ראש ממשלת ספרד, פדרו סנצ’ז/ צילום: רויטרס
"העם רצה ממשלת אחדות" היא מן הקלישאות המביכות של זמננו. היא נשמעה הרבה ב-1984, להצדקת ממשלת הרוטציה של פרס ושמיר. היום לפנות בוקר הגיב עליה פרשן בשידור הבחירות של 'כאן' (זה מה שרואים צופים נטולי מנוי בוושינגטון). איש לא רצה אחדות, הוא אמר. הבוחרים רצו את ההיפך מאחדות. זו הסיבה שהם הצביעו בעד הפכים (פרפרזה, לא ציטוט).
קצת לא ברור איך אפשר לייחס שאיפת אחדות לבוחרים המצביעים בעד שתי מפלגות יריבות, המנהלות מלחמת חורמה זו נגד זו. כמובן, ייתכן שממשלת אחדות היא בלתי נמנעת, אבל לא מפני שהבוחר חשק בה. היא בלתי נמנעת מפני שהמערכת הפוליטית חצויה לשני חלקים כמעט שווים.
זה אינו עניין ישראלי בלבדי. פעם אחר פעם, מסתיימות כמעט בתיקו בחירות ארציות, או אזוריות, או מקומיות בשורה ארוכה של דמוקרטיות.
התיקו המפורסם ביותר הוא זה של הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2000. קצת פחות מ-600 קולות במדינת פלורידה הכריעו את הכף לטובת ג'ורג' דאבליו בוש. 600 קולות במדינה שבה הצביעו באותה השנה כמעט שישה מיליון; 600 קולות בארץ שבה הצביעו באותה השנה יותר מ-100 מיליון. כנגד מה שקולים 600 קולות? כנגד הטלת מטבע. הם בוודאי אינם משקפים את "רצונו הדמוקרטי של העם האמריקאי", מה גם שבמניין הקולות הכללי בזירה הארצית הדמוקרט אל גור קיבל חצי מיליון קולות יותר מבוש.
ב-2016 התוצאות לא היו כה דרמטיות, אבל גם בה המנצח קיבל שלושה מיליון קולות פחות מן המפסידה. דונלד טראמפ ניצח בזכות הפרשים זעירים בשלוש מדינות מפתח במערב התיכון. במדינה אחת, מישיגן, הוא ניצח בזכות 13,000 קולות מתוך יותר מארבעה מיליון וחצי. במדינת ניו המפשייר, הילרי קלינטון ניצחה בזכות פחות מ-3,000 קולות מתוך כמעט 700 אלף.
אי-הסכמה סימטרית
איך נוצרים מצבי תיקו כאלה, המחייבים לא פעם ספירה חוזרת אוטומטית של הקולות, ואחר כך נתקעים בבתי משפט במשך שבועות או חודשים? איך חברה ומערכת פוליטית נקלעות לאי-הסכמה סימטרית כזאת, שהביטוי האריתמטי שלה הוא כמעט קומי, או אפילו סוריאליסטי. 32 נגד 32 (כפי שנראה מצב הספירה בבחירות לכנסת הבוקר)? באמת?
זה כמעט מזכיר את העיסקה, שעשו שתי המפלגות העיקריות של הכורדים בעיראק, כאשר בחרו בראשונה פרלמנט במחוזם האוטונומי, ב-1992. למרבה הפלא והנוחיות, כל אחת משתי היריבות המרות האלה, שנהגו להילחם זו בזו באש חיה, קיבלה 50 מושבים (והן חזרו להילחם שנתיים אחר כך).
מאחר שמקרים כאלה חוזרים לא פעם, קצת קשה לראות בהם קוריוזים. הם משקפים אי הסכמה נוקבת על משהו, בין שזה אופי ואישיות ובין שזה מצע פוליטי. הם בוודאי אינם משקפים הסכמה על ממשלת אחדות, או על אחדות כלשהי.
קואליציה לא טבעית
מפלגות פוליטיות נאלצות לכונן קואליציות, אפילו בארצות שקואליציות זרות לתרבותן הפוליטית. ב-2010, המפלגה השמרנית בבריטניה נאלצה לכונן את הקואליציה הראשונה בימי שלום זה 80 שנה. היא הצליחה לזכות ברוב זעיר של ארבעה מושבים בבחירות של 2015, אבל איבדה אותו בבחירות שלא הייתה מוכרחה ליזום ב-2017. טיפה יותר משני אחוזים הפרידו בינה לבין מפלגת העבודה.
הסקרים מראים שבבחירות הממשמשות ובאות שום מפלגה לא תצליח לזכות ברוב. זה קורה מפני שהמערכת הדו-מפלגתית דה-פקטו, שמשלה בפוליטיקה הבריטית כמעט ללא הפסקה, התחילה להיסדק.
מערכת דומה עומדת בעיצומה של התפוררות בגרמניה. שם, בעשר מתוך 14 השנים האחרונות שתי המפלגות הגדולות ביותר נאלצו לכונן קואליציה לא טבעית, מפני ששום צירוף כוחות אחר לא היה יכול להניב רוב פרלמנטרי.
במרוצת 75 השנה האחרונות, איטליה רשמה את שיאי אירופה בתוחלת החיים הקצרה ביותר של ממשלותיה, אם כי לא של בתי נבחריה. ב-40 השנה הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה, אורך כהונתה של ממשלה ממוצעת היה קצת יותר משנה אחת. הייתה גם ממשלה שהחזיקה מעמד 23 יום.
האיטלקים נהגו למשוך בכתפיהם. מה שהם קראו "הממשלה הרעה" נעשתה מוסיקת רקע טורדנית לחייהם, לא יותר. בראש הממשלות ארוכות הימים ביותר שלהם עמד סילביו ברלוסקוני, ב-11 השנים הראשונות של המאה.
אבל הם חזרו אל סורם רק לאחרונה, כאשר היפוך סלטה מרשים אפילו בקני מידה איטלקיים הפגיש באותה קואליציה שתי מפלגות שנדברו תחילה להיפגש רק בתופת של דנטה.
שתי גדולות ושלוש בינוניות
ספרד היא עכשיו המקרה האירופי רב-האסוציאציות ביותר בשביל ישראלים. ביום הבחירות בישראל התברר כי אין עוד סיכוי לכונן ממשלה בפרלמנט הספרדי הקיים, אשר נבחר רק בחודש אפריל.
הנסיבות קצת שונות: המפלגה הגדולה ביותר, הסוציאליסטית, גדולה בהרבה מכל אחת מיריבותיה, אם כי אין לה רוב בזכות עצמה. היא יכלה להשיג אותו אילו הסכימה לכונן קואליציה, אבל היא לא הסכימה. הפרלמנט מתפזר אפוא, ובחירות חדשות יתקיימו בעוד שבעה שבועות.
זו תהיה הפעם הרביעית בתוך ארבע שנים שבה הספרדים ייקראו לבחור. אף ממשלה אחת מאז 2015 לא הצליחה לכונן רוב פרלמנטרי פורמלי, ונאלצה להישען על עסקאות אד-הוק עם קבוצות אופוזיציה. טיבה של עסקת אד-הוק שהיא מגיעה אל קיצה בקלות ובמהירות.
הבעיה היא סטרוקטורלית. ב-37 השנה הראשונות של הדמוקרטיה הספרדית לאחר פרנקו משלו בכיפה שתי מפלגות גדולות, וסביבן חגו כוכבי לכת זעירים של מפלגות אזוריות. המשבר הכלכלי האיום, שהיכה בספרד לאחר 2008, פורר את המערכת. יש בה עכשיו שתי מפלגות גדולות ושלוש מפלגות בינוניות, החיות ונושמות זו על חשבון זו.
הסוציאליסטים הספרדיים הציעו לאחת הבינוניות, הנמצאת שמאלה מהם, הסכם שיתוף פעולה יחד עם מספר כהונות לא-ממשלתיות. הבינוניים סירבו. הם רצו שותפות מלאה.
קואליציות חוץ-ממשלתיות
אבל יש בינוניים וקטנים המוכנים לעשות עסקאות חוץ-ממשלתיות. בבריטניה היה סידור כזה בשנות ה-70 של המאה שעברה, בין מפלגת העבודה לליברלים הקטנים (Lib-Lab), שהעניק לממשלת הלייבור עוד שנתיים של כהונה לאחר שאבד לה הרוב הפרלמנטרי. לממשלת תרזה מיי היה סידור כזה עם מפלגה קטנטנה מצפון אירלנד, שנתן לה רוב של שני מושבים בפרלמנט, עד שאיבדה אותו.
את הסידורים האלה אפשר אולי להשוות עם מה שאנשי הרשימה המשותפת רומזים שהיו רוצים לקבל מבני גנץ תמורת בסיס פרלמנטרי לממשלתו. למשל, שמענו מהם לפנות בוקר דיבורים על שתי ועדות כנסת.
יהיו הסידורים אשר יהיו, ממשלות של הסכמה רחבה אינן מתיישבות לאורך זמן עם קצב פעילותה של מערכת פוליטית. אי אפשר לכפור בנחיצותן כאשר המערכת מתרוקנת מאוויר; אבל נדירותן מדברת בעד עצמה. ויכוחים בישראל על מה שקראו "ממשלת ליכוד לאומי" (בזמן שהליכוד עדיין נקרא גח"ל) הניבו את תווית הנגד "ממשלת שיתוק לאומי".
לשבת גדולים גם יחד עלולה להיות תוצאה מסוכנת, כפי שלמדנו בגרמניה בשנים האחרונות: הבוחרים מתעייפים מהיעדר חלופה, ומתחילים לחפש אותה במקומות מסוכנים.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny