גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

דונלד טראמפ/ צילום: רויטרס

העימות השלישי בין המתמודדים על מועמדות המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ב-2020, שנערך אור ליום ו' ביוסטון, טקסאס, היה במודגש אירוע לא טראמפאי. זה היה דיון מכובד, בדרך כלל מנומס, גם אם לא תמיד מאופק, בין פוליטיקאים שקולים, כבדי ראש, סולידיים, מדודים, שיודעים לנסח משפטים שלמים עם נושא, נשוא ומושא, בלי ללכת לאיבוד באמצע, ושבקיאים בפרטי הפרטים של הבעיות שמכבידות על ארצם ושל הדרכים הפוטנציאליות לפתרונן.

במילים אחרות - כל אחד מהם הוא אנטיתזה לאדם הוולגרי והעילג, עם קשיים מוכחים בהיצמדות לאמת, שמכהן עתה כנשיא ארה"ב. וזו, כנראה, הבעיה הגדולה ביותר של המפלגה הדמוקרטית ושל כל מיליוני האמריקאים שמייחלים לתבוסת טראמפ בנובמבר 2020: למתמודדים הדמוקרטים על הנשיאות אין את "זה". לטראמפ - יש. רק באמצעות ה"זה" הזה אפשר להסביר כיצד, לאחר שערוריות שמרעידות את הממשל הנוכחי כמעט מדי שבוע, אם לא יום יום, כמעט 40% מהבוחרים האמריקאים עדיין תומכים בנשיא הזה.

בעלת הטור קתלין פארקר תיארה בצורה מושלמת את הפרדוקס ואת הפוטנציאל שיש לו להשאיר את טראמפ עוד ארבע שנים בבית הלבן.

"אחרי שצפיתי בעימות הדמוקרטי, נותר בי רושם ברור אחד: טראמפ ניצח", היא כתבה אתמול ב"וושינגטון פוסט". "אנא, אל תירו בשליח שמבשר לכם זאת. אצבעי רעדה כאשר הייתי צריכה להקיש T כדי לכתוב את שם הנשיא, אך זו האמת מהסיבה הבאה: הדמוקרטים כנים ורציניים מדי. אכפת להם יותר מדי. הם יודעים יותר מדי... (אך) קבוצת המתמודדים הזו נעדרת רכיב חיוני למשיכת תשומת לבו של הבוחר. לא מדובר בקווי מדיניות מבריקים או ביכולת לצטט בע"פ נתונים סטטיסטיים, אלא בהעדר מסר ברור ויציב, וכן בדבר נוסף שלטראמפ היה ב-2016 ולדמוקרטים לא היה: 'זה'".

"אנו מדברים על ה-it girl, אבל גם גברים נחונו ב-it, או, בתרגום חופשי, ב'זה'; וה'זה' אינו בהכרח טוב. למעשה, קרוב לוודאי שאצל גברים הוא קצת רע. מספיק רע כדי למשוך תשומת לב, כדי להקרין דימוי של קשיחות, כדי לפתות ולסחרר או, לפחות, לבלבל את אלה שמסביבו. אפשר לאהוב את טראמפ, אפשר לשנוא אותו או לקוות שהוא יעוף לנו מהעיניים, אבל צריך להודות שיש לו את 'זה', את ה-X factor, ובשפע".

"ג'ו ביידן, הסטייטסמן הבכיר, שנהנה משיעורי התמיכה הגבוהים ביותר מבין המתמודדים הדמוקרטים, הוא בדיוק האדם שיכול לבוא במקום טראמפ, אך סגן הנשיא לשעבר הוא הניגוד המוחלט של טראמפ שהכרנו בקמפייין של 2016 - סרקסטי, קודר, מתחפר בעמדות מגננה. טראמפ היה הנבל עז המצח שהתנשא מעל כל הרפובליקאים שהתמודדו נגדו במירוץ לנשיאות בביטחון עצמי של בריון השכונה שאף פעם לא הובס. ביידן, לעומתו הוא ה-greeter, העובד שמקבל בברכה את הבאים בשערי וולמארט ורוצה לחבק כל אחד".

כשטראמפ היה בעסקי טלוויזיה הוא דאג לכך שהצופים לא ישתעממו, כותבת פארקר. הוא הטיל עלבונות וכינה טובים ממנו בשמות גנאי וההמונים אהבו אותו. "כיום, המתמודדים הדמוקרטים מתאמצים כל-כך להראות שהם לא טראמפ עד שהם מרדימים את כולנו משעמום. תגידו את האמת, החזקתם מעמד עך סוף העימות הדמוקרטי"?

אני מודה ומתוודה שבקושי נותרתי עם עיניים פקוחות. אל תבינו אותי שלא כהלכה. זה באמת היה דיון לעומק בבעיות הליבה של החברה האמריקאית, עם דגש חזק על סוגיות ביטוח הבריאות והנגישות הקלה לכלי נשק, לרבות רובי סער, עם פיקוח מינימלי על הרוכשים.

