נעורים/ איור: עובדיה בנישו
בלי לדעת מה הסיפור שמאחורי תמונת שתי החולדות הניצבות זו מול זו שפורסמה ב-2016, אפשר היה בקלות לתייג אותה ככזו שעשויה מהחומר המרכיב את הסיוטים האנושיים האיומים ביותר. שתי המכרסמות שנראות בה עומדות על בד תכלכל. החולדה השמאלית דחוסה, כפופה ומאפירה. אוזניה מקומטות ולזנב שלה יש מראה כמעט רקוב. הימנית, לעומת זאת, דווקא ארוכה, זקופה ומתוחה יותר. פרוותה החומה בוהקת. זנבה ורדרד ולאוזניה יש מראה חיוני. עיניה נראות נוצצות וסקרניות. גם אם אתם סולדים מחולדות פחות מווינסטון סמית' של ג'ורג' אורוול, אפשר להניח ברמת ביטחון לא רעה שהשוני הזה במראה שלהן לא באמת ישנה לכם. שתיהן מגעילות את הנשמה. אולם, אם יודעים מהן העובדות שמאחורי התמונה, קשה שלא להגיע למסקנה שרואים בה את תחילת התגשמותה של הפנטזיה החזקה ביותר, העתיקה ביותר והבלתי מושגת ביותר של המין האנושי: ההבטחה לחיי נצח.
עוד ב-2011 הודיע צוות מחקר מהמאיו קליניק המפורסם שבמינסוטה כי שימוש בטריק גנטי ייחודי (שנקרא סנוליטיקס ויפורט בהמשך) הצליח להאט את הזדקנותם ולהאריך בצורה ניכרת את חייהם של עכברים שסבלו מתסמונת הזדקנות בטרם עת. חמש שנים לאחר מכן, דיווחו החוקרים על כך שהצליחו להגיע לתוצאות דומות עם מכרסמים שעברו תהליך הזדקנות נורמלי. בתמונה המדוברת שהם שחררו לעולם נראו שתי אחיות - חולדות בנות כשנתיים שנולדו באותו שגר. אחת מהן נראית בת גילה. השנייה, נראית צעירה בהרבה.
האפקט של פרסום התמונה היה מיידי, ואנשי עסקים כמו מייסד אמזון ג'ף בזוס ומייסד פייפאל פיטר ת'יל השקיעו מיליונים במחקר שיביא בבוא העת לשחזור התוצאות המבטיחות גם בקרב בני אדם. בשנה שעברה אמר נשיא "מכון מדיניות תוחלת הבריאות הגלובלית" קווין פרוט כי התלהבות המשקיעים מעידה על כך שעמק הסיליקון רואה את ההזדקנות כבעיה שניתן לפתור. "התשואה האפשרית של השקעה כזאת היא אדירה. אם אתה יכול להביא מוצר כזה לשוק, אתה מייצר משהו שכולם רוצים בכל מקום", הוא ניסח את המובן מאליו.
מכיוון שאופן הטיפול במכרסמים לא אושר לשימוש בבני אדם, פועלים חוקרים באוניברסיטאות, מכוני מחקר וחברות פרטיות ברחבי העולם כדי ליצור תרופות שונות שיצליחו לשחזר את האפקט על אנשים, אך בצורה בטוחה. אחד האתגרים הראשונים בתחום היה לנסות ולהבין במה בדיוק אמורות תרופות כאלו לטפל. כדי שתרופה מסוימת תאושר לשימוש, היא צריכה להיות יעילה בטיפול במחלה. הזדקנות, לעומת זאת, היא תהליך טבעי והיא כוללת מערכות רבות בגוף שמידרדרות בתפקודן באופנים שונים.
