פרטיות ברשת / שאטרסטוק
הטור הזה התחיל בשיחה עם סטארט-אפ שיש לו טכנולוגיה מדהימה, אבל מהסוג שמעביר בנו צמרמורת כשאנחנו חושבים לאן אפשר לקחת את היכולות האלה. מבלי שהרגשנו, בשנים האחרונות חל שינוי זוחל בחוזה הפסיכולוגי בינינו ובין מי שמקבל מאיתנו גישה לעולמות הפנימיים והאישיים שלנו בתמורה למתן שירותים וגישה לכלים ויכולות. בלשון נקייה אלה "גישה למידע", "פרטיות", אבל בפועל אנחנו מספרים לגורמים זרים לגמרי איפה אנחנו נמצאים כדי לקבל כלי ניווט, מאפשרים להם להקשיב לנו כדי שנוכל לעשות שימוש בפקודות קוליות, נותנים להם את פרטי האשראי כדי לקצר תהליכי רכישה ומעניקים את הסיסמאות שלנו כדי לחסוך מאיתנו את הצורך לזכור אותן. ובין לבין אנחנו מניחים לחברות שעומדות מאחורי השירותים האלה לאגור כל תנועת מקש, כל חיפוש, כל מילה, כדי לייצר עבורנו עולם דיגיטלי מותאם, זורם, נוח. העולם הזה חודר לאט לאט גם אל מקומות העבודה, בעזרת כלים חכמים להתנהלות מבנים, יומנים, מפגשים וזה עדיין רק קצה הקרחון. הטור היום בוחן את גבולות החוזה הפסיכולוגי שלנו עם החדירה לפרטיות במקומות העבודה.
התרגלנו כבר לקיומם של סנסורים, מצלמות ושעונים לבישים בחיינו. זה התחיל בעולמות הספורט, הבריאות, איכות החיים והתנועה. שם קל לנו לוותר על מידע תמורת משוב בעל ערך. אבל בהדרגה מזהים גם בעולם העסקי את הערך שיכול להתקבל מאיסוף ועיבוד מידע על התנועה, התקשורת וההתנהלות שלנו בתוך הארגון. יש מי שלומדים את היכולת של מידע כזה להזין את האסטרטגיה הארגונית. מסביבנו צומחות חברות בתחום ניתוח מידע שאוספות ומנתחות מידע שאנחנו לא רגילים לאסוף בחיי היום יום: מי מדבר עם מי, מתי, באיזו תדירות, באילו כלים ומה זה אומר על התקשורת בארגון; איפה אנשים עובדים, נפגשים, מה זה אומר על צורכי המשרדים הפיזיים; כמה עושים שימוש בכלים השונים; כמה מקדישים לעבודה, ללמידה; כמה מתוך זמן השיח שלנו אנחנו מאזינים לעומת מדברים; כמה עובדים לבד לעומת אלה שעובדים בצוות.
במקום העבודה של העתיד כנראה תהיה לנו הרבה פחות פרטיות ויש סיכוי טוב שנסכים ונתרגל גם לזה כי הטכנולוגיות יהפכו את סביבת העבודה שלנו ליעילה, בטוחה ונוחה יותר לשימוש. קחו למשל את חברת Humanyze, שאוספת ומנתחת מידע לשיפור יעילות של עובדים ומשרדים. במשרדי החברה אוספים את תנועת העובדים והאינטראקציות ביניהם, כולם לובשים תגי עובד בגודל קופסת גפרורים שכוללים מיקרופון וחיישנים ואוספים מידע על המפגשים של העובד, עם מי הוא מדבר, כמה, באיזו עוצמת קול ובאיזה מקום במשרד. כל המידע הזה חובר למידע שנאסף מהמיילים, כלי הצ'אט, שיחות הטלפון, חדרי הישיבות והיומנים כדי לבנות תמונה מלאה על האופן שבו אנשים מעבירים את הזמן ביום העבודה.
אבל החברה מנסה להרגיע וטוענת שהיא לא מאזינה או אוספת שום תוכן. לדבריה, עצם קיומו של המידע מספיק כדי להוסיף ערך. רק לעובד יש גישה למידע שלו, אבל הארגון יכול לראות נתונים סטטיסטיים ברמת צוות ומעלה, כולל ניתוחים על שיח מגדרי, יחס דיבור להקשבה, אחוזי עבודה בכלים שונים, חללים שונים ועוד. אם להיות הוגנים, אפשר לראות איך איסוף נתונים כזה יכול להועיל לארגון. למשל, העובדה שצוותים מסוימים לא מתקשרים מספיק עם אחרים, או שחלקים מהבניין לא בשימוש או אפילו איך לעזור לאנשים להבין לאן נעלם הזמן.
היטאצ'י למשל טוענת שמדובר בכלל ביכולת לעזור לאנשים להיות יותר מאושרים. ב-2016 היא השיקה מוצר בשם "מדד האושר". וכן, גם כאן מדובר בסוג של כרטיס חכם שעונדים סביב הצוואר. המוצר הזה עוקב אחר כל תנועה שלכם ושולח 50 סיגנלים בשנייה למאגר מידע. המידע כולל את זהות האנשים שדיברתם איתם ומתי; האם ניהלתם את השיחה פנים אל פנים או אולי תוך כדי הליכה; מתי ואיפה ישבתם ליד השולחן או בחדר ישיבות וכו'. האלגוריתם של החברה מסיק מסקנות לגבי מצב הרוח ומזהה סוגיות עסקיות חבויות. למשל, את העובדה שכאשר עובדים צעירים מבלים בחדרי ישיבות יותר משעה, מצב הרוח של כל הצוות צונח. גם כאן מרגיעים שאי אפשר לקבל את המידע על אדם זה או אחר, רק כקבוצה. ואיך כל זה קשור לאושר? החברה מספרת על מרכז שירות לקוחות שגילה שאנשים שניהלו שיחות ערות בזמן ההפסקה היו יותר מאושרים. כתוצאה מכך שינו את מבנה ההפסקות כך שאנשים פגשו בהפסקה אנשים שיש יותר סבירות שייהנו בחברתם. התוצאות, לדברי החברה, באוה לידי ביטוי בקפיצה של פי שלושה במדדי היעילות של מרכז השירות.
מודה, פתאום הבנתי את ההימנעות של הגרמנים מפייסבוק ווטאסאפ. בביקור בברלין הסביר המדריך למה גרמנים יוצאי גרמניה המזרחית לא עושים שימוש ברבים מהכלים הטכנולוגיים כדי לשמור על פרטיות ברשת. שנים של חיים תחת המשטרה החשאית שאספה מאנשים מידע על מקום הימצאם ופגישותיהם לימדו אותם מה יכול משטר לעשות עם מידע כזה. והרעיון שמעסיקים יעשו בו שימוש - מטריד.
לא צריך הרבה דמיון בשביל להבין איך ארגונים ורשויות יכולים לקחת את איסוף המידע הזה רחוק מדי. כבר יש מקומות שמשתמשים במצלמות כדי לזהות עובדים ולאפשר להם להיכנס לבניין. חברה בשם Veriato למשל מבטיחה למעסיקים תוכנה שאוספת את כל הפעילות על המחשב של העובדים. ויותר מזה, טוענת שהיא יכולה לזהות סימנים של יעילות נמוכה, לסרוק מיילים כדי להבין את מצב הרוח הארגוני וגם לזהות מה שיוגדר כמו פעילות לא תקינה, כמו למשל העתקת קבצים חשודה.
בספרו האחרון, 21 מחשבות על המאה ה-21, סימן לנו כבר יובל נח הררי עתיד שבו מערכות חכמות יידעו יותר מאיתנו על העולם הפנימי שלנו ויוכלו לעשות במידע שימוש כדי להשפיע עלינו, כך שהבחירות שלנו לא באמת יהיו שלנו. וכאן טמון בעצם הסוד על האופן שבו אנחנו מרגישים לגבי המידע שנאסף עלינו.
זה מתחיל בשליטה. עד כמה יש לנו היכולת לבחור אם לתת את המידע תמורת הערך שמתקבל או לחלופין לבחור להימנע מלשתף את המידע אם נחשוב שהערך לא שווה את זה. תחשבו למשל על הווי הכחול בווטסאפ שמאשר שראיתם את ההודעה. אתם יכולים לבחור שלא יופיע ואז גם לא לראות אותו אצל אחרים. יותר קשה לבחור לא להשתמש בוייז כדי שגוגל לא תדע איפה אתם בכל זמן, או לא להשתמש בגוגל כדי שלא תלמד על ההעדפות שלכם.
אבל זה לא נגמר כאן. השאלה האמיתית תהפוך להיות של מי המידע הזה. כי מה שמחשב יודע לעשות טוב מבני האדם הוא לזהות סימנים חלשים, הקשרים שאנחנו לא תמיד מזהים בעצמנו. כשכל המידע הזה ייאסף עלינו, ייחשף עולם פנימי של קשרים ושיקולים שלא בטוח שאפילו אנחנו מודעים לקיומו. האם אתם באמת יודעים באיזה חלק מהזמן אתם מדברים לעומת החלק שבו אתם מקשיבים? איך מתחלק הזמן שלכם בין סוגים שונים של עשייה? האם יש קו מקשר בין מה שמרגיז אתכם? מי שישים את ידו על המידע הזה יידע לייצר אצלנו תגובות ואפילו לתמרן אותנו לקבל החלטות שאנחנו, כביכול, נקבל מרצוננו החופשי, אבל רק כביכול.
השיח הזה רחב בהרבה משיח של מקומות עבודה. מה שבטוח, בתוך מקום העבודה נדרש חוזה חדש בין מעסיק לעובדים וחקיקה שתשמור על זכויות העובדים גם בהקשר של הנתונים במקום העבודה. אמנם אנחנו כבר היום נדרשים במקרים רבים לאשר שאנחנו מסכימים לחדירה לפרטיות שלנו, אבל אין לנו באמת בחירה כאשר המבקש מתנה את האישור הזה בתמורה גורפת. זה בדיוק ההבדל בין הבחירה שקיבלנו מווטסאפ בנוגע להצגת הווי הכחול, זה שמראה שקראנו את ההודעה. ווטסאפ לא שללו מאיתנו את השימוש בכלי, הם רק נתנו לנו לבחור אם להשתמש ביכולת הזו או לוותר עליה. השאלה היא האם מעסיק שמבקש מאיתנו ללבוש תג שעוקב אחרינו ומקשיב לנו באמת מבקש את אישורנו והאם באמת יש לנו יכולת לומר למעסיק שלנו שזה לא מתאים.
הכותבת היא יועצת אסטרטגית, מרצה ובלוגרית בעולם העבודה העתידי niritcohen.com