שר המשפטים אמיר אוחנה / צילום: כדיה לוי, גלובס
מערכת המשפט צברה את כוחה המופרז דרך שינויים שרובם נסתרים מעיני הציבור. לדוגמה, תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, שיש לעצור. הקריאה הזו הגיעה באחרונה מצד לשכת עורכי הדין. בעקבות פניות ציבור שקיבלה התנועה למשילות ודמוקרטיה, נדרשנו לבחינת הנושא.
נדהמנו לגלות כי התקנות החדשות הן צעד נוסף במהפכה השיפוטית של השופט אהרן ברק - מיצוב עליונות השופטים גם בתחומי המשפט האזרחי, האמור לספק לאזרחים שירות ליישוב סכסוכים ולסייע למי שזכויותיו נפגעו למצות את המגיע לו.
מערכת המשפט האזרחי בישראל חולה. פסקי דין ניתנים שנים רבות לאחר הגשת התביעה, וההליכים המשפטיים נמשכים שנים תוך פגיעה באפקטיביות השירות לאזרח.
הנהלת בתי המשפט אינה ממלאת את תפקידה, ניהול בתי המשפט; השופטים לא נדרשים ליישם את התקנות הקיימות. המערכת מתעלמת מהתקנות המחייבות מתן פסק דין בתוך 30 יום ואינה חסה על כספם וזמנם של בעלי הדין.
במקום ליישם רפורמה ניהולית בבתי המשפט, להפריש מהמערכת שופטים לא ראויים ולהכשיר את נשיאי בתי המשפט לניהול ולפיקוח, הנהלת בתי המשפט תובעת להחיל את "המהפכה האזרחית" - אוסף תקנות חדשניות, שנוסחן התקבל בהליך תמוה, ללא איתור ובחינת הליקויים במערכת ובדיקות תקציביות.
היה מצופה שברפורמה כזו יושם הדגש על השירות לאזרח, אך לאקטיביזם השיפוטי כללים משלו. ה"בשורה" ברפורמה היא שבעלי הדין נתפסים כמעט כמטרד למערכת, והשופט הוא העיקר.
בית המשפט "אחראי על ניהול ההליך לשם הגשמת המטרות שביסוד תקנות אלה". המטרות, מצידן, הן שורת עקרונות מופשטים הנתונים לפרשנות נרחבת - "עקרונות חוקתיים", "ראוי", "הוגן" "שוויוני", "מידתי" ו"האינטרס הציבורי". השופט, בכל תיק בנפרד לפי שיקול-דעתו, "יאזן לפי הצורך בין אינטרס הציבור לבין האינטרסים של בעלי הדין".
מושגים עמומים אלה, שהם הזמנה לפרשנות וליצירתיות שיפוטית, יפורשו באופן שונה על-ידי כל שופט. האמירה, שמטרת התקנות "ליצור ודאות דיונית" ו"למנוע שרירותיות", היא לעג לרש.
לשם ההשוואה - בתקנות הנוכחיות אין פסקאות פתיחה חגיגיות והצהרות פומפוזיות וריקות מתוכן. הן מתחילות בהגדרות ובקביעת מקום השיפוט להגשת תובענה. הענייניות והיעילות הן בבסיס התקנות. מטרתן ברורה: הסדרת ההליך והגברת הוודאות המשפטית כדי שבעל דין יוכל לממש את זכויותיו.
בתקנות החדשות זנחה מערכת המשפט את סטנדרט השירות. אין מחויבות לזמן אספקת המוצר שהמערכת צריכה לספק: פסק הדין או ההחלטה השיפוטית.
בתקנות הנוכחיות נקבע כי "בית המשפט הדן בערכאה ראשונה ייתן החלטתו לא יאוחר מ-30 יום לאחר תום הדיון"; והחלטה לסעד זמני בתוך 15 יום. שופט שחורג מהזמנים חייב לתת הודעה מנומקת לנשיא בית המשפט או לסגנו.
סטנדרט זה נמחק מהתקנות החדשות. בית המשפט צריך לתת את החלטותיו "בהקדם האפשרי", ללא פיקוח, בקרה וסטנדרט אחיד.
על בעלי הדין, הלקוחות, מוטלות חובות שלא ניתן לעמוד בהן. התקנות קובעות סנקציות חמורות אם יפעלו בצורה "בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו", או שייתפסו כמנצלים לרעה את ההליך השיפוטי.
כך לדוגמה התקנות החדשות קובעות מגבלות עמודים. גם אדם שסבל שנים מהתעללויות, ייאלץ לתאר את סיפורו בחמישה עמודים. מנגד, על פסקי הדין אין מגבלת עמודים. ואם השופט ייתן פסק דין של 100 עמודים הגדוש בטעויות, יוכל האזרח המערער לשטוח את טענותיו בשישה עמודים בלבד, שערכאת הערעור תוכל לדחות על הסף, ללא הנמקה.
האזרח ייאלץ לוותר על זכויותיו, לבל יפריע חלילה לשופטים לנהל ביעילות את ההליך לטובת הגשמת העקרונות החוקתיים והאינטרס הציבורי, במידתיות כמובן.
ימים ספורים לפני סיום כהונתה, שרת המשפטים הקודמת איילת שקד הקפיאה את כניסת התקנות לתוקף, וטוב שכך. על שר המשפטים אמיר אוחנה לשלוח את התקנות למגירה ולתכנן רפורמה אמיתית, שתעמיד במרכז את האזרחים וזכויותיהם.
מערכת המשפט קיימת בשבילנו, האזרחים. הפנמת עיקרון זה והצבתו בראש סדרי העדיפויות, יביאו לפתרון בעיות רבות במשפט האזרחי, הפלילי והמינהלי.
הכותב הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה