השריפה ביערות האמזונס בברזיל / צילום: Bruno Kelly, רויטרס
בכנס שנערך לא מזמן, באולם מלא מפה לפה, העבירה חברת הכנסת מכחול-לבן, מיקי חיימוביץ', את רשות הדיבור לשמונה דוברים רהוטים, שפרשו כל אחד את משנתו בנושאי איכות והגנת הסביבה. הדוברים נעו סביב נושאים שונים כמו משק המים והאנרגיה הישראלי, פסולת, מזון וניהול קרקע, וכמובן - טבעונות ומשבר האקלים.
וזה טוב. זה טוב, כי נושא איכות והגנת הסביבה מופיע - אולי בפעם הראשונה - במצע מפלגה שעשויה לקחת את מושכות השלטון, ובכל מקרה לשחק תפקיד מרכזי בפוליטיקה הישראלית. איכות הסביבה, שעד עתה הייתה מרוכזת בפינה השמאלית התחתונה של המצע של מרצ ו"הירוקים" (שעם כל הכבוד, אינן בעלות משקל גדול), הפכה להיות רכיב חשוב ומעניין במצע של "כחול לבן", עד כדי כך שבני גנץ ובוגי יעלון (ומספר חברי כנסת נוספים) ישבו מעל שעה וחצי להאזין להגיגים שהוזכרו למעלה.
אולם, בניגוד לוויכוחים אידיאולוגים עקרוניים, בעיות סביבתיות הן בעיקרן מתחום המדע וההנדסה, וצריכות להיבחן בעין מדעית. כך יש לזהות את הבעיות - וגם לתור אחר הפתרונות. אבל, זהו תחום טעון ריגשית. די לראות תמונות של קרחונים נשברים ודובי קוטב בודדים (שאגב, מצבם טוב מאוד, תודה ששאלתם), וליבו של מי לא נכמר? הבעיה היא, שהשימוש המוגזם ברגשות מכשיל את הדיון בבעיות ומוביל לפתרונות שנזקם עולה על תועלתם.
דוגמה אחת עליה אנו משלמים ביוקר נוצרה כאשר החשש מפני משבר האקלים הביא עמו התחייבויות לחשמל סולארי בישראל, במיוחד התחנה התרמו-סולארית באשלים. זאת ללא בדיקת כדאיות והשוואת נתונים, תוך התעלמות מהעובדה שהחברה המובילה בפרויקט פשטה את הרגל תוך-כדי פעילות (!), אבל מתוך הצורך (הרגשי) ש"חייבים לעשות משהו".
מדינת ישראל חתמה על חוזים לאספקת חשמל עם התחנה באשלים במחיר שערורייתי של כ-85 אגורות לקוט"ש, עם התחייבות ל-20 שנה. התחייבות זו (ודומות לה) עולות למשלם המסים הישראלי כמיליארד וחצי שקל כל שנה (פי שלושה בערך מתקציב התוספת לסל הבריאות, רק לשם השוואה) - ואינן חוסכות מאומה בפליטות פחמן דו-חמצני או מזהמים. לו היו מתעלמים לרגע מרחשי הלב והיו בוחנים את הנתונים, ניתן היה למנוע מבעוד מועד את בזבוז הכספים המשווע הזה, שאין לו ולפתרון בעיות סביבתיות דבר.
דוגמה שנייה המתרחשת בימים אלו היא הסערה תקשורתית סביב משבר השריפות באמזונס. "20% מהחמצן העולמי", "עלייה של 87% בשריפות ביחס לשנה שעברה", ועוד נתונים שנותנים מראית עין מדעית. אלו מלווים בתמונות קשות של שריפות (חלקן אגב נחשפו כתמונות מ- 2013 ואף לפני כן), ובקריאות נרגשות של פוליטיקאים שרק הצבעה למחנה זה או אחר תוכל לעצור את השריפות בברזיל.
אך התבוננות יותר קרה ומעמיקה בנתונים מראה שאין הדברים כפי שהם נכתבים. יערות האמזונס אחראים לכמות מזערית של החמצן. בנוסף, מסתבר שהשריפות אלו אינן מיוחדות, ולמעשה הן פחותות משהיו ב-2005, 2006, 2007, 2010 ו-2012, וכי סך הכול ישנה מגמה די עקבית של ירידה בקצב כריתת היערות, ושכשליש מהשריפות הנוכחיות באות בכלל מבוליביה.
אלו נתונים שאינם מסופקים לא על ידי התקשורת ולא על ידי הפוליטיקאים - אלו גם אלו נוטים לפנות לרגש שלנו, ובהצלחה יתרה. הטעיות כאלו סופן להתממש במדיניות שאינה מבוססת על עובדות אלא על רגשות, ורבים סיכוייה להיכשל בהשגת מטרותיה המוצהרות.
כאשר מתמודדים עם בעיות מדעיות ומהן גוזרים מדיניות, עדיף ברוב המקרים להשאיר את הרגש מחוץ לתמונה. התחושה ש"חייבים לעשות משהו" אינה יכולה לשמש תחליף למציאת פתרונות שקולה ואחראית. כאן מעניין לציין את דבריו של בני גנץ בתום הכנס שהוזכר למעלה.
לאחר שבירך את הנוכחים וציין שהתנהגותם "דומה לאלו של מאמינים דתיים" (כך ממש), ציין גנץ שאין בכוונתו להיענות לכל דרישות הדוברים, וכי שיקולים סביבתיים הם חשובים מאוד בעיניו (אני מאמין לו - והזמן שהוא השקיע, כמו המצע המפורט בתחום, הוא עדות לכך), אך הם מהווים רק רכיב אחד במערכת שיקולים גדולה ורחבה יותר. בסוף דבריו הוא הציע להיענות לאתגרים הסביבתיים בכובד ראש, אך תוך מחשבה תחילה ולא בחופזה. אני לא יכול להסכים יותר.
הכותב הוא חבר סגל בכיר במחלקה לכימיה באוניברסיטת בן-גוריון