עובדים בלי ביטחון תעסוקתי / צילום: שאטרסטוק
"שוק העבודה העתידי", מושג שמדברים בו הרבה בשנים האחרונות, מבטא את חוסר הוודאות הגדול שאופף עולם העבודה - משינויים טכנולוגיים מואצים שצפויים להעלים מקצועות מסוימים ולהוליד אחרים, לצמצם את שיעור המועסקים, להחליף מודלים של עבודה ולהפוך את ה"עבודה עד הפנסיה" לחסרת היתכנות כמעט.
התחזיות המאיימות והחשש של עובדים מפני הלא נודע מתבטא היטב ב"מדד העבודה הטובה" (Good Work Index) שפיתחו מרכז מאקרו לכלכלה מדינית ומכון המחקר מאגר מוחות בהשראת מדדים דומים באירופה. המדד מתפרסם כאן לראשונה, ושני הגופים שואפים להפוך אותו למדד שנתי קבוע, שניתן יהיה לבחון באמצעותו שינויים לאורך זמן.
לדברי ד"ר רובי נתנזון, מנכ"ל המרכז, מטרת הפרויקט היא פיתוח כלי אפקטיבי ארוך טווח למדידת טיב העבודה, שיקוף נתונים וניתוח מגמות, הן עבור העובדים והן עבור המעסיקים לאורך זמן, בדומה למדדים של בנק ישראל או מדד "עשיית עסקים". המדד מורכב מפרמטרים כמו ביטחון בעבודה, הכנסה ושכר וכן משאבי העבודה הזמינים לעובדים ולעובדות כמו התפתחות אישית ואפשרויות קידום, איכות הניהול, התרבות הארגונית והאקלים החברתי, תחושת משמעות בעבודה, וכן נושאים הנוגעים לעומס ולנטל הנפשי והמנטלי ולדרישות ולעומס הפיזי.
המדד מבוסס על מחקר שנערך יותר משנתיים, באמצעות סקר מדגמי מייצג של 2,000 עובדים ועובדות. בחינה עתידית תוכל לאפשר מעקב אחר התפתחויות שונות במשק ולאמוד שינויים בתנאי העבודה של העובדים והעובדות בישראל. את המחקר ערכו לצד נתנזון גם ינאי ויס ועינת בן שמעון.
מרכז מאקרו לכלכלה מדינית הוא עמותה המבצעת מחקרים בתחום הכלכלי-חברתי, בשיתוף פעולה עם חוקרים מהאקדמיה, משרד הכלכלה, המוסד לביטוח לאומי, הלמ"ס וגופים נוספים. המרכז משתף פעולה גם עם גופים אירופיים כגון קרן הנס בוקלר הגרמנית, קרן פרידריך אברט בישראל, FEPS (קרן אירופית למחקרים פרוגרסיביים), ההסתדרות החדשה ו-FEMISE - רשת של מכוני מחקר אזוריים.
אין אופק תעסוקתי, אבל השכר לא ירד
אחד הממצאים הבולטים והמעניינים של המדד החדש הוא העובדה שישראלים הרבה פחות בטוחים בעתיד העבודה שלהם לעומת עמיתיהם האירופאים. רק 47% מהעובדים בישראל משוכנעים שיוכלו להחזיק בעבודתם או בעבודה דומה לזו שהם מבצעים כיום עד גיל 60. הממוצע באיחוד האירופי עומד על 73%, וטורקיה היא המדינה היחידה בין מדינות OECD שתוצאותיה בתחום זה גרועות מאלה של ישראל.
כמחצית (51%) מהעובדים במדגם סבורים שהכנסתם לא ראויה ולא תואמת את ביצועיהם בעבודה. השיעור הגבוה ביותר של העובדים שאינם מרגישים שהתמורה שהם מקבלים עבור עבודתם ראויה נמצא במשרד החינוך - 65% מהעובדים. העובדים הכי מרוצים משכרם הם עובדי הייטק - רק 32% מהם לא מרוצים משכרם ביחס לביצועיהם בעבודה. עם זאת, יותר עובדים ישראלים דיווחו על עליית שכר בשנה האחרונה, לעומת עמיתיהם האירופאים.
