השלט שעיריית ירושלים דרשה להוריד / צילום: יונתן סורוצ'קין
אתמול בערב בעיתון והיום (ג') בבוקר באתר "גלובס" פרסמנו את הסיפור התמוה על הנעשה באגף האכיפה והשיטור בעיריית ירושלים. עובדי העירייה החליטו שהשלט "אהוב את המלאכה ושנא את ההסתדרות" מהווה פגיעה ברגשות הציבור ולא פחות מאשר הסתה נגד ההסתדרות, ולכן דרשו ואכפו את הסרת השלט הסורר.
הפרסום ב"גלובס" עשה לו כנפיים ברשתות החברתיות. במקביל עלה גיבור הפרשה ובעל השלט יוני בלונדי והתראיין לתוכנית "קלמן-ליברמן" ברשת ב', לתוכנית של אראל סג"ל ברדיו 103FM ולתוכניות נוספות.
כאשר העירייה החליטה להילחם בשלט הזניח בדירה ברחוב בצלאל 46 וכפתה את הסרתו, היא חשבה שבכך תמו צרותיה. אלא שהמציאות התהפכה על פניהם: במקום שעשרות אנשים יראו בחטף את השלט - מאות אלפים ראו את השלט והאזינו בהרחבה לטענות של בלונדי נגד ההסתדרות.
בלונדי החליט לנצל את האירוע התקשורתי ופרסם בחשבון הפייסבוק שלו כי ייצא בפרויקט מימון המונים לניהול מערכה משפטית נגד העירייה סותמת הפיות. התשורה לתורמים: מדבקות "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", מדבקות "בחורבן ההסתדרות ננוחם", הספר "מדריך לקפיטליזם", חולצות עם הדפס נגד ההסתדרות וכמובן שלטי ענק עם הכיתוב נגד הארגון.
הקמפיין יועד להימשך 4 חודשים, אולם תוך שעות בלונדי הצליח להגיע ליעד. הוא החליט להכפיל את גיוס ההמונים ל-40 אלף שקל, ועד לכתיבת שורות אלה 328 איש ואישה כבר רוקנו את ארנקיהם ותרמו יחדיו 24,000 שקל למיזם.
בואו נצא קצת החוצה מהסיפור של ההסתדרות ועיריית ירושלים. המקרה הזה הדגים לנו יפה את הסכנה הגדולה בניסיון למשטר את השיח ובהגבלת חופש הביטוי. כמו "מכת צפרדע" המקראית, ניסיון ההשתקה עלול ליצור בדיוק את התופעה ההפוכה.
אפשר לקחת כדוגמה את הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן שנפסל על-ידי משרד החינוך, ובעקבות כך הציבור גילה שהוא בכלל קיים, והיקף המכירות שלו זינק פלאים. העיתונאי נטעאל בנדל ראיין לאחרונה את השופט משה דרורי. רויטל חובל הגיבה לו בטוויטר כי יש אנשים שלא צריך לתת להם מיקרופון. התוצאה הייתה שבעקבות הציוץ התמוה חל עניין מוגבר במיוחד בראיון המדובר. דוגמה שלישית ואחרונה לצורך העניין היא העתירה שהגיש אייל גולן נגד פרסום כתבה מביכה אודותיו בערוץ 13: העתירה נדחתה, וגולן יצר במו-ידיו פרומואים נפלאים עבור הכתבה אותה ניסה להחשיך.
הבלוגר מייק מאזניק קרא לתופעה זו "אפקט סטרייסנד". האפקט קרוי על שם הזמרת והשחקנית האמריקאית ברברה סטרייסנד. בשנת 2003 ניסה הזמרת למנוע את פרסומו של צילום אוויר של אחוזתה. סטרייסנד תבעה את צלם התמונה ואת מפעילי האתר בסכום של 50 מיליון דולר בטענה של הפרת הזכות לפרטיות. לפני שהוגשה התביעה, התמונה המדוברת זכתה לשש הורדות בלבד, שתיים מהן בידי עורכי הדין של סטרייסנד. בחודש הראשון שלאחר התביעה צפו בתמונה קרוב ל-500 אלף משתמשי אינטרנט. בסופו של דבר סטרייסנד הפסידה בתביעה.
היום, בעידן הרשתות החברתיות, הניסיון למשטר את השיח קשה בהרבה, והסיכון שהוא יתהפך על הראש של הגורם המשתיק עלה פלאים. זה נכון למאיימים בתביעות-סרק על הוצאת דיבה (ע"ע ההבטחה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לתבוע את בני גנץ, יאיר לפיד ומשה יעלון או את הבטחתו של אהוד ברק לתבוע את הצהובון הבריטי), זה נכון לניסיונות למנוע הפרדה מגדרית באירועים לחרדים (ע"ע סערת מוטי שטיינמץ) או להוצאת צווי איסור פרסום (ע"ע פרשת אפי נוה) ובמיוחד זכור לטוב תחקיר הבוטים הגדול שניסה להילחם בחשבונות הטוויטר הליכודניקים.