משום כך, המחקר בסנוליטיקס מנסה בשלב זה לטפל במצבים בריאותיים ספציפיים כמו ניוון מקולרי בעיניים, גלאוקומה, דלקות פרקים ומחלות אחרות. בחלק מהמקרים כבר החלו ניסויים קליניים בבני אדם ולעת עתה נראה שהתוצאות מבטיחות. הקונצנזוס בקרב החוקרים הוא שתוך 7 עד 12 שנים יופיעו בשוק תרופות ראשונות שיסייעו לזקנים שסובלים ממגוון רחב של מחלות הקשורות לגיל מבוגר - מדמנציה ועד מחלות כלי דם - להאט בצורה ניכרת את הזדקנות גופם. המשמעות היא שלא רק שאנשים יחיו זמן רב יותר, אלא שאיכות חייהם של זקנים תהיה גבוהה בהרבה מכפי שאנו מכירים כיום. בעתיד הרחוק, אולי מישהו אפילו יצליח לפתח תרופה מונעת הזדקנות.
בעולם שגם כך הולך ונהיה מבוגר יותר מאי-פעם בהיסטוריה האנושית - עד שנת 2050 צפוי מספר בני ה-60 ומעלה להכפיל את עצמו ולהיות גבוה יותר ממספר הילדים והצעירים עד גיל 25 - מדובר בשינוי מרחיק לכת של ממש. שינוי שהוא בעל השלכות אדירות על הסביבה, על מערכות הבריאות והביטוח הלאומי, על הכלכלה, על התרבות, על הפוליטיקה וכמובן שעל האינדיבידואלים עצמם. כל מי שעוסק בתחום מתריע כי יש להיערך בהקדם לעתיד המתרגש עלינו. התעלמות מהאתגרים המגוונים שיופיעו כתוצאה מהשינויים הרבים שתביא עמה מציאות כזו, תגרום לקטסטרופה רב-תחומית שתנטרל רבים מהיתרונות האדירים שתרופות מסוג זה יכולות ליצור.
לטפל בכל "תאי הזומבי"
במעבדה החדשה של הגנטיקאי ד"ר איתמר הראל, שחוקר מחלות זקנה באוניברסיטה העברית, חוקרים כיצד אנו מזדקנים ומדוע תהליך ההזדקנות הוא גורם מרכזי במגוון רחב כל-כך של מחלות. כדי לענות על השאלות האלה, פיתח הראל מודל גנטי אשר מזדקן באופן מואץ לאחר כמה חודשים בודדים - ולכן מאפשר מחקר בקצב מהיר יחסית.
הראל מסביר שסנוליטיקס (תחום שעדיין לא זכה לשם בעברית) הוא תרופות שמתמקדות בתאים שהפסיקו להתחלק. "עצם קיומם של התאים הללו הוא מנגנון של הגוף שמטרתו למנוע מצב של חלוקה פראית של התאים - דבר שעשוי לגרום לסרטן. בתא שמתחלק הרבה פעמים יש את כל הכרומוזומים שהם בעצם הדי-אן-אי שלך ויש להם מעין שעון פנימי. קצות הכרומוזומים, הטלומרים, הם כמו נניח קצה שרוך של נעל שמגן על הכרומוזומים בכל חלוקה. אבל בכל חלוקה כזאת לא כל הדי-אן-אי משוכפל לתא הבא, אלא יש מקטע קצר בסוף הטלומרים שבכל פעם מתקצר עוד קצת, ולכן קצות הכרומוזומים מתקצרים מחלוקה לחלוקה. ברגע שאתה מגיע לאורך קריטי, והתא יודע שאפשרות החלוקה הלאה הסתיימה, יש לתא שתי אפשרויות - או שהוא מתאבד או שהוא מגיע למצב שנקרא סנסנס (יש גם כאלו שמכנים אותם "תאי זומבי", ש' ס').
"המנגנון הזה עוצר את החלוקה של תאים שמתחלקים יותר מדי. לתאים הללו יש כל מיני תפקידים בגוף. למשל, לגייס את מערכת החיסון כדי לתקן פצעים, ואפילו בהתפתחות עוברית. אלא שבזקנה התאים הללו מצטברים בצורה לא פרופורציונלית והם גם מגייסים את מערכת החיסון אליהם כמו שהם עושים בתפקיד שלהם כמתקני פצעים. עם זאת, כשזה קורה בצורה מוגברת, זה גורם לאקטיבציה של המערכת ללא תפקיד ומה שנוצר זה דלקת שיכולה ליצור נזקים בגוף. שני הדברים הללו יכולים לגרום לזקנה מואצת בפני עצמה, ומה שהחוקרים עושים כיום זה או להסיר את התאים הללו בצורה מלאכותית באמצעים גנטיים בחיות מודל, או שהם פועלים כדי לפתח תרופות שיחסלו את התאים שעברו סנסנס בצורה פרמקולוגית. הניסויים שנערכו עד כה מראים שניתן להסיר את התאים האלו, ועכשיו צריך לבדוק אם ניתן לטפל כך במחלות זקנה ספציפיות".
בעוד שהתקווה היא פיתוח תרופת פלא אחת שתטפל בשיטות אלו בכל סוגי תאי הזומבי שגורמים לגוף להזדקן, יידרשו עוד שנים רבות לאפיין את המגוון הרחב של תאים אלו. הראל אומר שהתרופות שנמצאות כבר כיום בניסויים קליניים יכולות להשתיק קבוצה די גדולה של תאים מסוגים שונים, בערך כפי שסוג מסוים של אנטיביוטיקה יכול לחסל קבוצות של חיידקים ולא רק חיידק מסוג אחד. עם זאת, בעוד שבקטריות מפתחות עם הזמן עמידות לאנטיביוטיקה, בטיפול סנוליטיקס שפועל נגד תאים שגם כך הפסיקו להתחלק, שאלת פיתוח העמידות יורדת כנראה מהפרק לחלוטין.
"עד היום, רוב הטיפולים ורוב האסטרטגיות ניסו לטפל בכל מחלת זקנה באופן פרטני: באלצהיימר בנפרד, במחלות לב בנפרד ובסרטן בנפרד, אבל מה שבעצם מחבר בין כל המחלות הללו הוא הגוף הזקן", מסביר הראל. "אתה כנראה לא תחטוף אלצהיימר בגיל 5 ולא תחטוף התקפי לב בגיל 10. כמעט רק אנשים זקנים מאוד רגישים למחלות האלה, ואם נרפא אחת, השנייה תחכה לנו מעבר לפינה. היום מנסים להבין מדוע הגוף הזקן רגיש יותר למחלות הללו ולנסות לפתח תרופה או אסטרטגיה טיפולית שאולי תאט את קצב ההופעה של כל התופעות הללו בבת אחת, ואז נוכל לייצר מהפכה שתהיה דומה למהפכה שהאנטיביוטיקה עשתה במחלות מדבקות ואולי נוכל להאט בבת אחת את הופעת כל מחלות הזקנה: האלצהיימר, מחלות כלי הדם וכלי הלב, וגם סרטן".
כשאני מגיב להסברים של הראל בהתלהבות, הוא לא מהסס לשפוך דלי של מים על האש. "אנחנו רוצים להגיע למצב הזה, אבל אנחנו מאוד-מאוד רחוקים משם. אנחנו מתקרבים למצב שבו אנחנו רואים שזה כנראה יהיה אפשרי, אבל יש בעיה משמעותית: כשאתה נותן תרופה לטיפול במחלה כלשהי, אתה רואה מהר מאוד אם היא עזרה או לא עזרה. כאן אתה נכנס למצב אפור כי טיפול בזקנה הוא תהליך שלוקח המון-המון זמן. זה לא שאני מטפל בסרטן מסוים ורואה שאחרי שבועיים הוא נעצר. פה היכולת שלך לראות אם הטיפול עבד או לא עבד יכולה לקחת עשר או עשרים שנה, כך שהיכולת שלך לפתח את התחום עשויה לקחת עשרות שנים.
"מעבר לכך, יש בעיה מאוד רצינית בלתת טיפול לאנשים בריאים. לכל תרופה יש תופעות לוואי. כשאתה נותן תרופה לחולה סרטן שעומד למות מהסרטן שיש לו, אתה יודע שתופעות הלוואי של הטיפול יהיו כנראה פחות גרועות מהתופעות של הסרטן. בטיפול בזקנה אתה במצב אחר כי אנשים יכולים לחיות עשר ועשרים שנים עם תופעות של זקנה, ואתה לא רוצה להגיע למצב שתיתן למישהו תרופה שתגרום לאפקט שלילי, בעוד שללא התרופה הזאת הבן אדם היה מזדקן באופן בסדר גמור. הרי לתאים הללו שעברו סנסנס יש תפקיד חשוב בגוף. אתה לא רוצה להגיע למצב שבו אתה פוגע ביכולות חשובות של הגוף כמו ריפוי פצעים על חשבון איזו תועלת עתידית.
"בניסויים הקליניים שנעשים היום מטפלים במחלות שכבר התפרצו וזה סיפור אחר לחלוטין, כי אז בעצם אתה מנסה לטפל במחלה קיימת באסטרטגיה של האטת קצב הזקנה. לכן, כל-כך חשובה העבודה בחיות מודל, משום שכך ניתן לבדוק האם באמת הצלחנו להאט את קצב הזקנה. יכול להיות שהמידע שיצטבר עם הטיפול במספר הולך וגדל של מחלות ייתן לנו מספיק מידע על תופעות לוואי, ואז נוכל בעתיד אולי להאט את קצב הזקנה בתור תרופה מונעת. אבל המרחק לשם גדול מאוד. כדי להראות שהתרופה הזאת בטוחה ואין לה תופעות לוואי שליליות, נצטרך לעשות הרבה מאוד טיפולים בהרבה מאוד מחלות באסטרטגיה הזאת, ולהראות שאין תופעות לוואי חמורות".
הראל לא סבור שהפיתוחים בתחום יקרבו את בני האדם לממש את חלום חיי הנצח, שהם מפנטזים עליו מאז שהבינו שתאריך תפוגה בלתי נראה מרחף מעל ראשיהם מהשנייה שבה הם באו לאוויר העולם. הם גם לא יקרבו אותם לעבר הגשמת חזונם של אנשים כמו העתידן ריי קורצווייל, שכבר שנים מנסה לשכנע את כל מי שהוא מדבר איתו שבני תמותה יגיעו אוטוטו לגילאים מופלגים ממש של 150 שנים. עם זאת, הוא חושב שלתרופות שכאלה תהיה השפעה משמעותית בעיקר על אנשים שמתים כיום ממחלות זקנה בגילאי 60 ומשהו, 70 ומשהו ו-80 ומשהו.
"אני חושב שההשפעה המרכזית תהיה אצל אנשים כאלו, והם יהיו בריאים לאורך זמן. אורך החיים המקסימלי לא ישתנה בצורה יוצאת דופן, אבל אורך החיים החציוני יעלה באופן משמעותי", מסביר הראל.
קריירה שלישית בגיל 70
גם פרופ' ישראל (איסי) דורון, ראש המרכז לחקר ולימוד הזקנה באוניברסיטת חיפה, אומר שעל אף שלא נראה שבעתיד הקרוב נצליח לשבור את תקרת הזכוכית הביולוגית ולחיות יותר מ-120 שנה, בהחלט נוכל לשפר מאוד את איכות חייהם של זקנים בתוך טווח תוחלת החיים המוכר לנו. מעבר לכך, משוכנע דורון שמהפכת הזקנה תהפוך את המין האנושי לסובלני ומתון יותר.
"המחקרים מראים שנוכל לצמצם את תקופת החיים שיש בה חולי ומוגבלות ולהאריך את תוחלת החיים הבריאה. בעבר הוספנו שנים לחיים, אבל האנשים הללו חיו הרבה פעמים עם מוגבלות וחולי וחוסר יכולת לתפקד. כעת אנחנו מצליחים לגרום לאנשים לחיות יותר בבריאות, בתפקוד וביכולת פעילות והשתתפות. התוצאה של השינוי הזה היא שבעצם אנחנו הולכים לעבור לחברה שהיא די חדשה בהרבה מאוד מובנים. היקף כזה של שיעור האזרחים הוותיקים, גם בכמות המספרית הנומינלית וגם בהרכב היחסי שלהם בחברה, זה משהו שמעולם לא חווינו בהיסטוריה האנושית - והדבר הזה מקרין על כל תחומי החיים".
לגבי השפעותיהן האפשריות של תרופות מעכבות הזדקנות על שוק התעסוקה, אומר דורון כי "בנינו חברה שכאילו הייתה מחולקת בצורה מאוד כרונולוגית לכך שהילדות ושנות ה-20 הן תקופה של לימודים והכשרה; שנות ה-30, ה-40 וה-50 הן שנים של ביסוס המשפחה ושל עבודה, ובשנות ה-60 וה-70 יש תקופה קצרה של פנסיה ו'הכנה למוות', אבל עכשיו אנחנו עוברים למערכת חיים שבה אנשים יצטרכו כל הזמן ללמוד כדי להתעדכן. אתה תפגוש באוניברסיטה או במקומות אחרים שנותנים הכשרה מקצועית אנשים בשנות ה-50 וה-60 וה-70 שלהם. אנשים יעבדו הרבה יותר ולאורך כל שנות החיים. אתה תגיע למפעל מצד אחד ולמעבדת הייטק מצד שני, ותפגוש לצד בני ה-20 וה-30 גם אנשים בני 80 ו-90. גם במערכות הפנאי אתה תראה מפגשים הרבה יותר מגוונים ורב-דוריים של אנשים בכל הגילאים ומכל שלבי החיים שעובדים, לומדים ופעילים ביחד.
"ברמה הכלכלית, המחשבה שאפשר יהיה לעבוד 30-20 שנה ואז לנוח על זרי הדפנה היא מציאות שכבר לא תתקיים, ואנשים יצטרכו לעבוד הרבה יותר ולאורך שנים רבות יותר ולתכנן ברמה הכלכלית את מסלול החיים שלהם כדי שהוא יאפשר להם לשמור על רמת החיים שלהם גם בגילאי ה-80, ה-90 וה-100 - שזה דבר שבמבנה החיסכון הפנסיוני ושוק העבודה היום לא אפשרי. במצב הנוכחי, אפשרי שתקופת משך החיים של אנשים בפנסיה או מחוץ לשוק העבודה תהיה ארוכה יותר מתקופת החיים שלהם בשוק העבודה הפעיל, וזה דבר שמבחינה כלכלית לא יכול לשרוד".
דורון אומר שגם המסלול התעסוקתי המוכר לנו ישתנה. "בדור של ההורים שלנו, היה מקובל שאדם ייכנס בסוף שנות ה-20 שלו או בתחילת שנות ה-30 שלו למקום עבודה אחד עם הכשרה תעסוקתית אחת - זה עולם שייעלם. אנשים יצטרכו לחיות בעולם שבו לאורך החיים שלהם הם יעברו לקריירה שנייה ואז אולי לקריירה שלישית ורביעית תוך כדי שבדרך הם לומדים תחומים חדשים או נושאים חדשים, ובגיל 40 או 50 מתחילים קריירה שנייה, ואז בגיל 60 או 70 מתחילים קריירה שלישית וצריכים להמציא את עצמם מחדש ולהתחדש ולהתעדכן לאורך מסלול תעסוקתי מגוון ושונה, שמחייב לימוד, הכשרה והתפתחות".
גם המצב האנושי האישי וגם הדינמיקה של התא המשפחתי יושפעו מהשינויים בתחום הבריאות. "התופעה של מה שמכונה ‘גירושים אפורים' תתגבר", צופה דורון. "גם היום שיעורי הגירושים נמצאים בעלייה, ושיעורי התופעות של מה שמכונה ‘משפחות חדשות' נמצאים בעלייה. במבט לפנים, אני חושב שנראה הרבה יותר אנשים שבוחרים לפתוח במשפחות חדשות בגיל 60 או 70, להתגרש בגיל 70 ולמצוא זוגיות נוספת בגיל 80. אנחנו נראה משפחות שיש בהן לא רק שלושה דורות של סבים, בנים ונכדים, אלא תיווצר פה חברה עם אנשים בשנות ה-80 וה-90 שיש להם ילדים בשנות ה-60 וה-70, נכדים בשנות ה-40 ונינים בשנות ה-20 ומתחת, ואולי אפילו יותר מזה - חברה אנושית עם חמישה דורות שחיים במקביל - דבר שייצר אתגרים חדשים לגבי המשמעות של חובה משפחתית וקשרים משפחתיים".
העולם שייך לוותיקים
האם הקלישאה רבת השנים שלפיה העולם שייך לצעירים עדיין תשמור על הרלוונטיות שלה בעולם שבו לא רק ששיעור המבוגרים בעולם יהיה גבוה יותר, אלא שהמבוגרים שיחיו בו יהיו גם פעילים בו יותר מאשר אי-פעם בעבר? דורון משוכנע שאנחנו עומדים בפני שינוי גם בהיבט הזה.
"המהפכה בפתח. אם הייתה פעם תנועת זכויות האדם של השחורים בארה"ב או את התנועה הפמיניסטית או של הקהילה הגאה, ובשני העשורים האחרונים ראינו תנועה למען זכויות של אנשים עם מוגבלויות, אין ספק שהמהפכה החברתית הבאה תהיה התנועה האנטי-גילנית. זקנים לא יסכימו וכבר לא מסכימים לקבל את ההבניה החברתית של הזקנה. בדיחות על זקנים וחובת פרישה על בסיס גיל ותיוג של זקנים כלא רלוונטיים, סניליים או לא סקסיים - כל זה הולך לאט-לאט להיעלם מן העולם כי הולך להיות פה דור של אזרחים ותיקים אקטיביסטים, חזקים ודעתניים, שפשוט לא יאפשרו לצעירים להמשיך ולהתייחס אליהם כאילו הם לא רלוונטיים".
למרות העובדה שבסופו של דבר, כולם מזדקנים, על אף ששיעורם של הזקנים בחברה רק יעלה, וללא קשר לכך שבני הדור המבוגר ביותר מתאפיינים מטבע הדברים בכוח כלכלי גדול יותר מהצעירים מהם, דורון לא צופה שהמהפכה שהוא מנבא תעבור ללא מאבקים.
"באופן מרתק, העובדה שכולנו הולכים להיות זקנים עדיין לא משחררת אותנו מהיכולת שלנו להכחיש את הזדקנותנו האישית ולגרום לכך שלעולם לא נסכים לקבל או לראות את הזקנים כחלק מאיתנו ללא מאבק פוליטי של הזקנים עצמם. תופעת הגילנות - ההבניה השלילית של הזקנה - מעוגנת בפחד מאוד-מאוד עמוק שלנו מסוף החיים. הזקנים תמיד מזכירים לנו שבסופו של דבר נמות, ולכן אנחנו מנסים בכל דרך לתייג את עצמנו ולהבחין בינינו לבין הזקנים האחרים, וזה נכון בכל גיל. אתה פוגש אנשים בני 80 שטוענים שהם לא זקנים. אבל ההבניה הזאת משתנה כי אנשים מתחילים לאמץ בצורה פוליטית את ההבנה שלא רק שאני לא מתבייש בזה שאני זקן, אלא שאני זקן גאה. גאה בעובדה שאני מתויג על-ידי החברה כזקן. ולא רק שאני לא מסתיר את זה או מתחבא, אלא שאני צריך להיות גאה בזה כחלק מהזהות העצמית שלי, ושיש לי יכולת לתרום, להמשיך להיות פעיל ושיש לי גם את חוכמת החיים והתבונה שבאות עם הזקנה שאין לאף קבוצת גיל אחרת.
"זה שינוי חברתי שהולך להתרחש, אבל כבר עכשיו אנחנו רואים את המתח שנותר סביב נושאים מתחייבים כמו ביטול חובת הפרישה הגילאית. אם חברות לא ידחו את ההחלטות הללו או לא יהיו מוכנות לבצע אותן, אנחנו נראה גלי הדף הרבה יותר גדולים. דחייה שלנו בהתמודדות איתן תביא למשבר שאחריו נצטרך לעשות שינוי הרבה יותר דרמטי".
דורון לא פוסל את האפשרות שכניסתה לשימוש של טכנולוגיה שתאט את ההזדקנות ותגרום לעוד אינספור בני אדם לצרוך, לזלול ולזהם - כל הדברים שכולם יוצאים נגדם בעידן שינוי האקלים - תגרום לתגובת נגד מצד הצעירים בחברה, שינסו לצייר את המציאות החדשה הזאת בצבעים של עימות בין-דורי.
"בעיניי, זה ציור לא מדויק שמאחוריו מסתתרים מניעים פוליטיים. עצם העובדה שאנשים חיים יותר והם בריאים יותר ופעילים יותר בזקנתם, לא בא בהכרח על חשבון הצעירים. להיפך. הרבה פעמים, הפעילות הכלכלית והחברתית של הזקנים החדשים מעודדת פתיחת אפשרויות לדורות הצעירים. זה יכול לבוא לידי ביטוי בעזרה החומרית הפורמלית והלא פורמלית שסבים וסבתות מעניקים לנכדים שלהם, וזה עובר דרך התרומה הכלכלית של פעילות צריכה של זקנים חדשים שמספקים מקומות עבודה חדשים לחבר'ה הצעירים, ודרך פעילות חברתית שבה אנשים זקנים וצעירים מפרים אחד את השני. בעיניי, זה לא ייצר קונפליקט בין-דורי, אלא דווקא סולידריות.
"בנוסף, בגרעין של תפיסת האדם ששמה את האדם במוקד, לא רק שאין שום פסול בהארכת חיי אדם בריאים ואיכותיים, אלא שזו במידה מסוימת הגשמת המהות המוסרית של הקיום האנושי - היכולת של האדם למצות ולהגשים את האוטונומיה שלו ואת הבחירות שלו בצורה אנושית למשך תקופת הזמן המקסימלית האפשרית. מה ההשלכות של זה ואיך מתמודדים עם זה במציאות שבה יש משאבים מוגבלים - זו אכן שאלה לא פשוטה".
גיל הפרישה לא פרופורציונלי
ד"ר אלה אוסטרובסקי-ברמן היא חוקרת במרכז הידע לחקר הזדקנות האוכלוסייה בישראל באוניברסיטה העברית ומנהלת בסיס נתוני Share (סקר שהושק ב-2002 באירופה ועוקב אחר היבטים רבים של בריאות, הזדקנות ופרישה לאורך השנים). לדבריה, השפעתן החברתית-כלכלית של תרופות שלא רק יעלו את תוחלת החיים אלא גם ישפרו את איכותם, תלויה מאוד בהחלטות שיקבלו או לא יקבלו מעצבי המדיניות.
"קח למשל את התמריץ לפרוש מהעבודה, המתבטא בקביעת גיל פרישה ותשלומי פנסיה", היא אומרת. "נהוג לשבח את מדיניות הרווחה המפותחת במדינות סקנדינביה. המחקרים מראים שאנשים במדינות אלו פורשים בגיל צעיר יותר ממדינות שבהן מדיניות הרווחה מצומצמת יותר כמו ארה"ב. מדיניות רווחה, כפי שקיימת במדינות סקנדינביה, מעניקה תמיכה המאפשרת לאדם לחיות בביטחון כלכלי גם אחרי שהוא פורש לגמלאות. מחד, זה דבר חיובי כי אנחנו רוצים שהמדינה תתמוך בגמלאים ותאפשר להם לחיות בכבוד. מאידך, אי אפשר להתעלם מכך שפרישה בגיל מוקדם יחסית לתוחלת החיים מהווה אתגר ואף סיכון כלכלי הן לפרט והן למדינה. אימוץ מדיניות נכונה להתמודדות עם התופעה יכול להפוך את האתגר הזה להזדמנות צמיחה.
"אנחנו רואים שיש עלייה בגיל הפרישה לפנסיה באירופה, וגם בארץ הנושא מאוד אקטואלי. לדעתי, הדיון לגבי גיל הפרישה לנשים חייב לקבל התייחסות מיוחדת, ובהקדם. נשים בישראל פורשות לגמלאות בגיל צעיר יותר מהגברים, וזאת למרות שתוחלת החיים של נשים גבוהה יותר. בנוסף, בדרך כלל נשים מועסקות בשכר נמוך יותר - כלומר ההפרשות שלהן לפנסיה נמוכות יותר. חלקן אף לא היו מועסקות במהלך כל השנים או היו מועסקות במשרה חלקית בלבד, מכיוון שהחברה מצפה מהן לתפקד כמטפל ראשי בילדים הקטנים ובהמשך בהוריהן הזקנים. המשמעות היא שנשים פורשות לפנסיה בגיל 65-64, אם החוק אכן יעבור, בלי שיש להן את היכולת לפרנס את עצמן או לחיות בביטחון כלכלי".
אוסטרובסקי-ברמן אומרת שקשה לה לומר מה צריך להיות גיל הפרישה הראוי והרצוי. "כפי שכבר נידון בבג"ץ, ברור שאנחנו לא יכולים להמשיך במדיניות של פרישה כפויה בגיל 67. אין סיבה שמזכירה או פקיד לא יישארו בעבודתם גם בגיל 70 אם הם מעוניינים בכך, כמובן. אחת התוצאות של הזדקנות האוכלוסייה בשילוב עם גיל פרישה שאינו פרופורציונלי לתוחלת החיים היא מחסור בעובדים בעלי השכלה או מומחיות מסוימות וקושי באיוש תפקידים מבוקשים. דוגמה מובהקת לכך בארץ היא מחסור ברופאים, שבעקבותיו, אחד הפתרונות שהוצע היה לגייס רופאים גמלאים. יחד עם זאת, יש להתחשב גם במבוגרים המועסקים במקצועות שוחקים יותר. ברור שאני לא מצפה מאדם בן 70 שיעסוק בבנייה או בעבודה פיזית אחרת. אז האם זה מספיק לשנות את החוק ולהעלות את גיל הפרישה? ודאי שלא.
"מה אנחנו יכולים להציע למבוגרים שאין להם השכלה התואמת את הדרישות של שוק העבודה, נניח אלה שכישוריהם הדיגיטליים ברמה נמוכה מאוד? איפה אפשר להעסיק אותם? כשבדקנו מה מצב הכישורים הדיגיטליים בקרב האוכלוסייה המבוגרת, מצאנו נתונים בעייתיים. אומנם בממוצע, כישורי המחשב של המבוגרים הישראלים מפותחים יותר מאלו של בני גילם באירופה, אבל יש הבדלים עצומים בין מגזרים. כאשר ביצענו השוואה בדיווחים לגבי כישורי המחשב של יהודים ישראלים לעומת ערבים ישראלים, מצאנו הבדלים משמעותיים. מעט מאוד ערבים ישראלים מבוגרים מגדירים את הכישורים הדיגיטליים שלהם כטובים. באיזה תחום אנשים כאלה יכולים להיות מועסקים אחרי גיל הפרישה? אם נושא ההתאמה לשוק העבודה המודרני לא יטופל, הפערים בין האוכלוסיות הללו ילכו ויתעצמו".
כשאני שואל אותה מה צריכות מדינות לעשות כדי להתכונן לעתיד שנדמה שעוד רגע יתפרץ מבעד למפתן הדלת וישנה את סדרי העולם המוכרים לנו, אוסטרובסקי-ברמן מדברת על צורך בטיפול מערכתי ארוך טווח המתייחס למגוון נושאים: שוק העבודה, מערכת הבריאות ועוד. "אני חושבת שצריך לבנות מערכות של הכשרה ושל התאמת מקומות העבודה בשילוב עם העלאת גיל הפרישה. המחקרים, למשל, מראים שפרישה הדרגתית - מעבר ממשרה מלאה לחצי משרה ורק לאחר מכן פרישה סופית - זהו תהליך נכון יותר ומאפשר הסתגלות לסטטוס החדש, שקשה מאוד עבור רבים. תהליך פרישה נכון ישפיע לטובה על מצב בריאותו הנפשי והפיזי של גמלאי. במקביל, יש לספק הכשרה לאותם מבוגרים, שמסיבה זו או אחרת, לא יכולים להמשיך לעבוד במקצוע שבו עבדו עד כה.
"במדינות אירופה יש תוכניות שמערבות מגוון משרדים ונושא ההזדקנות מקבל התייחסות רצינית. לכאורה, המצב שלנו טוב יותר כי האוכלוסייה בישראל יותר צעירה ביחס לאוכלוסיות האירופאיות, אבל יחד עם זאת, צריך לזכור שנקודת ההתחלה של הזקנים אצלנו פחות טובה: הם יותר עניים ומצבה של מערכת הבריאות והשירותים הסיעודיים פחות טוב. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות שאננים".