181 מנהלים אמריקאים חתמו כי "רווחים זה לא הכל" / צילום: רויטרס
הצהרת מועדון המנכ"לים בארה"ב מהחודש שעבר בעד קפיטליזם קשוב, עוררה דיון ציבורי נרחב בארה"ב ומחוצה לה, וזה רק טבעי. היא עוסקת בבסיס של החיים העסקיים בעולם הקפיטליסטי, היא עוסקת בשאלות מאוד עקרוניות, כמעט פילוסופיות מצד אחד, אבל מאוד מעשיות מן הצד השני. שטף של מאמרים נכתבו אודותיה בעיתונים המובילים בעולם, מ"וושינגטון פוסט" ו"ניו יורק טיימס", עד עיתונים כלכליים דוגמת "וול סטריט ג'ורנל", "פייננשל טיימס", והשבועון "אקונומיסט" שהקדיש לנושא את כתבת השער שלו. וכאן בישראל, בלט העיתון "גלובס" שהקדיש לנושא הרבה מחשבה, מידע וניתוח.
אנו מצהירים בזאת: מי ומה בחותמים
אז מה בדיוק היה בה, בהצהרת מנכ"לי-העל בארה"ב, שעורר כל-כך הרבה תגובות בתקשורת האמריקאית, שהתפשטו גם לרשתות החברתיות?
ההצהרה מדברת על זכותו של כל אמריקאי להצליח ולראות פרי בעמלו וביצירתיות שלו, באופן שיאפשר לו חיים עם משמעות ועם כבוד. המצהירים מאמינים שכלכלת שוק חופשי היא האמצעי ליצירת משרות טובות, כלכלה חזקה ובת קיימא, חדשנות, סביבה בריאה והזדמנות כלכלית לכל. עוד הם מדברים בשבחם של עסקים כממלאים תפקיד חיוני בכלכלה כיצרני מוצרים ושירותים חיוניים, כספקי תעסוקה וכמקדמי חדשנות.
המנכ"לים מכריזים על מחויבותם:
● להעניק ערך לצרכנים ולענות על ציפיותיהם.
● להשקיע בעובדיהם - לתגמל אותם בהוגנות, להכשיר אותם למיומנויות חדשות בעולם
התעסוקה שמשתנה במהירות, ולדאוג לגיוון תעסוקתי ולהכלה.
● לנהוג בהגינות ובאתיות כלפי ספקים.
● לתמוך בקהילות שבתוכן פועלות החברות, ולהגן על הסביבה באמצעות נוהגים בני קיימא
בארגונים שלהם.
● להציף ערך לטווח ארוך לבעלי המניות, אלה שמספקים את האשראי שמאפשר לחברה להשקיע,
לצמוח ולחדש.
הרמז המטרים של דיימון ובאפט
אלמנט אחד שלא קיבל די תשומת-לב במה שנכתב בעקבות הצהרת המנכ"לים, הוא הדגשת הטווח הארוך בהשאת ערך לבעלי המניות של הפירמה. גם כאן קיבלנו "רמז מטרים" לפני כמה חודשים מג'יימי דיימון, מנכ"ל בנק ההשקעות ג'יי.פי מורגן והיו"ר הנוכחי של מועדון זה - "השולחן העגול של העסקים". הוא פרסם מאמר, יחד עם וורן באפט, ובו השניים קראו לשקול מחדש את נושא מתן התחזיות הרבעוניות במקביל לפרסום דוחות רווח והפסד של החברות הציבוריות האמריקאיות.
הנוהג הזה פסול בעיניהם משום שהוא מכניס את המנכ"לים ללחץ בלתי פוסק ובלתי אפשרי, של לא לאכזב את המשקיעים, ומחנך את בעלי המניות לקדש את הטווח הקצר. אגב, זוהי הנקודה היחידה שלגביה יש הסכמה בין מנסחי ההצהרה הזו לבין מבקריהם החריפים - מועצת המשקיעים המוסדיים. גישה זו מתכתבת עם טיוטת הצעת חוק שחיברתי לפני כשנתיים ובה הצעתי שבמקום הנוסח הנוכחי של חוק החברות בישראל, סעיף 11 המדבר על כך שתכליתה של חברה הוא השאת רווחים, ייכתב שתכליתה של חברה הוא השאת ערך לטווח הארוך, וישנם עוד מרכיבים בהצעה לשינוי הסעיף הזה.
חותמי ההצהרה מסיימים באמירה: כל אחד ממחזיקי העניין האלה הוא חיוני. אנחנו מחויבים לספק ערך לכולם למען ההצלחה העתידית של החברות שלנו, הקהילות שלנו וארצנו (איך אפשר בארה"ב בלי קצת פטריוטיות).
181 מנהיגים עסקיים חתמו, כאמור, על המסמך הזה. הם מייצגים את השמנה וסלתה של אמריקה התאגידית. יש בהן חברות פיננסיות, בנקים, חברות אשראי, בתי השקעות, מנהלי השקעות, דוגמת אמריקן אקספרס, מסטרקארד, ויזה, בנק אוף אמריקה, בלאקרוק, סיטי גרופ, גולדמן זאקס, ג'יי.פי. מורגן, מורגן סטנלי וואנגרד.
יש בהן חברות שירותים ומסחר, דוגמת בסט ביי, משרדי רואי החשבון המובילים בארה"ב ובעולם, וולמארט והום דיפו. יש בהן חברות טכנולוגיה כמו אמזון, אפל, סיסקו, דל, י.ב.מ, אורקל, קוולקום וטקסס אינסטרומנטס.
יש בהן חברות תעשייתיות מענפים שונים, דוגמת פייזר, אלרגן, ג'ונסון את ג'ונסון, בואינג, קוקה קולה ופורד, וכן חברות אנרגיה דוגמת בריטיש פטרוליום ואקסון מובייל.
אמריקה עדיין צינית, אכזרית ולעתים מושחתת?
בין החותמים הבולטים על ההצהרה: ג'יימי דיימון מג'יי.פי.מורגן, ג'ף בזוס מאמזון וטים קוק מאפל. מבט על רשימת החותמים ועל החברות שהם מייצגים יכול בהחלט לעורר תהיות. רגע, אין כאן חברות שמזהמות את הסביבה? אין כאן חברות פארמה שהסתבכו בפרשות שונות? אין כאן חברות טכנולוגיה שניצלו יתר על המידה את כוחן? אין כאן חברות ששזורות בתרבות הלא-בדיוק חיובית של וול סטריט? יש, והרבה. מעטות מאוד הן החברות שמקיימות הלכה למעשה את ההתחייבויות האלה. אמריקה התאגידית עוד רחוקה מרחק מזרח ממערב מהנקודה שבה חלק מן ההתחייבויות האלה ימומשו. וזו אינה הביקורת היחידה. ואולם, המנהלים מבינים שצריך לתת ביטוי להלך הרוח הציבורי כמו בדוגמה האחרונה של ענקית הקמעונאות וולמארט שהודיעה, למרות הלובי החזק של תומכי אחזקת הנשק בארה"ב, שתצמצם מאוד את מכירת הנשק והתחמושת, חרף הפגיעה הצפויה בהכנסותיה.
זה עדיין משאיר את אמריקה התאגידית של היום צינית, אכזרית, חסרת חמלה ואמפתיה, ולעיתים אף מושחתת.
הצהרות נחמדות, אבל מה עם המעשים?
ומה אומרים המקטרגים על אודות ההצהרה? ההתייחסות השלילית נוגעת לשני רבדים. האחד - התוכן, המהות והמשמעויות העתידיות שלה, והשני - מניעיה ומידת כנותה. ככלל, ההצהרה התקבלה במידה גדושה של חשדנות, ציניות וסקפטיות.
המקטרגים באים הן מקרב האקדמיה, הן מבעלי טורים בתקשורת והן מקרב חלק ממחזיקי העניין עצמם. הם אומרים: בואו ונראה מי זה הגוף הזה שמצהיר, ומהם המאפיינים שלו.
לגוף הזה (Business Roundtable - BRT) יש היסטוריה עשירה של הגנה על האינטרסים לא רק של החברות ומיקסום הרווח, אלא גם, ובעיקר, על האינטרסים האישיים של המנכ"לים המצהירים - היסטוריה של התנגדות לכל מה שעלול לפגוע במישרין או בעקיפין בכיסם.
כך למשל, ה-Roundtable התנגד בשעתו להקמת סוכנות ממשלתית להגנה על צרכנים, או לניסוח מחדש של זכויות העובדים. במילים אחרות, אפשר לסמוך עליהם שמילים לחוד, ומעשים לחוד.
ההצהרה הזו אינה אותנטית ואינה כנה. מילים לא עולות כסף, ועל הלשון אין מכס. אנשי העסקים הממולחים האלה הבינו לאן נושבת הרוח, והבינו שפשוט כדאי להם להתיישר איתה. הרוח הזו נושבת לא רק בקרב בני דור המילניאלס, אלא גם אצל פוליטיקאים בכירים בארה"ב, דוגמת ברני סנדרס, שלא חושש להגדיר עצמו כסוציאליסט או סוציאל-דמוקרטי, או אליזבת וורן, שאומנם מצהירה על עצמה כקפיטליסטית, וקוראת להנהיג מה שהיא מכנה Accountable Capitalism, "קפיטליזם אחריותי", אבל הגישה כמה הצעות חוק שבעיני אנשי העסקים האלה מצטיירות כאיום סוציאליסטי. לפיכך, ייתכן מאוד שההצהרה הזו באה בעצם להקדים תרופה למכה, דהיינו למנוע חקיקה בנושא, שעליה לא בהכרח תהיה להם שליטה.
"משקיעים בעובדים" בזמן ששכרם זינק ב-940%
לו ההצהרה הייתה כנה, היו צריכים להתלוות אליה כמה מהלכים מעשיים, ובראשם ויתור וולונטרי על שיעור ניכר מהתגמול שלו זוכים אותם מנכ"לים.
אותם מנכ"לים נכבדים החתומים על ההצהרה, למעשה עד היום, לא באמת דאגו למיקסום הרווח של החברה, כלומר של בעלי מניותיה. העובדה היא שהתשואה השנתית הממוצעת לבעלי המניות מאז סוף 1997 עמדה על 4.8% בלבד, הרבה יותר נמוכה מתשואת התגמול למנכ"לים. בארבעת העשורים האחרונים שכרם של המנכ"לים עלה ב-940%, במונחים ריאליים!
יתרה מכך, ההצהרה מדברת על הצורך בהשקעה בעובדים. אז לא רק שהמנכ"לים לא שירתו את האינטרסים של בעלי המניות - מקסום הרווח, אלא שגם לעובדים הם לא דאגו. השכר הממוצע של המנכ"לים ב-350 החברות הציבוריות הגדולות בארה"ב (כולל תיגמול אופציות) עומד על כ-17 מיליון דולר בשנה. הדירקטורים משתכרים מאות אלפי דולר בשנה וקשה מאוד להחליפם, ואי-אפשר גם לצפות מהם שיגלו גישה אסרטיבית נגדית לשכר המנכ"לים.
כל זה אומר פחות כסף לעובדים מן השורה.
ואכן, אם בשנות ה-60 וה-70 יחס התיגמול בין המנכ"לים לעובדים עמד על 1 ל-20 עד 1 ל-30, הרי שכיום היחס עומד לפחות על פי 240, ושכר המנכ"לים כאמור עלה פי 10, וזאת בשעה ששכר העובדים ב-40 השנים האחרונות עלה בשיעור של כמה עשרות אחוזים בלבד.
הניסיון של מנסחי ההצהרה להגדיר מחדש את הייעוד של חברה עסקית באופן שמכיר באחריות שלה כלפי כל מחזיקי העניין, הוא פסול, קובע פרופ' לואיג'י זינגלאס, מרצה וחוקר ידוע מביה"ס למנהל עסקים באוניברסיטת שיקגו. הוא פסול, לדבריו, כי במקרה הטוב הוא בגדר שיווק מטעה, ובמקרה הרע - יש פה נטילת סמכות לא להם. וזה מטעה כי ההתייחסות המבוקשת לצרכנים, לעובדים, לספקים ולקהילה היא מדיניות עסקית טובה למקסם ערך לטווח ארוך של החברה. גם מילטון פרידמן היה תומך באמירה שצריך לנהוג באופן הוגן ואתי עם העובדים ועם הספקים. אז מדוע המנהלים מדגישים אותן כמטרות נפרדות? הרי אותם מנהלים מכרו משכנתאות למשקיעים בנדל"ן, מכרו מוצרים פגומים ועשו הכול כדי להתחמק או להקטין תשלומי מס.
אם הם היו רציניים בכוונותיהם, הם היו צריכים להתחייב להקטין את פעילות הלובינג שלהם ולעשותה שקופה יותר. ההצהרה מצטיירת כניסיון להציג תדמית יותר אדיבה, רכה, במטרה לכסות על המכה התדמיתית למוניטין בעקבות סקנדלים יומיומיים. לצד הרע - זו לקיחת סמכות לא להם. הבעיה באמריקה התאגידית היא שהמנכ"לים פחות מדי נותנים קול ומייצגים את האינטרסים של בעלי המניות. המנכ"לים בחברות הציבוריות לא נותנים מספיק משקל לבעלי המניות. בחברות פרטיות זה לא כך. בהצהרה הזו, כאשר הם מדברים על יעדים רחבים יותר, המנכ"לים משחררים עצמם מאחריות. הם תומכים בכמה כוונות חברתיות לגיטימיות, אבל זאת בלי להגדיר אותן. והרי בעלי המניות משלמים את עלות המטרות החברתיות שמאמצות החברות, בלי שהם יודעים מהן ובלי שנתנו את אישורם לכך.
אחד המבקרים החריפים ביותר של הצהרת מנכ"לי-העל בארה"ב הוא גוף אמריקאי שנקרא "מועצת המשקיעים המוסדיים". זהו ארגון שלא למטרות רווח שמאגד תחתיו מגוון של קרנות פנסיה מדינתיות, או לוקאליות יותר, בעיקר של מורים ושל עובדי ציבור, למשל של ניו יורק, קליפורניה, טקסס וכדומה, עם 4 טריליון דולר תחת ניהולו, וכולל עוד גופים נלווים.
באופן "טבעי", גוף כזה אמור לדאוג לחבריו, והם, תפקידם לדאוג להשאת התשואה לעמיתים - חברי הארגון, ולכן הם אמורים להתנגד לכל מה שעלול, בתפיסת העולם שלהם, לעמוד בדרכם להשיג תשואה לעמיתים.
ומהם נימוקי הביקורת שלהם?
● ההצהרה מעמידה את בעלי המניות בחברה במקום האחרון בסדרי העדיפויות שלה (אזכור בעלי המניות מופיע בהצהרה רק אחרי אזכור כל שאר מחזיקי העניין), בעוד שהם צריכים להיות במקום הראשון. ההתייחסות של ההצהרה אל בעלי המניות כאל ספקי הון ומימון לחברה היא שטחית (שלא לומר משפילה, צ' ס').
● ברגע שאומרים שהחברה חייבת בחובת אחריות כלפי כולם, המשמעות היא שאין בעצם חובת אחריות כלפי אף אחד.
● הרחבת יריעת האחריות על פני כל מחזיקי העניין תשמש "עיר מקלט" למנכ"לים שיוכלו לעשות ככל העולה על רוחם לפי העדפותיהם האישיות, ותמיד יוכלו לנצל את ההגדרה האמורפית הזו של דאגה לאינטרסים של כל מחזיקי העניין והצורך לאזן ביניהם, כדי לחפות על כשלונם העסקי.
● הנושא הזה בכלל לא צריך להיות על השולחן של ההנהלות. זה לא עניינן. זה עניין של המדינה להגדיר את אחריות החברה.
אין הבטחה לעתיד, יש התנשאות וחוצפה
והביקורת לא נגמרת כאן. גם אחרים תוקפים את ההצהרה.
אריק לוויץ, במאמר שפרסם באתר Intelligencer שכותרתו, "כאשר מנכ"לים מבטיחים לכם קפיטליזם רך ואדיב יותר, תשמרו היטב על הארנק שלכם", כותב כי כבר מילטון פרידמן התייחס לסוגיה לפני הרבה שנים כאשר כתב שמנהל שמעדיף אחריות חברתית על פני רווחיות, מה שהוא בעצם עושה זה מטיל מס על בעלי המניות ומחליט כיצד ולאיזה מטרות הוא יוציא את הכסף. זה אינו מעניינו. אין לו סמכות לכך, כי אחריות חברתית היא עסקה של המדינה ולא של חברה עסקית.
יתרה מזו - הטלת המס הזו אינה חוקית. כי האורגנים של החברה, ובמקרה זה המנכ"ל, מחליט עבור בעלי המניות של החברה, בלי לשאול לדעתם, וזה מנוגד לכלל הבסיסי של הדמוקרטיה האמריקאית שקובעת ברוח מרד המושבות נגד אנגליה (1776): No Taxation Without Representation.
אין בהצהרה הזו מילה אחת של לקיחת אחריות על מה שכבר נעשה, של הכאה על חטא, חטא הקלקולים שליוו את החברות המצהירות, בכל נושא שהוא, החל מחברות פארמה, דרך חברות פיננסיות וכלה בחברות אנרגיה מסורתית. ולא רק שאין לקיחת אחריות על מה שנעשה בעבר, אין כאן שום התחייבות קונקרטית כלפי העתיד, למשל כלפי העובדים. מילים יפות לא באות במקום תוכנית פעולה מוגדרת.
החברות הללו הן הבעיה ולא הפתרון. הן לא רוצות באמת לתת פתרון והן גם לא יכולות. הפתרון צריך לבוא מבחוץ, על ידי הריבון.
יש בהצהרה הזו מידה לא קטנה של התנשאות ושל חוצפה. המנכ"לים לא שואלים את הציבור האמריקאי לדעתו. הם פשוט מכריזים, אנחנו אלה שנקבע, ואתם, הציבור - תסמכו עלינו שאנחנו יודעים מה הכי טוב בשבילכם, כי מהיום אנחנו כולנו קפיטליסטים קשובים.
השבועון "אקונומיסט" מקדיש את כתבת השער שלו להצהרת המנכ"לים ותוקף את הגישה הנובעת ממנה מנקודת המבט של הכלכלה האמריקאית בגישה מאקרואיסטית. הוא טוען שיישום הגישה הזו יפגע בעיקר בדינמיות ובחדשנות של המשק האמריקאי.
הכללת כל מחזיקי העניין בייעוד של החברה עלול לגרום לחוסר התמקדות במה שחשוב באמת, וגרוע מזה, הוא מהלך שעלול לגבול בשחיתות כאשר ההנהלה תמקד משאבים ליעדים שמשרתים אג'נדה לא שקופה שלהם.
ההצהרה משתבחת בתרומה של הסקטור העסקי לרווחתם של הצרכנים ושל האנושות, אבל היא מתעלמת לחלוטין מבעיה אקוטית שמאיימת על העולם, והיא משבר האקלים - התחממות כדור הארץ, המסת הקרחונים וסכנת עליית מי הים, השריפות באמזונס וכיו"ב. החברות העסקיות תורמות את חלקן ליצירת הבעיות הללו, אבל לא שמענו ולו מילה אחת על כך, למרות שזו בעיה שעומדת לפתחה של האנושות.
אז, אם ההצהרה היא כל-כך גרועה, מניעיה אינם כשרים, היא אינה אותנטית, אז מה בדיוק חיובי בה ומדוע אנחנו עוסקים בה כל-כך? על כך בכתבה הבאה.
הכותב הוא בעלי בית ההשקעות מיטב דש. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול-דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק