שלטי בחירות בטירה./ צילום: רויטרס
במקביל למו"מ על כניסה אפשרית לממשלה ודיבורים על המועמד המועדף, עוסקים בציבור הערבי בסוגיית החרמת ההצבעה בבחירות. שיעור ההצבעה בחברה הערבית עמד בבחירות באפריל השנה על 49.3% בלבד, לעומת 63% בבחירות 2015. חלק מאלו שלא מצביעים נחשבים ל"מחרימים אידאולוגיים", ומונים בין 15%-20% מבעלי זכות ההצבעה.
עלי יאסין, תושב חיפה בן 35, דובר עברית שוטפת. כל חייו גדל בסביבה מעורבת. עלי לא הצביע לכנסת מעולם, והוא מטיף לחבריו ולמשפחתו שלא לעשות כן. בשיחה עם "גלובס" הוא מסביר את הרציונל מאחורי ההחלטה שלו: "אתם הגדרתם את המדינה כמדינה יהודית, הדמוקרטיה בה היא ליהודים, והשוויון לא קיים. שוויון מבחינתי הוא שוויון תרבותי, כלכלי, חברתי ובעיקר פוליטי".
יאסין אומר כי "לא מדובר רק בחוק הלאום". מראשית המדינה, המשטר הצבאי שהוסר רק אחרי 18 שנה מהקמת ישראל, מהנכבה, היחס של השב"כ המעורב בכל תחומי החיים, התקציבים, הפקעת האדמות, ובעצם אי היכולת להקים מפלגה לאומית פלסטינית אמיתית - "כל אלה מביאים אותנו הפלסטינים המכונים 'ערבי 48' או 'המפונקים' בפי הפלסטינים מהשטחים, להחרים את הבחירות הכאילו דמוקרטיות".
אתה לא מאבד בכך את היכולת להשפיע ולשנות?
"אין יכולת להשפיע ולשנות. איימן עודה הצהיר שהוא מוכן בתנאים מסוימים לתמוך בקואליציה בראשות בני גנץ, וחטף על הראש מ'כחול לבן', ובעקבות זה גם מהרחוב הערבי. 'כחול לבן' לא שונה מ'הליכוד' ומ'מרצ' - היא מפלגה ציונית שמוכנה לתת לנו פירורים".
ומה עם המפלגות הערביות - למה לא להצביע להן?
"הן אינטרסנטיות ופועלות בעיקר בשביל הפוליטיקאים והמנגנון, ולכן כמעט שלא השיגו כלום עבור החברה הערבית".
9 באפריל 2019, צהריים: אדישות מוחלטת
שעות אחר הצהריים ביום הבחירות הקודם, 9 באפריל, היו מהשעות הקשות שעברו על הפוליטיקאים הערבים. בסביבות השעה 16:00 הדיווחים הראו כי רק מעט יותר מרבע מהמצביעים הערבים הגיעו לקלפיות, והתנועה הייתה דלה.
המאמץ של השעות האחרונות לפני ההצבעה כלל אלפי טלפונים, עשרות אלפי מסרונים, ראיונות דחופים בכלי התקשורת בשפה הערבית וגם קריאות של המואזינים במסגדים לצאת להצביע - כל אלה הצליחו להעלות את שיעור ההצבעה הסופי לכמעט 50%.
רק מחצית מהמצביעים הלא-יהודים דוברי הערבית בישראל באו להצביע. ההצבעה הזו הייתה כרטיס אדום למפלגות הערביות, שראשית החליטו לשוב ולהתאחד תחת רשימה המשותפת, אבל יותר מכך - להיות קשובים יותר לרחוב הערבי.
לפי סקרים ומחקרים של מכוני מחקר, דוגמת מכון דיין של אוניברסיטת תל אביב, ובנוסף סקרים פנימיים שערכו המפלגות הערביות - חלקים נרחבים בציבור הערבי איבדו אמון ביכולת ההשפעה של המפלגות הערביות. בניגוד לרצון של ציבור זה להיות מעורב יותר, להתערות בחברה ובעיקר בכלכלה הישראלית ולהשפיע על מצבם האישי ומצבם של הישובים שבהם הם מתגוררים.
הנתונים הללו הובילו, בין היתר, להחלטה של הרשימה המשותפת במסמך העקרונות שלה, להגביר את שיתוף הפעולה עם הארגונים האזרחיים הערבים וראשי הרשויות והערים.
האם המהלך הצליח? סקר שערך ד"ר אריק רודניצקי ממרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, מראה ששיעור ההצבעה במגזר הערבי בבחירות הקרובות יעמוד על כ-56%. עלייה קלה מהשפל של הבחירות הקודמות. "על פי הסקר, נראה כי מגמת הירידה בשיעור ההצבעה במגזר הערבי נבלמת", אומר ד"ר רודינצקי.
הבשורה הטובה למשותפת היא עלייה בתמיכה בה בקרב הבוחרים שיגיעו - לפי הסקר, 80.5% מבין אזרחי ישראל הערבים שמתכננים להשתתף בבחירות, לעומת כ-70% שתמכו במפלגות הערביות בבחירות באפריל תומכים כעת ברשימה המשותפת. מנגד, התמיכה ברשימות היהודיות עתידה להיחלש במידה ניכרת.
הנתונים המלאים מראים שרשימות ערביות נוספות שזוכות לתמיכה בציבור הערבי הן רשימת "האחדות העממית", שהוקמה בידי פרופ' אסעד גאנם מאוניברסיטת חיפה (3.3%); ורשימת "כבוד ושוויון" (כראמה ומוסאווה, 3.1%) - שתי רשימות קטנות ללא סיכוי לעבור את אחוז החסימה.
לפי הסקר, רק 6.1% מהמצביעים עתידים לתת למפלגות "היהודיות" את קולן, ובעיקר ל"ישראל ביתנו" (1.6%), "כחול לבן" (1.4%), "הליכוד" (1.2%) ו"ש"ס" (1.2%). המפסידות העיקריות הצפויות לפי הסקר הן "מרצ", שקיבלה בקלפיות הערביות באפריל כמעט 9%, ולפי הסקר הזה תקבל כעת רק 0.2%.
הסיבה העיקרית היא ההצטרפות לאהוד ברק במחנה הדמוקרטי. ברק נחשב פרסונה נון גראטה בחברה הערבית הישראלית, על רקע אירועי אוקטובר 2000, תקופת היותו ראש ממשלה, שבהם נהרגו 29 ערבים ישראלים במהומות. התנצלותו בראיונות העיתונאיים לא עזרה כנראה.
גם התמיכה של החברה הערבית ב"כחול לבן" שעמדה על 8% באפריל, עומדת לפי הסקר על 1.4% בבחירות הקרובות. גם אם הנתונים אינם מדוייקים, הם בהחלט משקפים מגמה.
המועמד הראוי במגזר: בנימין נתניהו
הנה החדשות המעניינות יותר מהסקר: המועמד הראוי ביותר לראשות הממשלה גם בעיני המגזר הערבי הוא בנימין נתניהו עם 23.6%, אחריו איימן עודה עם כ-10%, לפני בני גנץ עם 9.6%.
רוב גדול מבין המתכוונים להצביע, כ-77%, תומכים בשילוב מפלגה ערבית או חברי כנסת ערבים בקואליציה ממשלתית, או לפחות בגוש חוסם.
מהסקר גם עולה כי הנושאים החשובים ביותר לציבור הערבי הם בעיית האלימות והפשיעה בחברה הערבית, המצב הכלכלי, היחסים בין יהודים וערבים במדינה, המאבק סביב סוגיית חוק הלאום ורק אחר כך הבעיה הפלסטינית.
הסיבה העיקרית להשתתפות בבחירות בקרב המתכוונים להצביע היא תקווה לשיפור המצב בעתיד (33.0%). סיבות אחרות הן החשש מפני היחלשות הייצוג הערבי בכנסת (18.1%); הרצון לממש את הזכות והחובה האזרחית להצביע (13.0%); האמונה כי השתתפות בבחירות היא הזדמנות להשפעה פוליטית (10.5%); והבעת אמון ותמיכה בחברי הכנסת המייצגים את הבוחר (9.8%).
מתברר שההקמה מחדש של הרשימה המשותפת כמעט שלא השפיעה על שיקולי ההצבעה - רק 5.9% מאלה שמתכוונים להצביע ביום הבחירות ציינו זאת כשיקול שיעודד אותם להגיע לקלפי.
ומה לגבי הצד השני, של אלו שאינם מתכוונים להצביע? ובכן, בקרב אלו הסיבה העיקרית להימנעות מהשתתפות בבחירות או מתלבטים אם להצביע, היא העמדות הפוגעניות שמשמיעים פוליטיקאים יהודיים כלפי הציבור הערבי (34.0%). במילים אחרות, הציבור הערבי לא ישכח לנתניהו את אמירת "הערבים נוהרים לקלפיות", ואמירות נוספות בקמפיין הנוכחי המזהירים מפני שותפות של הפוליטיקאים הערבים בממשלה של בני גנץ.
סיבות אחרות לאי-הצבעה בן התחושה שאין מפלגה שמייצגת את הבוחר הערבי (20.6%); חוסר עניין או עניין מועט בפוליטיקה (19.4%); והתנגדות עקרונית להשתתפות בבחירות לכנסת (17.8%).
הממצאים מלמדים עד כמה רטוריקה פוגענית מצד מפלגות הימין משפיעה לרעה על כוונות ההצבעה בציבור הערבי. יש לייחס ממצא זה לשידורי התעמולה של הליכוד, המרתיעים את הציבור מפני אפשרות הקמתה של "ממשלת שמאל-ערבים", ואולי גם לפרשת מצלמות המעקב בקלפיות - עניין שלא נבחן לאור העובדה שנתוני הסקר נאספו לפני שיוזמת החקיקה בעניין המצלמות נדחתה בכנסת.