נוסף על חוסר הביטחון התעסוקתי, העובדים הישראלים חשים שאין להם אפשרויות קידום בעבודה. רק 23% השיבו שהם מרגישים שיש אפשרויות קידום רבות במקום עבודתם. החוקרים סבורים שייתכן שהדבר קשור למצב של חילופי העבודה התכופים וחוסר האופק התעסוקתי. מפתיע לגלות שדווקא בענפים חזקים יותר, כמו תעשייה ביטחונית, הייטק ושירותים פיננסים, עובדים מרגישים שאין להם אפשרויות קידום.
הבשורות הטובות של המדד מגיעות דווקא בפרמטר של השכר. שיעור האנשים שדיווחו כי חוו ירידת שכר ב-12 החודשים האחרונים עמד על 8% בלבד, בהשוואה לממוצע OECD, שעמד על 11%. 38% מהנשאלים בישראל דיווחו שחוו עלייה בשכר בשנה האחרונה, לעומת ממוצע של 31% בלבד באיחוד האירופי. לדברי החוקרים, נתון זה נובע ככל הנראה מיישום ההחלטה על העלאת שכר המינימום בישראל בשנים האחרונות.
ישראל ממוקמת במקום גבוה גם בתחום איכות הניהול, אחד מ-14 פרמטרים המרכיבים את המדד, ובתחום הדרישות הפיזיות והנפשיות מעובדים. הציונים הנמוכים ביותר התקבלו בפרמטרים של תרבות ארגונית ואפשרויות קידום.
בממוצע ארצי, אף שלפי המדדים הכלכליים המשק הישראלי נמצא בתעסוקה מלאה, כרבע מהעובדים חוששים לאבד את מקום עבודתם. החשש גדול במיוחד בקרב עובדי ענף אספקה ותיקון, לדוגמה עובדי חשמל, גז, מים, שירותי ביוב, טיפול באשפה ובפסולת. 42% מהם חוששים למשרותיהם. גם בענף התקשורת חוששים לעתיד הענף - 32% מהעובדים חוששים לאבד את מקום עבודתם. ל-11% מהם יש חשש גדול שהמקצוע יהפוך לא רלוונטי בשוק התעסוקה (לעומת ממוצע של 6% מכלל העובדים). 14% מעובדי ענף השמירה, הניקיון והסיעוד חוששים שמקצועם יהפוך ללא רלוונטי בעתיד.
העובדים הכי בטוחים באפשרות להחזיק במשרתם הם אנשי החינוך (18%), אנשי הבריאות (19%), תחבורה ורכב ומגזר ציבורי (20% בכל אחד מהענפים). עם זאת, חלקם דיווחו שהם סובלים מלחץ נפשי ופיזי בעבודה.
סטרס? דווקא פחות מהצפוי
בפרמטרים של עומס ונטל פיזי, נרשמו ציונים נמוכים בקרב עובדי ענף התחבורה והרכב (למשל, נהגים בתחבורה הציבורית); אירוח והסעדה (מלצרים); במערכת הבריאות ואנשי צוות רפואי; ובמסחר וקמעונאות. לפי המדד, אלה העובדים שנתונים ללחץ הפיזי והנפשי הגדול ביותר כנותני שירות והם מדווחים על שיעור גבוה מאוד של התמודדות עם לקוחות כועסים וחשיפה לאלימות ותקיפה.
באשר לתחושות לחץ כלליות, בניגוד אולי למצופה במדינה שמספר שעות העבודה השבועיות בה גבוה ביחס לאירופה, העובדים הישראלים דווקא מדווחים על רוגע יחסי. הדבר בלט במיוחד בקרב עובדי התעשייה הכבדה: 0% מהם דיווחו על עומס פיזי ונפשי.
נתון מפתיע נוסף הוא שדווקא רוב עובדי ההייטק לא דיווחו על צורך תדיר להיות זמינים מחוץ לשעות העבודה ללא תגמול - פרמטר שלפי החוקרים היה אחד הדברים שהכי הפריעו לעובדים הישראלים. בהייטק, רק 15% דיווחו שהם עובדים מחוץ לשעות העבודה בלי לקבל שכר בתדירות גבוהה, בהשוואה ל-14% במשק. לדברי נתנזון, "היינו חושבים שבענפי התעשייה המתקדמת, בהייטק, נראה הרבה יותר אנשים שמתלוננים על שעות עבודה ארוכות, על עבודה בשבתות ובחגים. בפועל, זה פחות מה שקורה. למה בעצם? ראשית, מדובר בעניין של תפיסה. השכר של העובדים הללו הוא שכר גבוה וגלובלי על פי רוב, ושעות העבודה שלהם גמישות. הם לא רואים עבודה בשעות מאוחרות או לא קונבנציונליות כעבודה שלא זוכה לתגמול. שוב, גם במקרה הזה, בענפים החלשים ביותר במשק אנחנו רואים הרבה עובדים שנאלצים לעבוד מעבר לשעות העבודה ללא תשלום - הוראה, שירותי בריאות ואירוח והסעדה".
המגזר הציבורי בולט בפרמטר הזה לטובה - רק 8% מעובדיו דיווחו על צורך לעבוד מחוץ לשעות העבודה, לעומת ממוצע של 17% בכלל הענפים.
התאגדות לא מבטיחה שביעות רצון
אז איפה הכי טוב לעבוד? ברשימת הענפים החזקים במשק הישראלי מככב המגזר הציבורי, לצד התעשייה המתקדמת והכבדה, התעשייה הביטחונית והשירותים הפיננסיים. 49% מעובדי המגזר הציבורי דיווחו שמקום העבודה מאפשר להם מידה רבה של פיתוח מקצועי - השתלמויות, העשרה מקצועית ולימודים, לעומת ממוצע של 29% בקרב כלל הענפים. 78% מהעובדים דיווחו על מידה רבה של הטבות נלוות, דבר המעיד על רווחה גבוהה; 20% בלבד חוששים לאבד את מקום עבודתם; ו-4% בלבד חוששים במידה רבה שהמקצוע שלהם יהפוך לא רלוונטי.
המדד בדק גם את שיעור ההתאגדות של עובדים בענפים השונים, נתון המאפשר לבחון את הקשר בין התאגדות לאיכות מקום העבודה. לפי הממצאים, אין קשר מובהק כזה. בתעשייה המתקדמת מאוגדים רק 9% מהעובדים, ובכל זאת היא מככבת בכל הפרמטרים שנבדקו לטובה. שיעור ההתאגדות בתעשייה זו דומה לשיעור ההתאגדות בענף ההסעדה והאירוח - 8%, שמצוי בתחתית המדד בכל פרמטר כמעט. בתחום החינוך וההשכלה הגבוהה יש שיעור גבוה למדי של התאגדות - 44% - ואולם הדבר אינו מבטיח שביעות רצון גבוהה. 65% סבורים שהכנסתם אינה הולמת כלל את ביצועיהם, ו-34% השיבו שהם נדרשים לעבודה מרובה מחוץ לשעות העבודה בהשוואה ל-14% בכלל המשק.
נתון מעניין נוסף נוגע לעבודת צוות. בתעשייה הכבדה, דיווחו העובדים על שיעור נמוך במיוחד שלה - 30% לעומת ממוצע של 59% בכל הענפים ו-69% בתעשייה המתקדמת, בשירותים פיננסיים ובבינוי ותשתיות.
רובינזון קושר בין הנתון הזה לבעיית הפריון בישראל. "למחקר ולמדד העבודה האיכותית בהחלט יש השלכות שיכולות להיות רלוונטיות למה שנחשב כעת משימה לאומית - הגברת פריון העבודה ושיפור הפריון הנמוך", אומר נתנזון. "היום זה כבר כמעט אקסיומה שעבודת צוות, הפריה הדדית ופעולה משותפת משפרות נוהלי עבודה, משפרות את מצבו של העובד ומובילות לשיפור בפריון העבודה שלו. המדד הוא קריאת השכמה למעסיקים בענפי התעשייה הכבדה - תשקיעו בעבודת צוות, והרווח יהיה של כולם. זה, לדוגמה, דבר שלדעתי לא היינו יכולים לראות או לדעת מראש".