים בשיעור זהה לשיעורם בכוח העבודה, התאמה תרבותית של מבחני הקבלה בשירות המדינה, ותמרוץ חברות עסקיות המקדמות עובדים ערבים במסלולים מקצועיים וניהוליים.
להגדלת שיעור תעסוקת הנשים בשוק העבודה (בנוסף על הגידול הטבעי) יש צורך בפעולה משולבת של הכשרה מקצועית, הגדלת הנגישות התחבורתית, מרכזי השמה, ועידוד יצירת מקומות עבודה ביישובים ערביים.
בתחום המוניציפלי יש צורך בהקמת אזורי תעשייה חדשים ביישובים ערביים, החלפת השלמת התקציבים הממשלתית משיטת המצ'ינג לשיטה פרוגרסיבית יותר, הקצאת קרקעות ממ"י ליישובים ללא עתודות קרקע.
בתחום החינוך, יש להשוות את כמות המשאבים המוקצית לתלמידים ערבים לזו המוקצית לתלמידים יהודים, לרבות פערי תשתיות ושעות הוראה, וכן להקצות שעות לימוד נוספות ללימודי החינוך הטכנולוגי.
תוכנית זאת, אם תיעשה בהדרגה ועל פני עשור, תדרוש הוצאה נוספת מתקציב הממשלה של 6.5 מיליארד שקל בשנה על פני אותו עשור, או 65 מיליארד שקל בסך הכל. אך לפי החישוב, כניסת הנשים לשוק העבודה בצירוף עם צמצום הפערים בין עובדים יהודים לערבים יגדילו באותו עשור את התוצר ב-6 מיליארד שקל בשנה (60 מיליארד שקל בסך הכל). בצירוף עם קצב הצמיחה השנתי הצפוי למשק, של כ-30 מיליארד שקל בשנה, ההשקעה תחזיר את עצמה. התוכנית עוברת לא רק את מבחן הצמיחה והיעילות, אלא גם את מבחן הצדק החלוקתי וההגינות: מכיוון שהערבים מהווים גם 21% מן האוכלוסייה, השקעה בחברה הערבית בשיעור דומה מתוך הגידול בתוצר, או לפחות מתוך הגידול בהוצאות הממשלה, היא רק הוגנת.
גם אם אין כרגע אפשרות להגדיל את הגירעון כדי לממן תוכניות כאלה, רצוי בהחלט לממן אותן על ידי קיצוץ של הוצאות שלא תורמות לצמיחה, כגון ביטול פטורים ממס שמגיעים לכיסיהם של הקבוצות החזקות במשק, כגון פטור ממס על קרנות השתלמות או הטבות במס הכנסה ליישובי פריפריה שהנהנים העיקריים מהם הם עובדים מן העשירון העליון. להטבות אלה יש לובי חזק בהרבה מלחברה הערבית, אך הן אינן תורמות לכלכלה, בעוד שפיתוח כלכלי של החברה הערבית יכול להעלות את רמת החיים של כולם.
ד"ר סאמי מיעארי, החוג ללימודי עבודה, אוניברסיטת תל-אביב, החוג לממשל ומדיניות, אוניברסיטת אוקספורד. מנכ"ל הפורום הכלכלי הערבי.