הדיון שיקף באופן נאמן את המאבק בין המחנה הפרגמטי המתון במפלגה, שבראשו עומד ביידן, לבין הפלג הליברלי האוטופי, שאותו מובילים שני המתמודדים המובילים האחרים: ברני סנדרס ואליזבת וורן. אבל ברגעים רבים חלף הדיון מעל ראשם של רבים מהצופים, שלא עוקבים בצמידות אחרי הגלגולים של יזמות חקיקה ומחקרים מלומדים של מכוני חשיבה.

בעצרות של טראמפ זה לא קורה ולא יקרה. נאומיו הם נהרות קולחים של זרם התודעה, חפים מנתונים וקווי מדיניות ומתובלים בקללות נגד העיתונות, נגד הדמוקרטים ונגד אויבים אחרים, מצד אחד, בהתקרבנות ורחמים עצמיים מצד שני ובהאדרה עצמית מצד שלישי. בדרך כלל כל נאום של טראמפ, למעט אולי הנאומים על מצב האומה, הוא בליל חסר משמעות, אבל הוא תמיד מבדר, או מרגיז. לחם להמונים - לאו דווקא, אבל בידור ושעשועים - בהחלט כן.

אנליסטים רבים טוענים, שלמרות התמיכה החזקה של ה"בייס" הדמוקרטי בסנדרס ובוורן (זו האחרונה הולכת ומתחזקת, נכון לסוף השבוע), המועמד הדמוקרטי יהיה, כתום כל ההתכתשויות הפנימיות, ג'ו ביידן, שומר גחלתו של ברק אובמה. וורן וסנדרס פשוט "שמאלנים" מדי לטעמו של הבוחר האמריקאי. קריאתם לכונן ביטוח בריאות אוניברסלי, כמו בקנדה, או בכמה ממדינות אירופה, בעלות של טריליוני דולרים, תחולל עליית מיסים מסיבית, ולא רק אצל ה"עשירים", כפי שוורן וסנדרס טוענים.

המשטמה העמוקה לטראמפ בקרב הדמוקרטים תניע רבים מהם להעדיף בחירה אסטרטגית בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית- כלומר לבחור במועמד שיש לו סיכוי טוב, לפי הסקרים, להביס את טראמפ, כלומר ביידן, ולא את המועמדים שה"בייס" היה מעדיף (וורן, סנדרס, ואולי גם הסנטורית קאמלה האריס).

אבל עכשיו מתחילים להתגנב ספקות ללב הדמוקרטים: האם ביידן אכן יהיה האביר על הסוס הלבן שיושיענו מטראמפ? האם הוא לא מבוגר מדי? (הוא בן 76, אך טראמפ, בן 73, מכנה אותו "ג'ו הישנוני"; ברני סנדרס בן 78 ואליזבת וורן בת 70). האם לא היו לו התחלקויות רבות בהתבטאויותיו הפומביות? בעימות אור ליום ו' קרא אחד מהמתמודדים לביידן: "תגיד, אתה שכחת שאמרת זאת (משפט שנוי במחלוקת - ר.ד.) רק לפני שתי דקות", ברמז לגילו של ביידן. האמירה הזו התקבלה בקריאות בוז של הקהל.

מנגד, צריך להבין שביידן הוא המועמד המוביל וככזה הוא מושך אש מהמתמודדים האחרים. הוא עדיין זוכה בפופולריות גדולה במפלגתו. כל הסקרים מראים שהוא נהנה מתמיכת כרבע מהמצביעים הדמוקרטים ושהפער בינו לבין וורן וסנדרס בין נותר פחות או יותר קבוע. יתר על כן, סקר של "וושינגטון פוסט" - ABC (בכלל האוכלוסיה), שפורסם ביום ד', מראה שלו הבחירות לנשיאות היו נערכות עתה, ביידן היה גובר על טראמפ ב-16% (סנדרס היה גובר על הנשיא ב-12% ו-וורן - ב-11%).

די היה בכך להוציא את טראמפ משלוותו. בציוץ תגובה כתב הנשיא: "בסקר היפותטי, שערכו כמה מהסוקרים הכי גרועים, 'וושינגטון פוסט' של 'אמזון' ו-ABC, אלה שניבאו שאפסיד להילארי הנוכלת ב-15%, ג'ו הישנוני ופוקאהונטאס (כינוי הגנאי שטראמפ הדביק לוורן) יביסו אותי בבחירות הכלליות. זה סקר כזב שנועד לחזק את השותפים הדמוקרטים (של הסוקרים). אפילו לא התחלתי את הקמפיין שלי ואני כל הזמן נאבק בפייק ניוז, כגון רוסיה, רוסיה, רוסיה".

קרוב לוודאי שהבעיה הגדולה של ביידן אינה גילו. טראמפ חושש ממנו. בעיית ביידן - ובעיית המפלגה הדמוקרטית כולה - היא אולי היעדר הניצוץ הטראמפאי, היכולת להכות בנשיא מתחת לחגורה, הנכונות להשיל מעט את מעטה התקינות הפוליטית. במילים אחרות: להיות קצת יותר כמו טראמפ - רק חכמים יותר ממנו.